הידיעה שפורסמה ב"מעריב" הפתיעה לא מעט אנשים. "שיחת היום במסדרונות קול ישראל
בירושלים", נכתב שם, "לא הייתה סביב הדחתו הצפויה של ג'ו בראל או אי מינוי
הוועד המנהל של רשות השידור, אלא סכסוך ותיק בין שני עובדי המחלקה בפרסית,
שלפי עדויות של עובדים הידרדר לחילופי מהלומות".
הפליאה לא הייתה על היחסים הרעועים במחלקה, אלא מהותית יותר - יש מחלקה פרסית
בקול ישראל? התמיהה גדלה עוד יותר לנוכח תגובתו של ארנון גרוס, עוזר מנהל הרדיו
בערבית והממונה, בין השאר, על המחלקה הפרסית, ש"זה מה שקורה כשיש הרבה עבודה
ומעט מדי אנשים".
אז לא רק שיש מחלקה פרסית, הצטברה לה גם הרבה עבודה? סליחה? על מה בדיוק? אם
גם אתם שאלתם את עצמכם את השאלות האלה, סימן שלא ביקרתם כמוני במתחם היפהפה
של קול ישראל ברחוב הלני המלכה בירושלים. שם, בקומה האחרונה באחד הבניינים,
בחדר האחרון במסדרון - מיקום נידח סימבולי, המעיד על חוסר ההבנה לחשיבות המחלקה,
מעיד ארנון גרוס - יושבים חמישה אנשים האחראים לשיפור יחסינו עם האומה האיראנית,
ועצביהם כורעים לעתים תחת כובד האחריות ולחץ העבודה.
בחלל קטן מימין יושבת מניז'ה בז'יק, אישה נעימה שאוחזת בתפקיד הקשבת. היא עלתה
מטהרן בשנת 1986 ועבדה בעבודות שונות עד שפגשה את מנשה אמיר, מנהל המחלקה המיתולוגי
שעדיין עובד בה כפנסיונר בתפקיד העורך הראשי והשדר.
אמיר עשה לה מבחן שכלל, לדבריה, שתי בדיקות עיקריות: אם היא יודעת להדפיס טוב
(מבחן תמוה לנוכח העובדה שהעבודה במחלקה עדיין מתבצעת בכתב יד) ואם היא מצליחה
לקלוט מהר. בז'יק עברה את המבדק בהצלחה, ולכן כבר שש שנים שהיא מאזינה לרדיו
איראן מ-12:30 עד אחת וחצי בצהריים. את עבודתה היא מתארת במילים הבאות: "אני
צריכה לשים אוזניות ולכתוב מה הם אמרו. אני גם מקליטה את השידורים, ואז אני
מראה למנשה מה היה בשידורים, והוא בוחר קטע אחד ואומר לי, 'את הקטע הזה תשמעי
שוב ותכתבי מילה במילה'. אז אני מוציאה את האינסרט ומעתיקה מילה במילה".
מה עם חתן?
לידה מסתובבת המזכירה, שמוכנה להצטלם אבל מסרבת שיזכירו את שמה. בשל מחסור
בכוח אדם היא נאלצת לעשות תפקידים נוספים ומתוחכמים, כמו חיפוש אחר ידיעות
על איראן באינטרנט, ולכן מכנה אותה אורלי רם "פספרטו", על שם משרתו הנאמן של
פיליאס פוג, שסובב את העולם על פי ז'ול ורן.
רם היא אישה נאה ששימשה עורכת במחלקה (סליחה, מתקנים אותי: במדור הפרסי) במשך
18 שנה ("עוד כילדה בטהרן הייתי שומעת את השידור של מנשה"), וקודמה לפני כשנה
לתפקיד מנהלת המדור בפועל לאחר שאמיר יצא לפנסיה. למרות שהיא מתרגזת ומאיימת
לבטל את הכתבה כשאני שואלת לגרסתה על הריב שאירע בינה ובין עורך נוסף, מדובר
באישה חביבה מאוד הדואגת לזולת. לטכנאי שעימו היא משוחחת בטלפון ("הוא חתיך
וחמוד") היא ממליצה, למשל, על הספר שלה, וכשהיא מגלה שאין לי קשר דם לעם האיראני
היא מתנדבת מיד להכיר לי חתן פרסי.
מולה יושב יגאל סבטי, הצלע השנייה בסכסוך המדובר, איש ביישן בן 60 שעלה ארצה
לפני עשר שנים מטהרן, שם היה מומחה בכיר למכס האיראני. הוא עורך וגם עוזר הפקה,
ותפקידו הוא לגזור ידיעות באנגלית ובעברית מהעיתונים, לתרגם אותן לפרסית ולהעביר
לאורלי רם או למנשה אמיר.
אמיר הוא עמוד התווך של המדור הפרסי, המתפקד כיום כעורך ראשי. הוא עובד במדור,
הקיים כבר 48 שנים, משנת 1959, שלושה חודשים לאחר שעלה לארץ. לפני כשנה יצא
לפנסיה, אך נאלץ לחזור כשגילה שלא מצליחים למצוא לו יורש. "בניתי על זה שנוכל
לגייס מישהו. באו למעלה מ-20 אנשים, ובדקנו אותם אחד-אחד. אנחנו לא מצפים שהמחליף
יגיע לרמתי, אבל צריך רמה מינימלית של כישרון וידע. אף אחד לא היה מתאים, אז
נאלצתי לדחות המון הצעות שקיבלתי, לוותר על חלק ממשכורתי, להעביר את תפקיד
מנהל המדור ובכל זאת להישאר".
- אילו הצעות קיבלת?
"קיבלתי המון פניות מתחנות רדיו וטלוויזיה בארצות הברית, שמשדרות בפרסית ורוצות
שאצטרף לשורותיהן. יש גם מכוני מחקר בוושינגטון שמתעניינים בי. התחלתי גם לכתוב
מילון פרסי-אנגלי-עברי, אבל ויתרתי על כל הדברים האלה רק כדי לשמור על הקיים
כאן".
אנשים בכו בארצות הברית אולי הצרו על אובדן כוכב טלוויזיה חדש, אבל באיראן,
מתברר, השמחה על שובו הייתה גדולה. "כשמנשה הודיע בשידור שהוא פורש, את יודעת
איזה בכי היה באיראן?" מספרת בז'יק. "התקשרו לפה המון אנשים מאיראן, הטלפון
לא הפסיק לצלצל. הם בכו לי בטלפון, וגם אני בכיתי".
לגרוס יש הסבר נוסף לקושי למצוא מחליף: "אורלי ומנשה התחילו לעבוד לפני עשרות
שנים. פעם היו משכורות יפות, ובגלל הוותק ממשיכים לקבל משכורות יפות. עם הזמן
הורעו התנאים. אני מאוד רוצה להביא קול צעיר ורענן לתוכנית, אבל אם אני מוציא
את מנשה לפנסיה, אני צריך להביא אדם עם ידיעה פרפקט באנגלית, פרסית ועברית,
אחד שמעורה בנעשה באיראן, שאם אין לו תואר אקדמי אז לפחות בגרות, שיש לו יכולת
ביטוי ושפה נקייה ושמוכן להקדיש שעות רבות לעבודה - וכל זה תמורת 3,000 שקל
לחודש. אפילו המוסד משלם יותר. זו הסיבה שהחזרנו את מנשה. הרי קשה למצוא מישהו
שיש לו את כל התכונות האלה והוא לא יעדיף להיות סוחר יהלומים או עורך דין,
שזה מה שהפרסים בדרך כלל עושים".
המדור הפרסי בקול ישראל משדר שבעה ימים בשבוע - שעה וחצי בימי חול ושעה בשישי
ושבת - לאוכלוסייה המוסלמית באיראן ולגולים האיראנים ברחבי העולם באמצעות גלים
קצרים, אינטרנט ולוויין. השידורים נפתחים בשעה חמש אחר הצהריים במהדורת חדשות
של כ-40 דקות העוסקת במתרחש באיראן ובישראל, ואותה מקריינים אמיר ורם. את זמן
השידור אחר כך, מסביר אמיר, ממלאים כל יום בתוכניות קבועות. בראשון יש שיחות
עם מאזינים מאיראן ואירופה; ביום שני אורחים שמדברים על נושאים פוליטיים; בשלישי
תוכנית תרבות של אורלי רם וראיון עם אסיר פוליטי לשעבר שמספר במשך 13 תוכניות
שבועיות ברציפות (!) על העינויים בבתי הכלא של המשטר; ביום רביעי משדרים ראיון
עם שגריר ישראל לשעבר בטהרן ושיחות עם מאזינים; בחמישי יש ראיונות עם איראנים
בגולה ("אנחנו שואלים אותם למה הם היו צריכים לעזוב ואם הם מוכנים לחזור"),
ובסוף התוכנית מדברים על חידושים בשטחי המדע, הטכנולוגיה והרפואה בישראל ("כדי
להציג את ההתפתחות המדעית של ישראל"); בשישי מדברים על פרשת השבוע ("שם אנחנו
מציגים את הצדדים האנושיים של היהדות"); ובשבתות משודרת פרשנות מדינית של אמיר
עם שיר בעברית.
"אתה תותח" חזק היום באיראן
- אילו זמרים ישראלים זוכים לתגובות הכי טובות?
אמיר: "יש שלושה זמרים אהובים במיוחד - זהבה בן, שרית חדד ובועז שרעבי. כל
פעם ששידרנו אותם קיבלנו תגובות נלהבות".
"אני זוכר את השידורים שלנו עוד בזמן שלטון השאה", מספר בנוסטלגיה גרוס, המבין
פרסית מלימודיו באוניברסיטה. "עוד לא היה אז אינטרנט ופקס, והיו מגיעים שקים
שלמים עם המון מכתבים מאיראן. אני זוכר את זה כי אספתי אז בולים, ולכן הייתי
מגיע למחלקה ולוקח את הבולים. אחרי המהפכה נותק הקשר הזה, אבל אנחנו ממשיכים
לשדר לגולים ולמוסלמים באיראן.
הקהילה היהודית שם היא לא קהל היעד שלנו, אבל ישראל שאפה מאז ומתמיד ליצור
קשר עם האוכלוסייה המקומית שם. אנחנו רוצים להציג את ישראל כפי שהיא, כמשטר
אנושי, ולהראות שאין שום סכסוך דו צדדי בינינו לבינם".
- ומעניין אותם לשמוע את זה?
"לא רק שיש האזנה - יש התמכרות".
לאמיר יש כמה סיפורים מרתקים, שממחישים את ההתמכרות הזו. "לפני ארבע שנים ברח
מאיראן סופר ועיתונאי ידוע. טלפנתי לברך אותו, והוא אמר לי שלהערכתו יש לנו
לפחות שישה מיליון מאזינים באיראן. אמרתי לו שהוא מגזים, שלא ייתכן שעשירית
מהאוכלוסייה מאזינה לשידורים שלנו, והוא אמר שבדרך הבריחה שלו מטהרן לחוף הדרומי,
בכל עיר ועיירה שהוא עבר בה הוא שמע בערב את קול ישראל בפרסית. אני יותר צנוע,
ומעריך את מספר המאזינים שלנו שם בשני מיליון.
"דיברנו עם מישהו אחר שברח והגיע לארץ, והוא אמר שבבריחה שלו לכיוון טורקיה
הוא נתפס על ידי הכורדים, שחשדו שהוא סוכן של איראן. הם לקחו אותו לחקירה והכניסו
אותו לאולם גדול, וצעקו, 'תפסנו מרגל'. אבל אז אחד החוקרים אמר, 'רגע, התחיל
השידור של קול ישראל', והבחור אמר, 'אני יהודי ואני הולך לאותו מקום שממנו
שמעתם את השידור'. אז הם שחררו אותו".
רם: "אנחנו כוכבים באיראן ובקרב האיראנים הגולים. השידור שלנו בשבילם זה כמו
'מבט' של חיים יבין. כולם מכירים את הקולות שלנו, ולכן כשאני בחו"ל אני משתדלת
לא להזדהות, כי אומרים שבכל מחנה פליטים יש גם שתולים של המשטר. יום אחד, כשהייתי
בלונדון, ירד גשם ונכנסתי לאיזו מסעדה רק כדי להתחמם. דיברתי עם המלצר, ופתאום
הוא בא אליי עם מגש של שמפניה ועם פתק: 'גברת פרנוש, זה לכבודך'. פרנוש זה
השם שלי בפרסית, שאותו אני מציגה בשידור. חיפשתי מי שלח את הפתק, וראיתי שלושה
גברים עם שפם ענקי. זה היה קצת מפחיד. עשיתי את עצמי כאילו לא הבנתי מה כתוב
בפתק שהיה בפרסית, ולא לקחתי את השמפניה. פתאום ניגש אליי אחד הגברים ואמר
בפרסית: 'שמענו את הקול שלך, ואנחנו יודעים שזו את, אז אל תעשי את עצמך'. ברחתי
משם מיד".
מופז לא הביא את הסחורה
- היו לכם סקופים?
אמיר: "סקופים לא הייתי אומר, אבל פעם חומייני אמר, למה קול ישראל אומר שאני
רוצה להיות המנהיג הרוחני של השיעים בעולם? בקבלת פנים שערך לכבוד יום הולדתו
של הנביא מוחמד, חומייני אמר גם שקול ישראל בפרסית משדר בימים אלה כיצד משה
הלך לפרעה ודרש לשחרר את בני ישראל המדוכאים, והנה ישראל בעצמה מדכאת את הפלסטינים.
הוא הקשיב כנראה לפרשת השבוע שלנו. אשתו של חומייני בעצמה סיפרה איך הוא מאזין
ערב-ערב לשידורים של קול ישראל. שמענו שתלו לו על הצוואר במיוחד בשביל זה רדיו
עם גלים קצרים".
לדברי אנשי המדור הפרסי, התושבים באיראן לא חוששים לשמוע אותם. בקול ישראל
אף ארגנו כמה "עקוב אחריי" ממדינה אירופית לישראל לטובת המאזינים האיראנים
שרוצים לעלות לשידור, ומהסיפורים שלהם נראה שעם כל הכבוד לאמריקאים, אין ידידים
טובים יותר לישראל מאשר אנשי העם האיראני. "הם מותחים ביקורת על המשטר באיראן,
על הפלסטינים, מביעים זעזוע מפיגועי הטרור ומביעים תמיכה עצומה בשרון", מעדכן
אמיר.
- תמיכה בשרון?
"כן, כן, כשמופז התארח אצלנו קיבלנו שיחות של אנשים מאיראן, שאמרו לו שעל כל
ישראלי שמקפח את חייו בפיגוע טרור צריך להרוג עשרה פלסטינים, כדי שילמדו את
הלקח".
- ומה הוא ענה?
"שצה"ל עושה את מרב המאמצים להימנע משפיכות דמים, אבל בד בבד בהחלט נילחם בטרור
בנחישות".
מופז התארח במדור הפרסי פעמיים - פעם כרמטכ"ל ופעם כשר ביטחון, וענה לשאלות
המאזינים.
- הוא דיבר בפרסית?
אמיר: "לצערי, מופז, שעזב את איראן בגיל שמונה, מדבר פרסית אפילו פחות טוב
מהנשיא משה קצב, שעזב את איראן בגיל שלוש".
קצב אף הוא התארח פעם בשידור, הקריא ברכה קצרה בפרסית לעם האיראני (סקופ קטן:
את הברכה כתב באותיות עבריות מנשה אמיר) וענה לשאלות המאזינים. "כדי לחסוך
זמן של תרגום, ממש אלתרנו", מתגאה אמיר. "בזמן שהמאזין שאל שאלה אני סגרתי
את המיקרופון, ותרגמתי לנשיא ממש סימולטנית. ככה הוא היה יכול מיד לענות בעברית
על השאלה ולא לחכות שאני אתרגם".
מחשבים? זה לא מסוכן?
אחד המאזינים, מעדכן אמיר, היה איראני מהעיר יאזד, שבה התגורר קצב, והוא סיפר
שכל בני העיר מתגאים שהיא הוציאה מקרבה שני נשיאים: את קצב ואת מוחמד חתאמי.
כמה שבועות אחר כך הגיעה מאותו מאזין חבילה שנשלחה דרך אוסטריה והכילה עוגיות
ופיצוחים לנשיא. אמיר עמד בפיתוי ולא נשנש דבר, ובפגישה שלו עם אמו של קצב
העביר את החבילה ליעדה. קצב הוא גם מי שבזכותו אפשר לשמוע בישראל (אבל רק אם
ממש מתאמצים, גרוס מתקשה להצליח) את חצי השעה האחרונה של השידור.
"זה קרה אחרי פניות רבות שהגיעו לנשיא", מספר אמיר, "אבל בזכות קשיי הקליטה
של השידור שלנו, התקנת צלחות לוויין ליוצאי פרס בישראל נעשתה עסק מאוד רווחי.
זה מאפשר להם לראות את השידור שלנו דרך תחנה פרסית בלוס אנג'לס שמשדרת אותנו
כל יום דרך הלוויין".
"אהבתי מאוד את ההתנהגות של מופז וקצב", מפרגנת בז'יק לשני האורחים. "ביקשתי
להצטלם עם שניהם והם הסכימו, ואפילו חייכו בתמונה. עכשיו הייתי מאוד רוצה ששרון
יבוא לתוכנית שלנו, זה יהיה כבוד בשבילנו. הוא פוליטיקאי שיש לו כוח לדבר ולהילחם.
אני אוהבת טיפוסים כאלה".
סלבריטיז נוספים שהתארחו באולפן היו אפרים סנה (אמיר: "המאזינים התעניינו בעיקר
בנושא האטום"), ובקרוב זוממים שם גם על דן חלוץ ואיתן בן-אליהו (רם: "הוא מאוד
נחמד לקהילה שלנו"), שניהם ממוצא פרסי. בנוגע לריטה התשובות סותרות. אמיר טוען
ש"עם ריטה משום מה עדיין לא הסתדר. אולי היא עסוקה מאוד", ואילו רם אומרת ש"אנחנו
גאים בזה שריטה מפורסמת כמו שאנחנו גאים בכל הפרסים שהצליחו, אבל התוכנית שלנו
יותר רצינית מזה".
התוכנית אכן רצינית, אבל צורת העבודה די משעשעת, נכון לתחילת המאה ה-21. בהעדר
מחשב לכל פועל, את כל הידיעות כותבים סבטי, רם ואמיר על דפי טיוטה בכתב יד
גדול ומוקפד, כדי שמי שיקריא אותן בשידור לא יתקשה להבין מה כתוב. אנשי המדור,
באמת טיפוסים חביבים, מקפידים על גינונים סטייל טהרן, ופונים לאמיר ורם - העובדים
הבכירים - בשמות הכבוד "אקה" (אדון) ו"חנום" (גברת). "הם יכולים לקרוא לנו
מניז'ה או יגאל", מבהירה בז'יק, "אבל אנחנו רגילים לתת כבוד לממונים, כי ככה
גדלנו".
לאולפן השידור נכנסים רם ואמיר עמוסים בחבילת ניירות מרשימה בכובד של תיק תביעה
מרכזי בפרקליטות, להלן מבזק החדשות. סבטי יושב בזמן השידור מחוץ לאולפן, לצד
הטכנאית, ומכיוון שהיא אינה מבינה את השפה תפקידו לצעוק לה: "אולמרט!", "שרון!",
כל אימת שצריך להכניס את דבריהם המוקלטים.
"התראיינתי לטלוויזיה האיראנית בלוס אנג'לס", מספר אמיר, "והם שאלו אותי, 'אתם
הרי תחנה כל כך פופולרית, כמה עובדים יש לכם?' אמרתי שמסיבות ביטחוניות אני
לא אענה על השאלה, אבל האמת היא שאני מתבייש. חמישה עובדים, ועוד בחור רוסי
בשם ולדימיר שיודע פרסית שאנחנו נעזרים בו לפעמים, וזה הכול. אנשים לא מאמינים".
המצב הנתון הזה הביא את אנשי המדור הפרסי לאמץ מודל עבודה מתוחכם: "כל איראני
מבין מיליוני האיראנים הנמצאים בחו"ל הוא עובד פוטנציאלי של המדור הפרסי",
מסביר אמיר את הגישה. "לא רק שכולם משתוקקים להתראיין אצלנו, ואפילו מפעילים
עליי לחץ ומחפשים פרוטקציה כדי להיכנס לשידור, כמעט כולם מוכנים לתרום לנו
עבודה בחינם. הייתי בלונדון וראיינתי סופר איראני. הוא הביא לי את ספריו, ואמרתי
לו כמה חבל שאין לנו כוח אדם להפוך את סיפוריו לתסכיתי רדיו. הוא אמר לי, 'אני
אעשה את זה'. השבתי לו שזה לא פשוט, כי צריך קריינים וצריך אולפן, אבל הוא
ארגן ביוזמתו את מיטב שחקני הבמה האיראנים בלונדון, לקח אולפן, ובמשך שנה שלמה
סיפק לנו תסכיתים שבועיים בחינם. זה קורה כי התחנה שלנו כל כך אהודה, וכולם
רואים באכסניה הזו כבוד עבורם".
גרוס מפרגן: "פשוט לא ייאמן כמה מעט אנשים מפיקים את השידור. לפעמים אורלי
נמצאת לבד, ואז במשך כשלושת רבעי שעה רצופה היא קוראת לבד את החדשות! מה שמדהים
הוא שהרעננות שלה נשמרת כל הזמן. הרי צריך לפעמים לשים דגש על מילה כזו או
אחרת, ואפילו שהיא צריכה לדבר כל כך הרבה זמן, היא לא עושה את זה בקול מונוטוני".
למה רבנו העבודה המטורפת והאינטנסיבית היא שהולידה, לדברי גרוס, את הוויכוח
המדובר בין רם לסבטי, ששלח את סבטי באמבולנס לבית חולים והעניק למדור שטח בעמודי
עיתון ארצי. "צריך להוציא חומר ויש דד ליין, ולכן עולים דברים כמו, 'למה לא
עשית ולמה לא הוצאת'", מנסה גרוס להבהיר מה באמת הלך שם. "אורלי היא המנהלת
בפועל עכשיו, וקשה מאוד להרים את כל המדור.
יגאל הוא אדם מבוגר. הוא לא רגיל אליה, הוא רגיל למנשה, אז הוא צעק עליה בחזרה,
והיא צעקה עליו, והוא צעק עוד פעם, ואז הם ירדו למנהל הרדיו בערבית. הוא שמע
את שניהם, ובאופן עקרוני אמר להם, 'תחזרו לעבודה'.
אחרי כמה זמן יגאל הרגיש לחץ בחזה והזעה מוגברת. ישר כולם קפצו עליו, ומנהל
הרדיו אמר, 'תזמינו אמבולנס'. זו לא פעם ראשונה שזה קורה ברדיו. עבודה ברדיו
זה לחץ. אני הזמנתי אמבולנס לאנשים לפחות פעמיים".
- ומה קרה ליגאל?
"לקחו אותו למיון, עשו לו בדיקות, והן היו תקינות. אחר כך קבעו לו עוד בדיקות
למחרת. צלצלתי אליו בערב ואמרתי לו, 'אל תבוא לעבודה לפני שתרגיש שהכול בסדר
איתך ולפני שתביא לי פתק מהרופא שאתה כשיר'. הוא אדם מבוגר, ואם יקרה לו משהו
שלא יגידו לי שאני אחראי או אשם".
- ב"מעריב" נכתב שלדברי עובדים בקול ישראל, מדובר בסכסוך ותיק בין שניהם.
"זה שהוא לא רוצה להיות בפיקוחה - זה ידוע. היא צעירה, ומה פתאום פרגית תפקח
עליו. אגב, גם מאזינים איראנים שמתקשרים אלינו לא מוכנים לדבר עם אורלי, ורוצים
לדבר עם מנשה. אפילו שהיא האחראית בפועל הם שוביניסטים וחושבים שהיא העוזרת
שלו. יגאל טוען שהוא כן מוכן לעבוד תחתיה, אלא שהיא לחוצה. והיא לחוצה, זה
נכון. אלה לחצים של עבודה, כי יש לה המון אחריות. אני הייתי פעם מפיק של משדרי
בחירות ושל משדרים גדולים כמו כשסאדת בא לארץ. אני זוכר שהייתי צורח על אנשים
באולפן. צרחתי גם על המנהל שלי צעקות עד השמים. הייתי ידוע בזה. ברדיו יש לחצים,
מה לעשות".
רם, כאמור, קוצפת כשאני מנסה לברר על מה בדיוק נסב הוויכוח. "השידור שלנו כל
כך מוצלח, כל כך אדיר, ועל זה את רוצה לדבר? שידורי החוץ במודיעין האמריקאי
מתרגמים אותנו כל יום מילה במילה, המודיעין באיראן מייחס לנו חשיבות כל כך
גדולה, אז איזו מזכירה מטומטמת בבניין שהלכה והלשינה לעיתון, זה מה שמעניין?"
- יגאל סבטי, איך הלב?
"בדקו אותי הרבה בבית החולים, ואמרו שהלב בריא. היה לי לחץ בחזה, אבל זה לא
השפיע על הלב".
- על מה בדיוק רבתם?
סבטי נוגע במשקפיו העבים באי נוחות ומרכין את המבט: "כבר שכחתי על מה. פתחנו
דף חדש".
כתבות
ני"ע
