הערר היה מיותר והעירייה חויבה גם בהחזר הוצאות

כל שנותר היה הוא לברר את חילוקי דעות השמאים שנותרו בפני שמאי מכריע

מעשה בפלוני, אדם קשיש (כבן 90), שהוא בעל זכות בחכירה במקרקעין בתחומה של העיר פתח-תקווה. בשלב מסויים, ובנסיבות שאינן ידועות לנו, הובא לידיעתו, כי אושרה תוכנית אשר השלכותיה, לדעת השמאי מטעמו (שמאי מקרקעין ניקי פרימו), יגרמו לפגיעה בצורה משמעותית (כ-2 מיליון שקל) ברכושו זה.

חוק התכנון והבנייה מאפשר לנפגע להגיש תביעתו נגד פגיעה מתוכנית תוך 3 שנים מיום מתן תוקף לאותה תוכנית פוגעת. מכיוון שחלפו למעלה משלוש שנים, פנה מר פלוני לשר הפנים, והלה החליט, במסגרת הסמכות הנתונה לו בחוק, לאפשר לפלוני להגיש תביעתו באיחור.

בעיריית פתח תקווה (ולמען הדיוק הועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה) לא נואשו והגישו עתירה לביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על אותה החלטה של שר הפנים. הגיע מועד הדיון, ולאחר שנציגי העירייה שמעו את המלצת ביהמ"ש (שניתנה, בנסיבות אלו, כך אנו מניחים, כהמלצה שקשה לסרב לה), הסכימו לחזור בהם מן העתירה, ואף הסכימו, כי החלטת הועדה המקומית בתביעת התובע תינתן תוך 45 יום מיום הדיון.

חלפו ימים ושבועות - והחלטה איין. התובע נאלץ לפנות בערר לוועדת הערר המחוזית על מנת לאכוף על הוועדה המקומית לקדם את ההליך (ערר 04/693 ועדת ערר מרכז בראשות עו"ד אייל מאמו. עו"ד זילכה וסבן בשם העורר, עו"ד מגריל בשם הועדה המקומית).

אליה וקוץ בה, על מנת להגיש את הערר נאלץ התובע לשלם את האגרה, בשיעור של כ-75,000 שקל. בוועדת הערר טען העורר, כי קיימות פסיקות, הן של שמאי מכריע, הן של ועדת הערר והן של ביהמ"ש המחוזי, המתייחסות לחלקות סמוכות באותה תוכנית, ולפיכך, כל שעל הוועדה היה הוא ליישם את אותן החלטות ולפצותו בהתאם לעקרונותיהם.

הועדת המקומית טענה, מנגד, כי על פי חוות דעת שמאי מטעמה, אין פגיעה בזכויות העורר.

ועדת הערר, לאחר ששמעה את הצדדים, עיינה במסמכי התוכניות ובחוות הדעת שהונחו לפניה, קבעה, כי בנסיבות העניין, כאשר ברקע ישנן הלכות מחייבות לגבי אותה תוכנית, כל שנותר היה הוא לברר את חילוקי דעות השמאים שנותרו בפני שמאי מכריע, ולא היה כל צורך או הצדקה לחייב את העורר לפנות בערר על מנת להכריח את הוועדה המקומית למנותו. לפיכך, הוועדה החליטה למנות שמאי מכריע.

ספק אם היינו מטריחים את קוראינו בעניין זה לולא מצאה ועדת הערר לנכון לחייב את הוועדה המקומית, כבר בשלב זה, להחזיר לפלוני את האגרה ששולמה על-ידו, וכן לחיבה לשלם לו את הוצאות הערר בסך 5,000 שקל. ייתכן ופסיקה חריגה זו תהיה מסר לוועדות תכנון, שהתעלמות ואטימות יכולים לגלגל אגרות והוצאות לפתחן - ויגורו להן.

יש מקום לקרוא בקול גדול לשר הפנים לתקן את תקנות האגרות כך, שבמקרה של העדר תגובה של הוועדה המקומית לא תחול חובת תשלום על העורר (שהרי נניח כמה אי צדק היה נעשה למר פלוני לולא היה בידו לשלם את האגרה במקרה זה). אגב, איננו מקוריים בקריאתנו זו, מכיוון שגם ועדת הערר בתל אביב המליצה בשעתו לשקול תיקון הדין בנושא ועד עתה לא נסתייע.

ולסיום נרשה לעצמנו לאחל למר פלוני (שאינו מוכר לנו) אריכות ימים מחד וקיצור הליך התביעה מאידך, וככל שמגיע לו פיצויי יזכה לראותו במהרה בימנו.

יגנס טויסטר בירן ושות' מתמחים בתכנון ובנייה ובנדל"ן.