קובה: ארכיטקטורה בעקבות פוליטיקה

המהפכה הקומוניסטית בקובה, ותפיסת השלטון על-ידי פידל קסטרו ב-1.1.1959, הביאה גם שינוי משמעותי בצורת הבנייה בקובה, בסגנון האדריכלי ובתבנית התרבותית. היסטורית, קובה היתה מושבה ספרדית עד 1898, ועריה הגדולות השתמרו כערים קולוניאליות מובהקות. החשובה שבהן והשמורה ביותר היא הבירה הוואנה, אך סגנון אדריכלי ספרדי - פאטיו (חלל) באמצע הבית, מרפסות וכדומה - ניתן לזהות בבירור גם בקמאגווי, סנטיאגו דה קובה, אולגין, סנטה קלרה, סיינפואגוס וכמובן בטרינידד (אתר מורשת עולמית של אונסק"ו).

עד תפיסת השלטון על-ידי המהפכנים, קובה, בדומה למרבית המדינות באמריקה הלטינית בשנות ה-50, שגשגה מבחינה אדריכלית, והפכה את הארכיטקטורה האירופאית השמרנית והקודרת לארכיטקטורה צעירה, טרופית, ראוותנית ומצועצעת.

באותן שנים היתה קובה קשורה בקשר אמיץ לארה"ב, ופיתחה תלות רחבה בה, כלכלית ותרבותית. העיר הוואנה הפכה בשנות ה-50 לעיר נוצצת: ידוענים רבים ביקרו בה (הידוע מכולם הוא הסופר האמריקני ארנסט המינגווי, שהתגורר שנים בהוואנה), הוקמו בה מלונות מפוארים (כגון מלון לה-נסיונל), בתי קזינו ובתי תענוגות, וריח הדולרים נידף מכל פינת רחוב. למרות השחיתות של שלטון באטיסטה, כנראה שמעולם לא נראתה קובה טוב יותר, והיא עברה פיתוח מואץ של תשתית ומגורים.

עליית קסטרו לשלטון הביאה מיד למפנה. אותם ארכיטקטים שלא ברחו מקובה לאחר עליית קסטרו, הפנו את עבודתם ומרצם להפיכת קובה למדינה חדשה ואידיאליסטית. בתי מגורים נבנו עם חישוקי בטון בתוכם, מלונות סטייליסטים נבנו עם גגות בצורת קשת, בתי ספר נבנו בסגנון של שדירת קשתות - הכל בניסיון להבדיל את ההווה ומהעבר, לתת משמעות תרבותית אדריכלית למהפכה.

אחד המבנים החשובים ביותר מתקופה זו היה בית הספר לאומנות לאומית, קמפוס שאפתני שלימד ריקוד, תיאטרון, דרמה, פיסול וציור. המבנה הוקם בהוואנה במקומו של מבנה טרום-מהפכה, ששימש כקאנטרי קלאב אופנתי ואלגנטי.

אחרי כשלון הפלישה האמריקנית למפרץ החזירים בקובה ב-1961, קסטרו פתח במתקפה תרבותית. הוא התיר לקבוצת אדריכלים לתכנן קומפלקס אדיר וסבוך, עם כיפות לבנים, קשתות, מרחצאות רומיות ומאפיינים של סגנון ימי הביניים. דבר מכל אלה לא הושלם, ומה שהותחל בבנייתו נהרס.

ירח הדבש הארכיטקטוני בקובה לא נמשך יותר ממספר שנים. הסגנון האקספרסיוניסטי והאינדיבידואליסטי לא התאים לאופי הקומוניסטי-סוציאליסטי שגיבשה קובה, בהשראת ברה"מ. החל מאמצע שנות ה-60 החלו להפציע מבני מגורים בצורת בלוקים, אחידים וחסרי חן, בדמיון רב לאלו שנבנו באותן שנים במזרח אירופה. אלו לא היו שנים של חופש ביטוי, ואמנים, סופרים ומעצבי דעת קהל, שלא יישרו קו עם המהפכה, נעלמו מהזירה. שני עשורים של דומיננטיות סובייטית עברו על קובה.

עם פירוק ברה"מ והגוש הקומוניסטי, איבדה קובה את צינור חייה העיקרי, אך לא חלה במקביל התקרבות למערב ולארה"ב. התוצאה היתה עוני וקפיאה על השמרים בשנות ה-90 במקרה הטוב, והתפוררות איטית אך בטוחה של מבניה ורחובותיה של קובה במקרה הפחות טוב, אך הנפוץ. הבתים מכוסי פיח, בורות פעורים ברחובות, תשתיות מפגרות ובתים קולוניאליים יפהפיים מתפוררים והולכים.

פידל קסטרו, המנהיג הוותיק ביותר בעולם, לפחות מפאת גילו לא יוכל להחזיק ברסן השלטון עוד שנים ארוכות. לפי ההערכות, לאחר לכתו תתרחש התקרבות מחודשת בין קובה לארה"ב השכנה, וכסף שוב יחזור לזרום בטבעיות לאי הקריבי - ולחדש את ימיה היפים של הארכיטקטורה הקובנית.