כוחה של חזקת השיתוף

האם ניתן לקבל צו הצהרתי הנובע מחזקת השיתוף במקרקעין, שנים רבות לאחר פטירת אחד מבני הזוג ולאחר שניתן צו ירושה הסותר את חזקת השיתוף? - על שאלה זו ענה לאחרונה ביהמ"ש המחוזי בחיוב, וזאת למרות שהמעוניינים בצו ההצהרתי היו יורשי בני הזוג.

בשנת 1951 קיבל דב כהן ז"ל (להלן "המנוח") מאימו במתנה קרקע, שנרשמה רק על שם המנוח. זאת למרות שבעת קבלת המתנה היה המנוח נשוי מזה 15 שנה לרחל כהן (המבקשת) והם היו הורים למשיבים 1-2 רות, ויצחק כהן (להלן: "המשיבים").

על המקרקעין הוקם בניין, שבקומתו הראשונה ארבע חנויות ובקומה השנייה דירת מגוריהם של המבקשת והמנוח. בניין זה הוקם ליד בית הסבתא. בשנת 1969 נרשם ביתה של הסבתא והבניין החדש כבית משותף. גם בעת רישום הבית כבית משותף לא נרשמה המבקשת כבעלת זכויות בנכסים.

לאחר מות האב בשנת 1971, הוצא צו ירושה ומכוחו נרשמו מחצית המקרקעין על שם המבקשת והמחצית השנייה על שם הילדים - המשיבים.

בני הזוג (המבקשת והמנוח) חיו חיי שיתוף ואהבה. כל ימי חייהם סייעה המבקשת לפרנסת המשפחה ועבדה יחד עם המנוח בפרדס, ויחד עימו תיכננה את הבית. לאחר מות המנוח, המשיכה המבקשת להתגורר בדירה, עד שעברה לגור בבית אבות. החנויות שימשו מקור הכנסה משותף למבקשת ולבעלה, וכל ההכנסות מהחנויות שהושכרו נתקבלו על ידי המבקשת לאחר מות בעלה. המבקשת (באמצעות ילדיה - המשיבים, על פי ייפוי כוח) הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה על דרך של המרצת פתיחה, במסגרתה עתרה למתן פסק דין המצהיר שהמבקשת זכאית להירשם כבעלים של מחצית המקרקעין וזאת החל משנת 1951, וזאת מכוח חזקת השיתוף בין בני הזוג. לכן עתרה המבקשת גם למתן צו המתקן את צו הרישום על פי צו הירושה של המנוח, כך שתירשם כבעלת 3/4 מהזכויות במקרקעין במקום מחצית, ואילו ילדיה - המשיבים - יירשמו, כל אחד, כבעלי 1/8 מהזכויות במקרקעין, במקום 1/4 על פי הרישום היום.

מי שבעצם היה מעוניין במתן הצווים הם ילדי המבקשת - המשיבים, ומטרתם - צפיית פני העתיד, שכן מצב הזכויות לפי הצווים המבוקשים יועיל להם יותר במידה ותיערך עיסקת מקרקעין בעתיד.

התובענה הוגשה למעשה על ידי המשיבים (על פי ייפוי כוח מאת המבקשת) וזאת משום שהמבקשת היא חולת אלצהיימר ומאושפזת במוסד. המתנגד האמיתי לתובענה הינו האוצר/מינהל מס שבח מקרקעין (המשיב מס' 3) (להלן "האוצר").

לטענת האוצר, מהמסמכים שהוגשו לא עולה כוונה של שיתוף בין בני הזוג, נהפוך הוא. אם בהזדמנות הראשונה (בשנת 1951) לא נרשם הנכס על שם בני הזוג - ניחא. אולם, בשנת 1969, שעה שהמנוח רשם את הבית המשותף, לא היתה מניעה לרשום את הרכוש על שם בני הזוג, והוא נמנע מלעשות כן.

מאוחר יותר, לאחר מותו בשנת 1971, הוצא צו ירושה, ועל פי צו זה כבר נעשתה פעולה אצל רשם המקרקעין ומחצית הרכוש נרשמה על שם המבקשת ומחצית שנייה על שם המשיבים - ילדי בני הזוג. מסמכים אלו, לטענת האוצר, סותרים את הטענה המאוחרת של שיתוף בנכסי בני הזוג.

האוצר מדגיש, כי בעניננו על אף שהמבקשת, פיסית, נמצאת, הרי שאין לה אפשרות להביע דעה, ויש להשוות את המצב בענייננו להילכת יהלום (מח(3)372). משמע, שהיו אירועי מס, הוצא צו ירושה, ורק לאחר שבני הזוג הלכו לעולמם באותו מקרה, נתבקש פס"ד הצהרתי בדבר שיתוף הנכסים.

כן הדגיש האוצר את העובדה, כי בענייננו אין המדובר בבקשה שלמבקשת יש עניין בה.

לעומת זאת מסתמך בא כוח המבקשת על עצם החיים המשותפים, שעליהם אין מחלוקת, ועל העובדה שהיה נהוג לרשום רכוש על שם אחד מבני הזוג. בענייננו, חל המצב המשפטי שלפני חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולכן יש לפנות להלכות שנפתחו לפי חקיקת החוק. התובענה הובאה להכרעתה של השופטת שרה סירוטה.

השאלות המרכזיות שיש לתת עליהן מענה הן שתיים:

א. האם היה שיתוף בנכסי בני הזוג בנסיבות המקרה.

ב. האם יש מקום ליתן את ההצהרה על אף רישום הבית המשותף על שם הבעל והוצאת צו הירושה, לפיו ירשה המבקשת מחצית מהנכס וילדיה את המחצית השנייה.

השופטת סירוטה קובעת, כי בנסיבות המקרה יש לקבוע כי היה שיתוף בנכסי בני הזוג. את קביעתה זו משתיתה השופטת סירוטה על העובדות הבאות: דודתם של המשיבה הצהירה כי על אף העובדה שהנכס נרשם פורמלית על שם המנוח, ידוע לה שהסבתא העניקה את המתנה לשני בני הזוג, והרישום נערך כפי שנערך בהתאם לרוח הימים. בנוסף, המבקשת היא זו שטיפלה בתיכנון הבית, לפי רצונה המוחלט. יתרה מכך, חיי הנישואין של בני הזוג היו תקינים, והמבקשת השתתפה בעבודה בפרדסים שהיו ברשותם.

השופטת סירוטה קובעת, כי נוח ופשוט יותר היה, כנראה, לרשום את הבית המשותף על שם הבעל, בשים לב לכך שהקרקע היתה רשומה רק על שמו. לכן לא ניתן ליתן משקל רב לאירוע זה. גם אם נתייחס לטענה, כאילו המנוח לא הסכים לשתף את המבקשת במתנה, גם אז אין מקום שלא להיעתר, כיוון שדבר זכויותיה של המבקשת נובע מהמאמץ המשותף והחיים המשותפים. בכוחות משותפים הם בנו את הבית והאשה תרמה בגידול הילדים ובעבודה בפרדס, על כן, עומדת לה חזקת השיתוף.

השופטת סירוטה קובעת, שהאוצר אינו צריך להיבנות מן העובדה שהמנוח לא כילכל את מעשיו בתבונה ולא דאג לרשום את הרכוש גם על שם המבקשת, רעייתו.

לדעת השופטת סירוטה, אין להסכים למצב לפיו בני זוג שמתקוטטים בסוף הדרך וההרמוניה ביניהם נפגמת פונים לבתי המשפט ועל ידי כך מוסדרות זכויותיהם. ואילו בני זוג שחיים בהרמוניה עד סוף חייהם מקפחים את ילדיהם, אשר נושאים בנטל מס גבוה יותר בשל העובדה שהוריהם לא דאגו לרשום את הרכוש המשותף כבענייננו.

אומנם, קובעת השופטת סירוטה, אין לשלול על הסף את טענת האוצר, לפיה בשל מצבה המנטלי של המבקשת, יש להשוות את המצב למי שכבר אינו בחיים. אולם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמבקשת עדיין בחיים, ויש לה עדין זכות לתבוע את חלקה ברכוש המשותף, על אף שכוח ההכרעה והרצון האוטונומי שלה נלקחו ממנה בשל מחלתה. לכן, לא ניתן לתת יד לכך שייגרעו זכויותיה. לא ניתן ללמוד מפיה, אם ויתרה או לא ויתרה על חלקה ברכוש המשותף, ויש להעמידה בחזקת מי שלא ויתרה. וזאת, על אף שמי שלבסוף ייהנה מכך שחלקה בזכויות יגדל יהיו ילדיה בעתיד.

השופטת סירוטה לא רואה בעובדת רישום הבית המשותף ובהוצאת צו הירושה "אירועי מס" כטענת האוצר. לדבריה, אין לראות, בנסיבות מקרה, בצו הירושה שבו לא עמדה המבקשת על זכויותיה, משום מחסום מפני הכרה בזכויותיה אלה היום.

מכאן עוברת השופטת סירוטה לדון בשאלת המדיניות המשפטית הראוייה.

לטענת האוצר, הצדדים המעוניינים בענייננו הם היורשים - ילדי בני הזוג, כי הם הנהנים היחידים מהבקשה. להשקפת האוצר, עיסקת השיתוף בין בני הזוג לא נועדה למצב בו בני הזוג הלכו לעולמם, או שניטל מהם כושרם, שכן החזקה נועדה להיטיב עם בני הזוג, והיא תולדה של פסיקה אשר באה להגן על בני הזוג מפני ייחוד נכסים לטובת אחד מבני הזוג בלבד.

השופטת סירוטה איננה סבורה, שהמדיניות המשפטית הרצויה היא לשלול מילדי בני הזוג את היתרונות שבחזקת השיתוף.

במאמר מוסגר, גורסת השופטת סירוטה, ראוי לשקול אם אין מקום להקנות לילדים זכויות ברכוש המשותף, וזאת כתריס מפני אפשרות של הדרתם מנכסי הוריהם בדרך של צוואה. יש לראות את הילדים אף הם שותפים לרכוש המשותף, ואולי הגיע הזמן לעגן את זכויותיהם בחוק. רבים המקרים שאחד מבני הזוג שנותר בחיים מאבד את עשתונותיו ומצווה את כל זכויותיו לבן הזוג החדש, שעימו קשר את גורלו, ומקפח את ילדיו.

לדברי סירוטה, אין זו מדיניות משפטית ראויה, שאוצר המדינה ייהנה מן המחדל או הטעות של בני הזוג שלא טרחו לרשום את זכויותיהם כמתבקש מחזקת השיתוף, ואם כתוצאה מכך נפגעות זכויות ילדיהם - מדוע יש להשית עליהם עול מיסים כבד יותר אם המצב האמיתי מקל עליהם את עול המס.

מן המפורסמות שעול המיסים המוטל על בעלי מקרקעין הוא עול כבד. אומנם קיימת גישה, שמס איננו פוגע בקניין ואיננו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אך להשקפת השופטת סירוטה, מיסוי במקום שעל פי דין ניתן ליהנות מפטור או הקלה, יש בו משום פגיעה בקניין.

מלכות ישראל נקרעה בשל מיסוי-יתר והכבדת העול שהוטל על העם. דברי רחבעם: "אבי הכביד את עולכם ואני אוסיף על עולכם. אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" הם שגרמו לקרע בין מלכות יהודה וישראל.

לסיכום, קובעת השופטת סירוטה, למבקשת הזכות לקבלת הסעד ולהפוך את הזכות הערטילאית לזכות של ממש, למרות שאיבדה את כושרה השיכלי. לא זו אף זו, במקרים יוצאים מן הכלל ניתן ליתן הצהרה כמבוקש גם ליורשים.

התוצאה הסופית: ביהמ"ש מכיר בזכות הערטילאית של המבקשת לשיתוף בנכסי בעלה. הרישום אצל רשם המקרקעין יתוקן, כך שהמבקשת תירשם כבעלת מחצית מהזכויות בנכס משנת 1951. צו הירושה יתוקן בהתאם, כך שהמבקשת תירשם כבעלת 1/4 מהנכס (מחצית מחלקו של הבעל) והילדים יירשמו כבעלי 1/8 של הנכס כל אחד.

המ"פ 1897/94, בימ"ש מחוזי ת"א.

השופטת: שרה סירוטה.

בשם המבקשת: עו"ד ר.יגנס.

בשם האוצר: עו"ד ר.מיוחס