ריכוז הדיון אינו חזות הכל

חברת פי.או.אס (רסטורס סוליושנס) בע"מ (להלן - חברת האם) חברה לשני המשיבים, מתכנתים במקצועם, להקמת חברת בת, שמניותיה חולקו בין הצדדים כך שחברת האם היתה בעלת השליטה בחברת הבת ושני המשיבים כיהנו כדירקטורים בה. בהתאם להסכם שבין הצדדים, התחייבו המשיבים גם לעבוד בחברת הבת.

הצדדים הסתכסכו, חברת האם וחברת הבת הגישו לבית המשפט המחוזי בת"א תביעה כנגד המשיבים. בתביעה נטען שהמשיבים פתחו "בשביתה איטלקית" בחברת הבת, מנעו במכוון גיוס כוח אדם, נמנעו מלטפל בדרישות של לקוחות ומנעו את כניסת חברת הבת לשווקים חדשים, טירפדו מגעים עם ספקים, ועוד.

כן נטען בתביעה, שהמשיבים פיתחו תוכנה "הדומה להפליא" לתוכנה של חברת הבת, במטרה להתחרות בה. שתי החברות ביקשו להוציא צווי מניעה שיורו למשיבים למסור להן את התוכנה המתחרה, להימנע מהמשך פיתוחה ולהימנע מקשרים עם לקוחות לשעבר של חברת הבת. כן תבעו החברות מהמשיבים פיצויים ובקשה למתן חשבונות.

האמנם ראוייה התביעה הנ"ל, בהתאם לכל אחד מהצדדים לה, ובהתאם לסעדים השונים הנדרשים בה, להידון כתביעה מאוחדת אחת? והאם בפני בית המשפט המחוזי? בית המשפט העליון השיב בשלילה, זאת על רקע הנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ובהתאם לעקרונות דיני הסמכות העניינית.

פסק הדין עומד על העקרונות המנחים בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין לעבודה. בתי הדין לעבודה הוקמו על רקע שתי תכליות עיקריות - ריכוז ענייני העבודה ועקרון שלטון החוק, כפי שהוא משתקף בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט השונים.

ככלל, הסמכות העניינית של בית המשפט נקבעת בהתאם למבחן הסעד ולא על פי עילת התביעה. המבחנים לסמכויות האזרחיות של בית הדין לעבודה הם שונים; הם נקבעים על פי מבחנים משתנים. יש שסמכותו נקבעת על פי הסעד, יש שעל פי עילת התביעה, ויש שעל פי עילת התביעה וזהות הצדדים יחדיו.

במקרה הנדון, אין מנוס מפיצול הדיון בין בית הדין לעבודה לבין בית המשפט המחוזי, וזאת לאור שני "הכובעים" שעל ראש המשיבים, כדירקטורים מזה וכעובדים מזה. התביעות של חברת האם בהקשר לעבודת המשיבים יידונו בבית הדין לעבודה; התביעות כנגדן ב"כובעם" כדירקטורים תידון בפני בית המשפט המחוזי. תביעתה של חברת הבת איננה נכנסת לגדר סמכויות בית הדין לעבודה, ולפיכך היא תידון בפני בית המשפט המחוזי.

אכן, סעיף 76 לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט האזרחי לדון בסוגיות נגררות. תכלית הסעיף היא למנוע פיצול בלתי ראוי של דיונים, ומאידך גיסא, לשמור על חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט השונים.

ומדוע אין אפשרות לעשות שימוש בסעיף 76 בכדי למנוע את פיצול הדיונים? ""פתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכל בכדי להכריע בעניין שבסמכותה", מבהירה השופטת נאור.

"פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או סעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה יכולה אמנם למנוע פיצול דיון, אך פוגעת בחלוקת הסמכויות בין הערכאות".

בהקשרים שונים, כגון לעניין דיני מעשה בית דין, מגלה הפסיקה נטייה לתת פרשנות מרחיבה למונח "עילה", כדי לתמרץ תובע לרכז את תביעותיו השונות בבית משפט אחד. ואולם, את הגישה הנ"ל, כך שופטי בית המשפט העליון, לא ראוי לאמץ בנושא הנדון.

"סיכומם של דברים", נכתב בפסק הדין, "יש לשאוף לריכוז הדיון, אך זאת רק עד תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה בית דין".

"הדברים נכונים באותה מידה, אם לא על דרך קל וחומר, בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, סמכות שמפורשת באופן דווקני, ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכל. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים". *

(ע"א 2618/03 פי.או.אס ואח' נ. ליפקונסקי ואח', פס"ד מיום 29.11.04. השופטים אהרן ברק, מרים נאור ואסתר חיות)