האטום הידידותי

"האולפן המרכזי בשישי", ערוץ 10, שישי 19:50

"קיבלת מתנה יפה" העיר דן מרגלית לגלעד עדין עם סיום הצפייה בכתבה אודות ביה"ס המקצועי הממוקם בקריה למחקר גרעיני, ובצדק. נראה כי לא תחקיר עצמאי הוליד את הכתבה אלא שי וולונטרי שהעניקה הקמ"ג לערוץ 10, ומהאינטרסים שלה (במקרה זה: רצון להבליט את התרומה של הקריה לקהילה). מתן השי הבטיח לקריה כי הכתבים יתייחסו אליה ואל פעולותיה באהדה יחסית, ולא יקשו בשאלותיהם מעבר למינימום הנדרש.

כבר מדברי ההקדמה לכתבה ברור היה כי ערוץ 10 הפנים היטב את כללי המשחק. גלעד עדין הבטיח שבדקות הקרובות נניח לרגע למושגים כמו 'מדיניות הגרעין' כדי לטפל בצדדים אחרים של הנעשה קריה. כאילו שכל הזמן עסוקה התקשורת בויכוח האם הבחירה להתחמש בנשק גרעיני מוצדקת, כאילו שאין יום אחד בו לא מתקיים דיון ציבורי נוקב בסכנות לעומת היתרונות של פיתוח ותחזוקת נשק גרעיני להשמדה המונית. הרי רק לאחרונה, כשהשתחרר מרדכי ואנונו, הוגבל הדיון התקשורתי לסכנות מול היתרונות של שחרורו בלבד.

בכל אופן, הכתבה עמדה בהבטחתו של עדין. מעבר לשאלה על בדיקות רפואיות (שתיים נערכות לתלמידי ביה"ס, על התוצאות לא נאמר דבר) הוקדש עיקר הזמן להדגשת התרומה החינוכית של הקריה. כבר עשרות

שנים מתקיים באחד ה"אזורים הקרים" שלה בית ספר מקצועי המכשיר תלמידים שנפלטו ממערכת החינוך הרגילה. יום יום, שנה אחר שנה, לומדים עשרות נערים במרחק מטרים ספורים מכור גרעיני. במדינה נורמלית זו היתה עילה מספקת לסקנדל ציבורי. בישראל זו גאוות הקריה. הנה הקמ"ג תורמת לחברה, מעניקה ליישובי הסביבה משהו מעבר לחביות עמוסות פסולת רדיואקטיבית וגלולות "לוגול".

אבל למרות פשיטת הרגל הביקורתית זאת הייתה כתבה ראויה, כי היא סיפקה צילומים

בלעדיים מסביבת הכור, הצצה קולקטיבית לאזור הרגיש ביותר במדינה, ובין הצילומים אימאז' בולט במיוחד: קבוצת נערים רצה לפני כיפת הכור כשיד אחד מחבריה אוחזת בדגל ישראל.

הקריינות הסבירה כי זהו "מרוץ הלפיד" המסורתי ומיד עברה לנושא אחר, אך ראוי להתעכב על האימאז' הזה. קבוצת נערים עם דגל ישראל מול מרכז האון הלאומי. קשה שלא להיזכר במצעד מסורתי אחר המלווה גם הוא בדגל ישראל, מצעד המתקיים בקצה השני של החוויה היהודית המודרנית, 'מצעד החיים' שנערך על הדרך שבין אושוויץ לבירקנאו. הכיפה שהוקמה כדי שלעולם לא יחזרו עוד המשרפות והמשרפות שמצדיקות את קיומה. מיום שישי זו כבר עובדה ויזואלית גמורה: מול השניים צועדים נערים יהודיים ודגל ישראל בידם. לו היה הדבר אפשרי משרד החינוך היה משנה את מסלול 'מצעד החיים' כך שיתחיל באושוויץ ויסתיים בכור הגרעיני של דימונה. מסר חשוב שכזה אי אפשר להדגיש יתר על המידה.

עלילות דובי בפריים-טיים

"עושים דרך", ערוץ 2, שבת 22:30

על אף שמדובר בחתן פרס ישראל, אין ישראלים רבים המכירים את פועלו של פרופ' דוד הראל. כמו רבים אחרים מהמדענים והחוקרים החשובים במדינה, גם הוא לא זוכה למעמד של סלבריטי. מתוך רצון לתקן במעט מצב זה נוצרה התוכנית החדשה של דב אלבוים המוקדשת בכל שבוע לחתן אחר, ולדרך חייו המיוחדת. ההבדל העיקרי בינה לרצועה היומית של אלבוים, "חוצה ישראל": במקום שהאורחים יבואו לאולפנו הוא זה שמתארח בעולמם.

זו תוכנית נעימה ולא מזיקה, אך כיוון שהמרואיין כאן יהיה תמיד עלום למדי, יוצא שהמראיין, אנטי-סלב ככל שיהא, הוא הוא המרכז. רוצה לומר, הדרך המעניינת באמת היא זו שעשה דב אלבוים, ממשבצת השידור הצדדית במסגרת שידורי החינוכית אל הזכיינית המסחרית שמיקמה אותו ממש על גבול הפריים. ויותר מכך, חוקי הידוענות קובעים כי הצופה בתוכנית הפותחת למד אולי דבר או שניים על הדמיון בין פיל ל-16F אבל התרגש יותר לראות את "הכוכב" מתנהג כאחד האדם. הנה דב אלבוים משחק בסימולטור טיסה. הנה הוא אוכל כדור פלאפל. באולפן זה לא היה קורה.