ככה זה כשאין תכנון

ככה זה שמשרד הפנים מוציא למע"ץ את הנשמה באישור תוכניות סטטוטוריות, תהליך שנמשך שנים ארוכות; ככה זה שמשרד האוצר מתקצב בחסר את הפרויקטים של כבישי הרוחב; ככה זה שמשרד התחבורה מתנהל באדישות ולא מעלה את סלילת כבישי הרוחב לסדר חשיבות גבוה; ככה זה שמשרד ראש הממשלה לא נותן את כובד משקלו; ככה זה לא חוכמה.

כביש חוצה ישראל נחשב במובנים רבים להצלחה חסרת תקדים, אך היום מתברר שההצלחה מבחינת המדינה היא חלקית.

הזכיין, דרך ארץ, הוכיח שהוא יודע לקיים התחייבות וסלל בלו"ז מדהימים כביש באיכות גבוהה בהיקף של 760 מיליון דולר.

המדינה מצידה מוכיחה שוב שמילה שלה זו לא מילה, שהתחייבות שלה היא בגדר אמירת אגב שנזרקת לאוויר ונשכחת מיד. לכן היא תשלם.

כבישי הרוחב הם הסיבה העיקרית לעובדה שמספר קטעי הנסיעה בכביש חוצה ישראל נמוך מהתחזית. נכון שישנה השפעה עונתית של חודשי חגים, סופי שבוע וחודשי הקיץ, אך אין ספק שגישה נוחה מהירה וישירה לכביש חוצה ישראל הוא המפתח לגידול במספר הנוסעים.

כשמדובר על פער של 10% בין מספר הנוסעים בפועל לבין התחזית, סביר להניח שכבישי הרוחב היו מוסיפים נוסעים וחוסכים התשלום.

למדינה אין להלין, אלא על עצמה. היעדר תיכנון ארוך טווח, תקצוב רב-שנתי לכבישי הרוחב, פיקוח על לו"ז, הביאו לכך שהמדינה תשלם במקום לחסוך.

המדינה, ולצורך העניין מדובר בחוצה ישראל, משרד התחבורה ומשרד האוצר, חייבת להפיק את הלקח. הפרויקטים בשיתוף הסקטור הפרטי מחייבים שינוי בהתנהלות ואימוץ קודים עסקיים. אחרת מוטב לה למדינה להדיר את רגליה מהזירה העסקית, שכן כל הפרת התחייבות גוררת תשלום.