לפעמים חברות קמות לתחייה

בשנות ה-60 וה-70 ראו אור כמה ספרים חשובים בתחום המשפט. מקצת המחברים לא עידכנו את חיבוריהם. דוגמה מובהקת הם ספריו של פרופ' אליהו הרנון בתחום דיני הראיות. יש דוגמאות נוספות, אחת מהן היא ספרו של דוד בקר "חיסול והחייאה של חברות". עתה, לאחר שנים, מוגשת לנו המהדורה השנייה, מורחבת ומעודכנת.

בקיאותו של בקר בנושא בו הוא מטפל, מרשימה במיוחד. הוא בקיא בפסיקה האנגלית, הוא מכיר היטב את הפסיקה הישראלית והוא מודע לעובדה, כי בתחום מחקרו אין ספר אחר, לא בישראל ולא בבריטניה. הוא מבקש למקד את תשומת ליבנו לנושא מצומצם בתחום דיני החברות. הנושא חשוב, מעורר שאלות, מסקרן ויש בו היבטים מעשיים ויישומיים, אך גם עיוניים.

היום, כמדומה, חשוב הנושא במיוחד. רשם החברות מבצע מחיקות בהיקף נרחב. בעלי העניין בחברות לא תמיד מודעים לעובדה כי החברה שהם כה תלויים בה נמחקה, אם משום שלא שולמו האגרות ואם משום שלא הוגשו דו"חות שנתיים. יום בהיר אחד עתיד הבנקאי להודיע למנהלי החברה, כי חברתם מחוקה ואינה קיימת כלל.

ההחזרה לפנקס החברות היא, על פניה, עניין פורמלי. אך מה קורה להתחייבויות שהחברה נטלה על עצמה ומה דינן של התקשרויות, שהתקשרה בהן בפרק זמן שהיתה מחוקה, ועוד בטרם הוחזרה לפנקס החברות? ומה יפסוק בית משפט כאשר תובע יטען, כי מסיבה זו של מחיקה, הוא מבקש לחייב את המנהלים באופן אישי במקום את החברה? האם יזכה בתביעתו? כלום יש למנהלים הגנה טובה כנגד תביעה כזו? האם ההחייאה תוקפה למפרע? האם החזרתה לפנקס החברות מפיח בה רוח חיים לפרק הזמן מאז מחיקתה ועד להחייאתה? אלה מקצת השאלות המעסיקות את בקר במחקרו והמתבקשות ממחקרו.

כמעט ואין חברות אשר קיבלו החלטות המאשררות את פעילותן בתקופה שבעצם לא היו קיימות. אם היו מתקבלות החלטות כאלה, השאלה הנוספת היא מה תוקפן. המבקשים להחזיר שמה של חברה מחוקה לפנקס החברות, אינם מבקשים, בדרך כלל, לתת תוקף לפעולות שנעשו בידי מי שחשבו כי החברה קיימת וחיה בזמן שבפועל, או להלכה, היתה מחוקה. בקר מוכיח בפסיקה אנגלית ובפסיקה ישראלית, כי פעולות שננקטו בידי החברה ממועד מחיקתה ועד למועד החייאתה, אינן מחייבות אותה. הלכה זו מובהרת היטב בספרו.

יהא מי שיטען, כי ממועד שמתחוללת ההחייאה, לא תהיה לחברה מניעה לאשרר פעולות שנעשו בפרק הזמן שהיתה מחוקה. אם חברה רשאית לאשרר פעולות שנעשו קודם להקמתה, מדוע יימנע ממנה לאשרר פעולות, שנעשו בכעין תקופת ביניים, שהגוף המלאכותי הזה, שקוראים לו חברה, היה חסר את ההנשמה המלאכותית, שהוא מורגל בה.

אך לא אלה נקודת הראות ומוקד המחקר של בקר. הוא בודק את סמכויותיו של בית המשפט להורות על אישרור במסגרת צו ההחזרה. בעינה נותרת, איפוא, השאלה, אם הסמכות, המוקנית לבית משפט בנידון, שוללת את סמכותה של החברה לאשרר פעולות שנעשו בשמה, מבלי שידעה, או מבלי שהפועלים בשמה ידעו, כי אינה קיימת.

טעם נוסף המצדיק את האקטואליות של הספר קשור להצעת חוק החברות החדש, אשר נמצא בשלבי הכנה סופיים בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. החוק החדש יעסוק באורח מצומצם ביותר בנושא ביטולם של חיסול ומחיקה של חברות והחזרתן לפנקס החברות. דומה שעתידות להישאר בתוקף אותן ההוראות העתידות להשתלב בחוק צפוי, שיסדיר את נושאי פשיטת הרגל ופירוק החברות - הוא חוק שיסדיר את הכישלונות העיסקיים של יחידים ושל תאגידים, ובכללם חברות.

בקר סובר, ובדין, כי הסוגיות שנדונות על ידו ראויות להילקח בחשבון בנוסחים הסופיים של החקיקה הצפוייה. בקר גם הוסיף פרק, שבו הוא מרכז את הצעותיו בנידון. בקר אינו מתעלם מכך, כי הסעיפים המסדירים את המחיקה וההחייאה של חברה מצויים באותו חלק של פקודת החברות, העוסק בפירוק החברה. חלק זה איננו נכלל בהצעת חוק החברות החדש, אם כי יש בה סעיף מפורש המקנה לבית המשפט סמכות להחיות חברה, אשר חוסלה או נמחקה.

בקר מפנה את תשומת הלב לאי בהירויות מסויימות בהקשר להצעת החוק, ואין ספק שהמחוקקים יתנו דעתם להערותיו. המחבר גם מבהיר, כי מטרת ההוצאה המחודשת של הספר היא למשוך את תשומת ליבו של המחוקק להערותיו.

בעיקרו סוקר הספר את כל הסוגיות הקשורות למצב שבו חוסלה חברה. כמה טעמים מאפשרים, או מחייבים, את חיסולה של חברה. המחבר מקפיד להרחיב ולפרט את הטעמים המאפשרים את ההחייאה של החברה. זה הפן האחר של הנושא. בקר מבהיר בהרחבה על שום מה פעולה משפטית של החברה בתקופת הביניים, בין החיסול לבין ההחייאה, אינם מחייבים את החברה.

על פי מתכונתו וגישת מחברו, עוסק הספר בדין המצוי. הוא מציג את כל הפתרונות שניתנו בידי הפסיקה לשאלות: מה קורה לחברה אשר נמחקה, או חוסלה, ולאחר פרק זמן קמה לתחייה; מה קורה לחברה כזו בתקופת הביניים בין "פטירתה" לבין המועד בו "קמה לתחייה". למתן מענה לשאלות אלה נדרש בקר, בראש וראשונה, לפסיקה האנגלית. טעמו ונימוקו עימו: הפסיקה האנגלית היא שהנחתה את בתי המשפט המקומיים.

אחד מפסקי הדין החשובים בפרשה זו ניתן על ידי בית הלורדים בשנות ה-30, בפרשת מוריס נגד האריס. נפסק בו, כי ההכרזה על חיסול חברה אינה מכשירה פעולות בתקופת הביניים. ההחייאה מתייחסת למועד ההחייאה ואילך, פניה צופים לעתיד. היא פרוספקטיבית, היא לא רטרואקטיבית.

בפסק דין אחר, שניתן בשנות ה-50, טימנס נגד קרייבן, נדונה שאלת סמכותו של בית המשפט לתת הוראות העשויות לחולל גם החייאה למפרע. בקר דן בסוגיה הזו מנקודת ראות של הפסיקה האנגלית. לטעמנו אפשר שהיה מקום להידרש לא רק לסמכות בית המשפט בנדון, אלא גם להוראה מפורשת בחוק השליחות שלנו, אשר על פי סעיף 6 (ג) שבו, רשאי תאגיד לאשר פעולה שנעשתה לפני היווסדו.

מכלל הוראה זו ניתן לגזור גזירה שווה, כי תאגיד יהיה רשאי לאשרר פעולה שנעשתה בתקופה, שבה היה באופן זמני בר מינן. יהיה מי שיאמר, כי הסוגיה איננה נקייה מספקות, שכן סעיף 6 (ג) לחוק השליחות קובע, כי תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה לפני היווסדו, אם נעשתה למענו.

האם ניתן לטעון כי "למענו", משמע אך ורק לטובתו של התאגיד ולא לחובתו? על פי גישתו של אהרון ברק, בספרו החשוב "חוק השליחות" (עמ' 874), האישרור יכול להיות לגבי כל פעולה שנעשתה בשמו של התאגיד לפני היווסדו, דהיינו בין לחובתו ובין לזכותו. על פי הפירוש המוצע על ידי ברק, יכול תאגיד לאשרר כל פעולה משפטית, דהיינו כל פעולה שיש בה משום שינוי, או התחייבות לשינוי, בזכויות ובחובות של לפחות שני צדדים, שאחד מהם הוא התאגיד.

יחד עם זאת, הקפדתו של בקר להציג את הפסיקה האנגלית בהרחבה בהקשר לנושא שהוא עוסק בו, היא במקומה, שהרי פקודת החברות שלנו מקורה אנגלי, ועד היום אנחנו נדרשים לתקדימים האנגליים כדי לפרשה. כמה וכמה מהוראות הפקודה פורשו גם בדרך ישראלית מקורית, אך אלה אינן קשורות למחקרו של דוד בקר. כמובן שהמחוקק הישראלי התערב והוסיף סעיפים מסעיפים שונים, ואילו המחוקק הבריטי ביטל את הנוסח המחייב עדיין במקומותינו וחוקק פקודה חדשה.

אף על פי כן, הזיקה בעינה עומדת. הגישה העקרונית של חוק החברות האנגלי מקובלת עלינו, ופסקי דין של בתי המשפט האנגליים בנושא זה מתקבלים אצלנו בברכה. גם לאחר שחוק החברות החדש יקבל תוקף, עתידים אנו להמשיך ולהידרש לדרכי פרשנות ולתקדימים של המשפט האנגלוסקסי.

גישתו של המחבר היא בהחלט פרגמטית, אך הנושא שהוא נדרש לו, יש בו גם צד עיוני. חברה היא אישיות משפטית העומדת ברשות עצמה. הנחת יסוד זו היא המנחה את המחוקקים, את הפרשנים ואת השופטים בכל דבר הקשור לתאגידים. כבר נתקלנו במקרים, שבהם יש מי שסבורים, בטעות כמובן, כי חברה שאיננה מוגבלת בערבותה או במניותיה, כביכול איננה אישיות משפטית העומדת ברשות עצמה, שהרי ערבות חבריה עומדת לכל התחייבויותיה.

אך אין לערבב בין ערבות החברים לחובות החברה, לבין אישיותה העצמאית של החברה. העקרון היחידי שפוגע, כביכול, באישיותה העצמאית של החברה הוא עקרון "הרמת המסך". אין זה עקרון שפוגע באישיות המשפטית של החברה, אלא שבמקרים מסויימים מנצלים בעלי מניות או נושאי משרה את האישיות העצמאית של החברה לצרכיהם האישיים, ואז מתקיימת עילת תביעה עצמאית כנגדם, בין שממשיכה להתקיים ובין שחדלה להתקיים עילת תביעה כנגד האישיות המשפטית.

עקרון הרמת המסך מחיל עליהם מחוייבות משפטית שהיתה חלה עליהם גם בלעדי החברה, שהרי הם עשו שימוש במסך החברה כדי להתחמק מהתחייבויות אשר מוטלות עליהם באופן טבעי. משהוברר עקרון אישיותה העצמאית של החברה בתור גוף משפטי, עולה השאלה, כיצד אפשר, שחברה תלך לעולמה וכעבור זמן תקום לתחייה. הדבר אינו מתאפשר לגבי אדם שהוא אישיות משפטית, והרי תכליתה ומהותה של חברה להיות כאחד האדם.

היעלה על הדעת, כי אישיות משפטית אבסטרקטית היא בעלת זכויות יתר לעומת אישיות משפטית פיזית? משום כך ההיבט, שבקר בחר לחקור את תחום דיני החברות, יכול להיות מעניין בהקשר לתיאוריות, המבקשות להסביר את טיבו של התאגיד כאישיות משפטית.

אחת התיאוריות הללו טוענת, שכל כולה של חברה אינו אלא פיקציה, דבר שלא היה ולא נברא, אלא הוא בבחינת עניין שהמחוקק מעוניין לאמצו, למרות שאיננו קיים במציאות ולמרות שהוא בדיה. אך פיקציה זו באה לעולם לשם מטרה ראוייה, ומשכך ראוייה היא להכשרתו של המחוקק. לדוגלים בתורת הפיקציה, אין קושי להרחיב את תחולתה, ולאפשר במסגרתה קימה לתחייה של הגוף, שמלכתחילה לא היה אלא פיקטיבי בלבד.

יש אומרים שהחברה איננה פיקציה, אלא מציאות, אשר המחוקק נאלץ להכיר בה ולאפשר לחברה להתקיים מכוח חובתו לתת גושפנקא מחייבת, למה שבלאו הכי שריר וקיים. יש גם תיאוריות נוספות. אחת מהן, למשל, גורסת, כי המחוקק העניק לחברה את מה שהוא רשאי להעניק ועוד תאוריות רבות ומגוונות.

חוקרי המשפט בפקולטות שלנו מעדיפים שלא לעסוק בתחום מרתק זה, אך עדיין נושא זה מאוד אקטואלי ומאוד מעניין את עמיתינו ביבשת אירופה, וכנראה הרבה פחות מזה בעולם האנגלוסקסי, ששם אומרים המשפטנים כי כבר אין מה להוסיף ולחדש בתיאוריה על האישיות המשפטית. אבל לנושא של דוד בקר, שהוא חיסולה של חברה וקימתה לתחייה, יש השלכה מאוד ברורה, חד-משמעית וחשובה לגבי אישיותה העצמאית של החברה וכל תיאוריה הקשורה בה.

חבל שלמרות קיומן של תיאוריות כה רבות, נושא החייאת חברה לא נלקח בחשבון באף אחת מהן. אינני יודע, אם המחבר לקח זאת בחשבון, אבל אין ספק שספרו הוא תרומה חשובה לחוקרי העיון המשפטי. עם חקיקתו של חוק החברות החדש, יש לצפות כי גם אצלנו יתנו החוקרים דעתם למה מעסיק כבר דורות את המשפטנים מעבר לים.

דוד בקר האיר סוגיה חשובה מאוד בתחום דיני החברות מכמה וכמה היבטים. הוא ודאי ישוב ויתייחס אליה לאחר שיקבל תוקף החוק החדש. אני מניח, כי מקצת הבקשות שיוגשו מעתה להחזרת שם לפנקס החברות, שוב לא יהיו כמו אלה שהוגשו עד כה. המבקשים עתידים לבקש אישרור פעולות, ככל שניתן ונידרש. הדוגמאות שבסוף הספר אינן מציגות אפשרות זו, אך ניתן להשלימה, מה גם שהמחבר מביא שורה של דוגמאות להוראות בצו ההחזרה, והמבקש כי הוראות אלה או אחרות יאומצו בצו ההחזרה עליו לציינן בעתירתו.

דוד בקר: "חיסול והחייאה של חברות", מהדורה שנייה ומורחבת, הוצאת פרלשטיין גינוסר בע"מ, רח' אבן גבירול 89 תל-אבי