מטוס זעיר ללא פסלון

מרטין סקורסזה, טיפוס קטן ולחוץ שמדבר בקול צפצפני ובקצב של תת-ממקלע, אמר פעם שאת האוסקר לבימוי חייבים לקבל על הסרטים הראשונים שעושים, אלה שמביימים בגיל צעיר, מלאי אנרגיות, ושבהם אתה אומר את כל מה שיש לך להגיד על העולם. "כאשר 'נהג מונית' היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר הוא קיבל בנוסף עוד שלוש מועמדויות: לשחקן הטוב ביותר, לשחקנית המשנה הטובה ביותר ולמוזיקה הטובה ביותר. אבל מה, התעלמו לגמרי מהבמאי והתסריטאי. הייתי כל כך מאוכזב שאמרתי לעצמי: 'אתה יודע מה? ככה זה יהיה תמיד'. מה הייתי אמור לעשות, ללכת הביתה לבכות?".

בכי או לא, בדומה לבמאים גדולים אחרים בהיסטוריה (היצ'קוק, צ'פלין, אורסון וולס והאוורד הוקס), מרטין סקורסזה מעולם לא זכה באוסקר בקטגוריית הבימוי. סקורסזה נחשב לאחד הבמאים החשובים ביותר שעובדים היום ויש הטוענים שהוא הגדול ביותר. כמעט כל סרט שלו מסמן אבן דרך בהתפתחות תחום קולנועי מסוים; "רחובות זועמים" הוא מקור השפעה מרכזי על הקולנוע העצמאי הניו-יורקי המחוספס. "נהג מונית" יצר השפעות תרבותיות עולמיות המוכרות לכולם. "אליס לא גרה כאן יותר" הוא אבן דרך בקולנוע הפמיניסטי ההוליוודי. "השור הזועם" נחשב לסרט האיגרוף הטוב והמורכב שנעשה אי פעם. בשנות התשעים יצירות מצוינות כמו סרט הגנגסטרים "החבר'ה הטובים", הדרמה התקופתית "עידן התמימות" והרימייק "פסגת הפחד", נוספו לרשימת ההצלחות הקולנועיות שלו.

מזרח ומערב

השבוע עולה לאקרנים בארץ "הטייס", סרטו החדש, בכיכובו של ליאונרדו די קפריו. הסרט מספר את סיפור חייו של המולטימיליונר האוורד יוז, איש עסקים בעל חזון, טייס וקולנוען שהשפיע רבות על התרבות האמריקאית. צאת הסרט ברחבי העולם והצלחתו הביקורתית מסמנים את שנת 2005 כשנת מפתח בקריירה של סקורסזה, ואולי, שנה של שינוי. שמועות אומרות שגבוהים מאוד הסיכויים שהבמאי הניו-יורקי ממוצא איטלקי יזכה בחודש הבא באוסקר לבמאי הטוב ביותר.

הזכייה אמורה להיות יחסית חסרת חשיבות בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שכבר זכה באינספור פרסים, שבחים ומקום במרכזי בתולדות הקולנוע. אך במקרה של סקורסזה זהו פרס מיוחד; אף שהצהיר על כך שויתר עליו מזמן, הוא עדיין כמהה אליו מאוד. הסיבה לכמיהה הזאת קשורה עמוקות לאופן בו סקורסזה מבין את הקולנוע ואת משמעות מקצוע הבימוי.

מצד אחד רואה סקורסזה את עצמו כבמאי "ניו-יורקי", היינו עצמאי, אומנותי, העונה להשפעות אירופיות מורכבות יותר מאשר הוליוודיות מסחריות. מצד שני, הערצתו לקולנוע ההוליוודי הקלאסי וההשפעה שהוא ינק ממנו מילדותו גורמות לו להבין את מלאכת הבימוי כמקצוע, עיסוק בו התפיסה אומרת שאם אתה במאי מקצוען, אתה מסוגל לקחת כל פרוייקט, אפילו אם הוא לא אישי, ולבצע אותו כהלכה. אם אתה במאי טוב, על פי התפיסה ההוליוודית, אתה יודע לקחת תסריט, לצלם אותו בלוח הזמנים ובתקציב המוקצבים, ולהפוך אותו ליצירה אישית, משמעותית ומצליחה.

סקורסזה, כשהוא מגדיר את המושג "במאי", נראה כי הוא נמשך למושגים כמו מקצוענות ויכולת טכנית. רעיון ה"ביטוי אישי/אמנותי" חשוב לו, אך הוא כפוף ונובע דבר ראשון מהיותך מקצוען. קיימת נטייה לחלק את הקולנוע האמריקאי לשני קטבים. בקוטב האחד נמצא הקולנוע הניו-יורקי, כפי שנאמר, שהוא קולנוע אוונגרדי, אירופי, אינטלקטואלי ומחוספס יותר. אליו משתייכים יוצרים כמו וודי אלן, ג'ון קסווטס וספייק לי. בקוטב השני נמצא הקולנוע ה"הוליוודי", או דרום מערבי ליתר דיוק, ובו ניתן למצוא במאים כמו שפילברג, טרנטינו, וגם קלינט איסטווד.

זהו קולנוע קלאסי יותר, נטוע במסורת ההוליוודית, לעיתים זוהר, שבשיאו מייצר דרמות מצוינות זוכות אוסקר או סרטים בידוריים בעלי מורכבות מסוימת כמו אלה של טים ברטון. הקווים המפרידים בין שני סוגי הקולנוע מטושטשים. אך למרות שמדובר בהפרדה מאוד שרירותית, היא עוזרת להבין את המגמות השונות בקולנוע האמריקאי האיכותי ואת סקורסזה כבמאי ניו יורקי, הנמצא בקו המתח בין עיר מולדתו לבין הערכים המקצועיים ההוליוודים.

ילד גדול

לפני שנתיים, היה "כנופיות ניו-יורק" מועמד ל 10 מועמדויות אוסקר, אך הסרט חזר הביתה ללא פסלונים. באותה השנה האוסקרים הלכו ל"שיקגו" ול"הפסנתרן" של פולנסקי. מדוע, אם כן, דווקא על סרט כמו "הטייס" האקדמיה נראית כנכונה לשנות את גישתה? מה יש בסרט הזה שמאפשר להוליווד להשאיר את ההסתייגויות שלה בצד ולהעניק לסקורסזה את הפרס שהיה צריך לזכות בו לפני 25 שנה לפחות?

סקורסזה הודה לפני מספר שנים שסרטיו היום רגועים יותר ולא מחוספסים ואלימים כבעבר, אך הוא אינו עושה זאת כדי לזכות באוסקר, אלא משום שהוא עצמו התבגר והשתנה. עם זאת, קשה לצפות ב"הטייס" מבלי לחשוב שהוא נעשה במטרה לזכות באוסקר.

ב"הטייס" סקורסזה לא הולך עד הסוף, הוא אינו עושה קולנוע קיצוני. אין בו את השיאים האמנותיים שנהג להגיע אליהם. זהו סרט רב תקציב, מקצועי, מדויק וממוקד. סרט על קולנוע ועסקים, סרט על הוליווד, סרט שמציג את המיתוס ההוליוודי בגדולתו, על חולייו וזוהרו, ומציג את אחת הדמויות המשפיעות של המאה ה-20 בארה"ב כחלק בלתי נפרד מהוליווד.

בשנים האחרונות הייתה להוליווד נטייה לתת את הפרסים לסרטים גדולים, שמראים את כוח ההפקה הקולנועי. סרטים כמו "טיטניק", "הפצוע האנגלי", "גלדיאטור", "שיקגו", "שר הטבעות", נמנים בין הזוכים הגדולים של התקופה האחרונה. השנה, להוציא את "הטייס", אין סרטים גדולים של ממש. השאלה העולה היא האם הוליווד תצביע בעד הפקה כזאת או שמא תעדיף לעשות כבוד לסרט "קטן" יותר?

סרט אישי

"הטייס" הנו סרט על איש עסקים רב השראה שהיה גם במאי. סקורסזה מציג את יוז כאדם שעושה קולנוע כאילו מדובר בעסקים (הוא כל הזמן במשא ומתן עם משקיעים, צנזורה, מנהלי אולפן) ועושה עסקים כאילו מדובר באמנות (לא חשוב כמה מפסידים, העיקר לעשות היסטוריה, לעשות משהו שלא נעשה מעולם). לכן דמותו של יוז הופכת בסרט לרבת השראה, כי חזונו העסקי הוא אינסופי ותשוקתו בלתי נגמרת.

אפשר להגיד שלמרות היותו גדול תקציב ומאוד "הוליוודי", "הטייס" הנו סרט מאוד אישי בשביל סקורסזה. דמותו הכפייתית של יוז, בעל חזונות גדולים, מזכירה את זו של הבמאי מהמוצא האיטלקי. סקורסזה מצלם את התשוקה של יוז כאילו זו תשוקתו שלו. ברגעים שדי קפריו מגלם את יוז מאבד את דעתו, הוא מאמץ לעצמו קצב וטון דיבור דומים לאלה של סקורסזה.

ב"הטייס" הצליח סקורסזה לעשות סרט אישי ומרתק בלי ליפול למניירות. זה אינו סרטו הטוב ביותר, אבל זה ככל הנראה הסרט שיכתיר אותו בפרס לו כל כך השתוקק. *