רוטרדם מחכה לאושפיזין

רק סרט ישראלי אחד ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים של רוטרדם

פסטיבל הסרטים ברוטרדם שנפתח בשבוע שעבר ממשיך לגדול. לרוחב, לאורך גם אם לא תמיד לעומק. יותר סרטים מכל פסטיבל אחר ויותר צופים מכל פסטיבל אחר. כך לפחות מצביעים המספרים של השנה שעבר (335,000 כרטיסים נמכרו בקופה) והפסטיבל משוכנע שהשנה ישברו את השיא. בלי שיציגו אפילו הפקת אולפן הוליוודית אחת לרפואה, בלי הזוהר של מסך הכסף, ובמקומם המון סרטים אלמוניים מארצות שלא ידעתם בכלל שעושים בהם סרטים, מאלאזיה ואינדונזיה, הפיליפינים, וייטנאם ותאילנד ועוד כיוצא בזה. זהו המפגש הגדול ביותר בעולם לקולנוע "האחר", קולנוע שלא מצטופף בתוך מולטיפלקסים ולא נמדד בהכנסות של מיליונים, קולנוע שמשקף יותר מכל, במעלותיו וגם בחסרונותיו, את המקומות ממנו הוא בא ואת מצבם של האנשים שעשו אותו. לא תעתיקים של הוליווד אלא ניסיון למצוא קול ייחודי, שונה ומיוחד משלו.

הגיונית, זה צריך כמובן להיות המקום הטבעי לקולנוע הישראלי - שלמרבה הצער אינו נוכח כאן במידה מספקת. סרט אחד בכל זאת הגיע, "אושפיזין" של גידי דר. בישראל אין עוד צורך לחזור ולפרט על המעשה הזה בזוג חוזרים בתשובה חסרי פרוטה ועל כל ההפתעות והמבחנים שמצפים להם לקראת חג הפסח. בחוץ, רוטרדם הוא כנראה הצעד הבינלאומי הראשון בדרכו של הסרט שכבר עורר עניין של כמה פסטיבלים נוספים. צעד ראשון, מן הסתם במזל טוב, כי גידי דר לא הגיע להצגת הראשונה שנערכה כאן - והסיבה לכך, שאין טובה ממנה, באותו יום נולדה לו בת חדשה. את ההקרנות הנוספות בהמשך הפסטיבל הוא כבר יציג בעצמו לפני הקהל.

ובמקביל, סרט פלסטיני חדש, "אחי ערפאת". סרט תיעודי עם שם שכזה הוא כמובן צוו השעה. מי שעשה אותו הוא ראשיד משראווי, יליד מחנה הפליטים שאטי שברצועת עזה ואחד הקולנוענים הפלסטינאים היותר מוכרים היום בעולם. בראשית, התכוון לקחת מצלמה ולשאול את יאסר ערפאת בכבודו ובעצמו מה יהיה הסוף, איך ייצא העם הפלסטינאי מתוך מעגל הקסמים של סבל, קורבנות, ועוד סבל ועוד קורבנות, כששום פתרון לא ניראה ברקע. אבל ערפאת סגור במוקטעה, השלטונות הישראליים מסרבים לתת למשראווי רישיון לנסוע לרמאלה. כמו שהוא אומר - מותר לו לנסוע לכל מקום שבעולם ורק אל ביתו שברמאלה הוא אינו יכול לנסוע. בלית ברירה, הוא פונה לאיש שמכיר את היו"ר טוב יותר מכל אדם אחר בעולם. זה אחיו הצעיר פטהי. הקשר בין השניים הדוק, מאז גדלו יחד בקהיר, יאסר תמיד טיפל ודאג לפטהי הקטן ממנו, במיוחד אחרי מותה המוקדם של האם. משראווי שהכיר את פטהי היטב, עקב אחריו במשך כמה חודשים, בעזה ובקהיר ובפריז, ושוחח איתו ארוכות, בעיקר על המשפחה, על אחיו הגדול ועל בריאותו ההולכת ומתדרדרת. אכן, פטהי נפטר שלושה שבועות אחרי ערפאת עצמו, ומצבו בשבועות האחרונים היה קשה כל כך שמקורביו לא העזו אפילו לספר לו על מ ותו של היו"ר.

משראווי פותח כאן צוהר לחלק בחיים של ערפאת שלא דובר עליו רבות, על דיוקנו של האדם שהסתתר מאחורי המנהיג הפוליטי. מובן שזה לא יכול להיות אובייקטיבי, כשההצגה היא דרך עיניו של אח מסור ואוהב. מה שמפתיע, לעומת זאת, היא הערתו האחרונה פטהי ערפאת, כשהוא כבר מרותק למיטתו בבית חולים. העם הפלסטיני מחזיק את עתידו בידיו, הוא קובע, אם יידע לכלכל את צעדיו נכון, יגיע הקץ לטרגדיה שהוא, וכל בני עמו, חוו על בשרם כל חייהם.