זרוענו הארוכה במשימת הצלה

אל תשאל מה אתה יכול לעשות בחופשה שלך בשביל עצמך, אלא מה אתה יכול לעשות בשביל אחרים - זה המוטיב שמוביל את הטרנד החדש של תיירות הסיוע. מדובר בז'אנר שמושך אליו רבים: חבר'ה צעירים שמוסיפים למפת הטיול שלהם עצירה קצרה להתנדבות, כחלק מהחוויה; סטודנטים או כאלה שהשלימו לימודים והחליטו לפעול למען מטרה נעלה במקומות נידחים, במשך מספר חודשים עד שנה; ואנשים שהפכו את ההתנדבות בחו"ל לאורח חיים.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך נולדה בעקבות אסון הצונאמי, כאשר משלחת של IsraAID, גוף מתאם של כ-35 ארגונים הומניטרים יהודים וישראלים, יצאה לסרי לנקה. זה כמה שבועות ש-14 מתנדבים מבשלים לנפגעים, מעניקים להם טיפול רפואי ומשעשעים את הילדים.

שחר זהבי, מייסד IsraAID, הפך את העניין לדרך חיים, וברזומה שלו התנדבות במחנות הפליטים ברואנדה לאחר הטבח, עזרה לנפגעי ההוריקן בדרום אמריקה, וסיוע לנפגעי רעידת האדמה בהודו. לאחרונה החל לנהל את "פורום המתנדבים" שהוקם באתר "למטייל". מאז שהוקם הפורום, לפני כשלושה חודשים, יותר מ-70 גולשים ביקשו עזרה באיתור מקום להתנדב בו.

למה אתה עושה את זה?

"תחושת בטן. אחרי שהייתי במחנות הפליטים ברואנדה וראיתי אנשים רעבים באמת, חסרי יכולת שעברו כל-כך הרבה, זה נתן לי תחושה של פרספקטיבה מול המצב שלנו. הם בבעיה קיומית מינוס. יש היום הרבה מאוד צעירים ואנשים שמעוניינים להתנדב, וככל שאני מתעסק בזה, אני מגלה יותר ויותר אנשים שרוצים להיות מעורבים".

מה פתאום כולם רוצים להתנדב?

"מהתחושות שלי ומשיחות שלי עם הרבה אנשים, בגלל שכל נושא הטיסות נעשה הרבה יותר פשוט, אנשים מחפשים יותר מטיול, ומתחילים להבין שבצורה כזו הם יכירו את הקהילות המקומיות יותר טוב. התחושה היא שדרך ההתנדבות, החבר'ה האלה מרגישים חלק מהעולם הגדול".

בית-יתומים במלאווי

אחד הפרויקטים המרתקים בתיירות הסיוע הוא ה-Chembe Aids Project של אירית רבינוביץ', במלאווי, אפריקה. לפני כעשור טיילה רבינוביץ' באפריקה, והייתה מעורבת בתאונת-דרכים ליד הכפר צ'מבה. כיוון שנפגעה בגב, החליטה להישאר ולנוח בכפר חודש. בזמן הזה גילתה שמעבר למסכת התיירות של הכפר יש איידס, יתומים, מוות, רעב ואנשים שהרימו ידיים.

"הייתה לי הזדמנות להכיר את המציאות שלהם, וזו הייתה סטירת לחי", היא מספרת. "גיליתי מה זה רעב, מה זה ילדה בת 10 שעובדת בזנות כדי להביא סוכר הביתה, ומה פירוש המילה נג'אללה שהילדים צועקים בלילה ומפריעים לישון - זה 'רעבים', כי הגברים קונים בכסף אלכוהול".

רבינוביץ' החליטה להישאר ולטפל ביתומים. היא התחילה בחלוקת תה ולחם לילדים, וכשנגמר לה הכסף, דאגה שתיירים יצלמו את הילדים בתשלום - וכך קנתה את התה והלחם ליום שלמחרת. אחרי שנה וחצי חזרה לארץ עם מלריה ויצאה מהמחלה בנס, עם התובנה שהיא צריכה לחזור לצ'מבה לטפל בילדים.

מאז הקדישה רבינוביץ' את מרבית חייה לפרויקט. ב-2002, יחד עם חברה, הצליחה לגייס תרומות ולהקים את בית-היתומים והמרפאה. לאחר שלוש שנים רצופות חזרה לארץ ללמוד, ומדי שנה היא שבה לצ'מבה לשלושה חודשים. "הצלחנו להקים פרויקט שבחלומות שלי לא הייתי מצליחה", היא אומרת. "היום הוא פרויקט גדול ומצליח, הצלנו המון חיי-אדם, וזו תחושה שאף אחד לא יבין.

"לקחת ילד עם ראש נפול בגלל מחלה, ואחרי כמה שנים הוא רץ אחרי וקורא לי 'איריתי' ובא לבקשה סוכרייה עם חיוך, זה מיליון דולר. יש ילדים ששלחנו לתיכון ואני משוויצה: אחד מהם לומד היום באוניברסיטה בשבדיה, ואנחנו מאוד גאים בו. התנדבות זו מתנה נפלאה".

ממה חיית בתקופה הזו?

"חייתי בהתנדבות וזו טעות, כי לא דאגתי לעצמי. לא היה לי כסף לכלום. הבנתי את זה כשהייתה לי מלריה. לא היו רכב או רופאים בכפר, והבנתי שאין לי כסף לנסוע לבית-חולים. אז החלטתי לחזור, ולהפוך את הפרויקט ליותר מאורגן".

עמדת במשימה?

"מקצועית, הפרויקט מאוד הצליח. אבל בן-אדם אחד לא יכול לעשות הכול. האגו שלי מנופח עד השמיים, ועכשיו הגיע הזמן להיות רצינית וללמד את המקומיים לנהל את זה לבד, לתת להם את החכה. לצערי, אלה שלימדתי היום כבר לא נשאי איידס, אלא חולים".

למען חיות-הבר בקמרון

אופיר דרורי הוא ישראלי נוסף שהקים ארגון סיוע מקומי, הפעם בקמרון. ה-Last Great Ape (LAGA) פועל ליישום החוק המקומי, שאוסר להחזיק, לצוד או לסחור בחיות-הבר שבסכנת הכחדה. גלית זנגוויל, בעבר מדריכת תיירים בישראל והיום בצוות המוביל של LAGA, גאה בעונש החמור שבית-המשפט בקמרון הטיל לראשונה על מפר חוק, בזכות הארגון: ביולי 2003 טוניקה נקן נידון ל-30 ימי מאסר וקנס ששוויו כאלף דולר, על הניסיון למכור את kita, שימפנזה תינוקת. מאז הוגשו עוד 28 תיקים על עבירות דומות.

זנגוויל הדריכה טיולים במשך שבע שנים, ולדבריה "אהבתי את העבודה שלי, היא סיפקה אותי ונתנה לי את החופש לעשות דברים נוספים, כמו לימודים. רק שבשלב מסוים, לפני שנה וחצי, הרגשתי צורך לעשות משהו יותר משמעותי". היא שמעה במקרה על LAGA, ותוך ארבעה חודשים עזבה הכול, הודיעה שהיא לוקחת הפסקה לשנה ונסעה לקמרון.

"כעבור שנה של עשייה מאומצת", היא מספרת, "שבה מימנתי לא רק את השהייה שלי אלא גם חלק מהפעילות, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לחיים נורמליים - שבהם לצד העבודה יש פרנסה, והכי חשוב, חברים ומשפחה". החודש הראשון היה נפלא, לדבריה, אבל כשניסתה לחזור לשגרה - לעבוד וללמוד, התקשתה למצוא בהם שוב עניין והנאה.

מה הייתה הבעיה?

"זה כמו מישהו שאין לו תיאבון, אבל חייב לאכול. הבנתי שאין סיכוי שאוכל לעסוק במשהו שאין בו את ה'מעבר' הזה, שנתן לי כל-כך הרבה אנרגיה בשנה שהייתי בקמרון. זה הכוח להניע דברים ולהשפיע, זה ה'למען' שממלא אותך בתחושת חשיבות, שהחיים שלך משנים משהו בעולם הזה".

מה עשית?

"אחרי חודשיים של התלבטות הבנתי שאת נקודת האל-חזור עברתי, ונותרה לי ברירה לבחור במסלול שבו אוכל לשנות את העולם. נרשמתי ללימודי תואר שני באנגליה, שעשויים לפתוח את הדרך לארגונים בינלאומיים שונים".

עד שיתחילו הלימודים, בעוד שנה וחצי, נמצאת זנגוויל בקמרון, לאחר שנמצאה הדרך לממן את המחייה שלה שם. "זה התאים בדיוק, הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות", היא מסבירה. "עכשיו אני מרגישה בבית לא רק במקום הפיזי, אלא גם הנפשי".

מה לדעתך מריץ את המתנדבים?

"התחושה שהעשייה שלך משנה משהו בעולם, זה חיידק שקשה להיפטר ממנו. בגלל זה הרבה נוטים להפוך את מה שנראה כאפיזודה, לאורח חיים. אני חושבת שזה גם המקרה שלי".

מתמטיקה בכפר בטנזניה

גיל חן סיים את התואר הראשון שלו במדעי המדינה ונסע לטנזניה בכוונה מוצהרת להתנדב שם שנה. הוא נחשף לנושא דווקא בצבא, כשעסק בקישור בין צה"ל לכוחות הומניטריים בינלאומיים. "מצא חן בעיניי הרעיון לצאת לשליחות כזו", הוא נזכר בשיחת טלפון שמתקיימת באדיבות רשת הסלולר השבירה באפריקה. "שנה אחר-כך ראיתי תוכנית בטלוויזיה על חבר'ה במשלחת בבוסניה, והיה לי ברור שאני נוסע. נשאר לי להחליט מתי ואיך".

לפני כמה חודשים, כשסיים את התואר הראשון, נסע לשנה. בחודשים הראשונים לימד אנגלית ומתמטיקה בבית-ספר תיכון בכפר מסאי, אשר שם את הדגש על שימור התרבות הילידית לצד לימודים שיאפשרו לילדים להתקדם בעולם. "החיים המסאים שונים משלנו לא רק פיזית, אלא גם אידיאולוגית. אין אצלם מחר, אין תכנון לעתיד, רק לדאוג לפירות היום. לכן, הקונספט של תיכון שייתן לך מקצוע כמעט מהפכני".

בקרוב יתחיל חן לעבוד (בהתנדבות, כמובן) בבית-יתומים קטן, שבו 30 ילדים בני שנה עד שבע. הוא ישחק איתם, ילמד אנגלית וגם יטפל פיזית במקום. "החלטתי לשנות, כי גיליתי שלגור בכפר קצת גדול עליי", הוא אומר בכנות.

ומה אומרים עליך בארץ? שהשתגעת?

"שהשתגעתי, ללא ספק. הם לא לגמרי מבינים מה הסיפור, וכל פעם שאני כותב אי-מייל על חוויה קשה, התגובה הראשונית היא 'תחזור הביתה', שזה לא הדבר הנכון להגיד. אף אחד לא נוסע להתנדב כי הוא רוצה חיים קלים, וזה שקשה לא אומר שחוזרים הביתה, להפך. מה שמחזיק אותי שם זה שהילדים מדברים יותר טוב אנגלית, ויודעים לפתור משוואות. אני אוהב את זה".

וטרינריה בבוליביה

תומר ויינגרם קשר את חייו במקלט לחיות "ויה טונרי" בבוליביה. לפני חמש שנים הוא טייל, קרא על המקום במדריך הטיולים והחליט לנסוע, בגלל אהבתו לחיות. בימים הראשונים עבד עם הציפורים ובנה גדרות, ולאחר מכן עבר לעבוד עם היגואר סאמה, "שזה אומר להאכיל, לנקות ולהסתובב איתו עם רצועה במהלך היום, לנהר ולאזור הג'ונגלים. לתת לו מקסימום חופש במסגרת האפשר".

חוויה של שבועיים הפכה להתנדבות של ארבעה וחצי חודשים, וכשנגמר הכסף, חזר ויינגרם לארץ. כאן הוא גייס כסף וציוד מעודפים של וטרינרים, ושלח לויה טונרי. שנתיים מאוחר יותר, בחופשת הקיץ מלימודי תואר ראשון בביולוגיה, נסע לשם שוב לכמה חודשים. כשחזר הקים עם עוד מתנדבים קבוצה שמגייסת כסף וציוד למקלט.

לפני שנה וחצי, כשסיים את לימודי הביולוגיה ונערך ללימודי הווטרינריה, נסע לויה טונרי לשנה שלמה. הוא שב לעבוד עם היגואר, וגם עם קופים שסובלים מבעיות התנהגות. "הם בעיקר נושכים", הוא מסביר, "בגלל התעללות שהם עברו, או שיש להם בעיות הסתגלות עם קופים אחרים". הפעם הוא היה אחראי על המתנדבים, ולקח חלק פעיל בארגון.

למה אתה חוזר שוב ושוב?

"הסיבה פשוטה: עם הידע המוגבל שלי, אני יכול לעזור המון. גם אדם פשוט, בלי הרבה ידע, יכול ליצור אימפקט על המקום, שהוא מוגבל בציוד וכסף. יש הרבה אנשים שמגיעים לפה ומקובעים על חיה, נניח בנים שרוצים רק פומה. הם לא באים לעזור באמת, אלא באים ליהנות בעצמם, כאטרקציה. הם רוצים לסמן וי בטיול, וזה לא כל-כך נורא, כי הם עוזרים".

בכמה מתנדבים מדובר?

"היום יש שם בין 15 מתנדבים במצבים ממש גרועים ל-60 במצבים טובים. בדרך-כלל הממוצע עומד על 35-40".

כמה מתוכם ישראלים?

"20%-30%, שזה המון".

בויה טונרי עולה כסף להתנדב.

"משלמים סכום פיקס למימון השהייה. שבועיים עולים 70 דולר, שכוללים שהות במקום, לינה, מטבח וכל מה שצריך - אבל לא אוכל. אם זה ליותר זמן, מדובר ב-2.5 דולר ללילה. אלה לא סכומים גדולים, וזה מיועד למימון האוכל והתרופות של בעלי-החיים".

"משפחה" באוגנדה

תשלום בעבור התנדבות מקובל במקומות רבים, מה שהופך אותה להוצאה רצינית: כרטיסי טיסה למקומות נידחים, ויתור על הכנסה אלטרנטיבית ותשלום תמורת שהייה. "זה יותר ממקובל", מסביר שחר זהבי, "כי אי אפשר לצפות מגוף מקומי לממן את השהייה והאוכל של המתנדבים. הגוף המקומי מתקיים כדי לעזור לאוכלוסיה המקומית, ולא יכול להיות שמעט הכסף שלהם ילך על המתנדב".

לשירלי חביב התפיסה הזו מאוד הפריעה. "עשו מזה תעשייה", היא מסבירה. לפני כשמונה שנים, כאשר טיילה בדרום אפריקה, התנדבה בחווה אורגנית "והייתה לי חוויה מדהימה. קמתי בבוקר ואמרתי 'איזה כיף שאני מתעוררת'. זו תחושה של לרצות לאכול את היום, הרגשתי שאפריקה נתנה לי מתנה מדהימה, ואני רוצה להחזיר בצורה שלי".

כשסיימה ללמוד חינוך גופני החליטה לחזור לאפריקה ולהתנדב. "חיפשתי ארגונים שיעזרו, והכול היה התנדבות בתשלום, 200-300 דולר לחודש, וזה יקר לאפריקה. יצאתי מנקודת הנחה שיש לי מה לתת, ואני מוכנה לתת זמן וידע, אבל לא תמיכה פיננסית. מה גם, שלא היה לי יותר מדי".

חביב נסעה בכל זאת, ואז שמעה במקרה על מקום באוגנדה בשם "משפחת מאפורה", שהקים צעיר מקומי שמערבי מימן אותו, ואיפשר לו לסיים את לימודיו. "המשפחה" היא שילוב של בית-ספר ובית-יתומים, למרות שלא קוראים לו כך. חיים בו 20 ילדים בלי הורים, ועוד 80 ילדים באים אליו כל יום ללמוד ולאכול.

"בישלתי איתם, קטפנו בננות, שאבנו יחד מים מהבאר, לימדתי קצת מתמטיקה ואנגלית, אחר-הצהרים טיילנו ועשינו משחקי חברה", היא מספרת. "הייתי חלק מהמשפחה. אין הגדרת תפקיד, כל מי שמגיע מבורך ותורם לפי כישוריו".

למרות שהכוונה הייתה לשלב טיול והתנדבות במשך שנה-שנתיים, אחרי חודש חביב נאלצה לחזור הביתה, כי המערכת החיסונית שלה קרסה. "זה לימד אותי לתת בצורות שלא הכרתי", היא מסכמת. "זה גורם לך להיות אדם טוב יותר. אני כל הזמן חושבת לחזור אליהם. הפעם אחזור עם יותר אמצעים לעזור פיננסית".