כשבמת האירוח היא וולגרית, מה אפשר לצפות מהמוזמנים? אסף הראל לא רק אסתי מכוערת

בכתב הגנה לתביעה שהגישה נגדו רוחמה אברהם, מנסה ערוץ 10 להטיל את האחריות על דברים שנאמרו עליה בתוכניתו של אסף הראל, על השחקנית ריקי בליך שהתארחה באולפן. איפה האחריות, ולמה קוראים סאטירה?

נתחיל את הסיפור עם ציטוט סעיף 15.4 מכתב ההגנה שהגיש ערוץ 10 בתביעה שהגישה נגדו, ונגד אחרים, ח"כ רוחמה אברהם:

"בתוכנית התארחה נתבעת מס' 4, שהיא שחקנית טלוויזיה ותיאטרון. במהלך הראיון עם נתבעת 4, בחרה האחרונה, ללא כל תיאום מוקדם וללא ידיעת הנתבעים על כוונתה זו (ההדגשה בכתב ההגנה), להתייחס לתובעת תוך שימוש בביטויים גסים. הנתבעים ידגישו, כפי שאף עולה מתמליל הראיון עם נתבעת 4, כי הראל כלל לא לקח חלק באמירותיה של נתבעת 4 כנגד התובעת. ובכל מקרה הדברים שאמר הראל בקטע זה לא ביזו ולא השפילו את התובעת".

עכשיו נעשה סדר: התוכנית היא "כל לילה עם אסף הראל" המשודרת בערוץ 10, שחקנית הטלוויזיה והתיאטרון היא ריקי בליך, הידועה מהטלנובלה "אסתי המכוערת". ומהו הביטוי הגס בו מדובר? לא נחזור עליו כדי לא לפגוע פעם נוספת בח"כ אברהם.

לבליך יש גירסה שונה לגבי מה שאירע שם, לפני ובמהלך התוכנית. בכתב הגנתה היא מספרת שהראל "עודד ו/או שידל את כל המשתתפים בתוכנית לעלוב בח"כ אברהם ולהתייחס אליה באופן בלתי מכובד". מה שלא מהווה הצדקה לבליך לומר את הדברים שאמרה. גם אם הבינה שזה מה שמצופה ממנה, גם אם עודדו אותה לעשות שימוש בביטויים הגסים, היא אדם בוגר שיכול וצריך לעמוד בפיתויים כאלה. ואם היא נכנעת להם, זה אינו גורע מהפגיעה שגרמה לח"כ אברהם. ואמנם בליך אינה מתכחשת לכך, ומיד אחרי התוכנית הביעה חרטה והתנצלה בפומבי על הדברים שאמרה.

אבל מה עם ערוץ 10? האם הוא אחראי לדברי דיבה שאומרים אנשים המוזמנים להופיע בתוכניות המשודרות בו? נניח לצורך העניין שלא היה שום דיבור בין בליך והראל, שאף אחד לא אמר לה במפורש שמצופה ממנה להשתמש בביטויים גסים. אם זה היה המקרה, ואם היה מדובר בתוכנית ראיונות, או תוכנית סאטירית, איכותית ומתורבתת, הרי שבליך היתה ללא ספק צריכה לשאת באחריות, כי דברים מהסוג שאמרה אינם מתבקשים בתוכנית כזאת. במיוחד כאשר מדובר בשידור חי שבו לא ניתן לנפות את הדברים בעריכה.

ובכל זאת, גם בשידור חי בהחלט אפשר לפחות להתנער או להסתייג מהם. בפועל קרה הדבר הבא: בליך אמרה ש"רוחמה ...., (כאן הופיע הביטוי שפגע באברהם) יש לי את המקורות שלי". בנקודה הזאת יכול היה הראל להביע הסתייגות מהביטוי, או להתנער ממנו, או להביע התנצלות על אמירתו. הוא לא עשה זאת. מה הוא כן אמר? "רוחמה, את מוזמנת להתקשר אלינו ולהכחיש או לאשר. לכי תדעי, כן, היא תתקשר". כלומר לא רק שהראל לא הסתייג ולא התנער, אלא להפך, הוא קפץ על הדברים כמוצא שלל רב. בניגוד לכתב ההגנה של ערוץ 10, הראל כן "לקח חלק באמירותיה של בליך נגד אברהם". זה לא יוצר אחריות של ערוץ 10 על הדברים שאמרה בליך?

"מותר ואפילו רצוי"

ועוד: איך יכול הערוץ לטעון נגד "שימוש בביטויים גסים" של בליך, או של כל אדם אחר, בתוכנית כמו זו של הראל? הרי זו תוכנית שרובה ככולה וולגריות וגסות רוח, גם במלל וגם במעשה. מי שאינו מוכן לרדת לרמתה של תוכנית זו, אין לו מה לעשות בה. הנה מה שמספרת בליך בכתב הגנתה: "הראל ותחקירניו הודיעו לי כי בתום הראיון עשוי הראל להתייחס לדברים שפורסמו עליה בספר מחזור של בית ספרה בעניין מין אוראלי. שאלתי את הראל אם אפשר לדבר על כך בערוץ 10 בשידור חי, ונאמר לי על-ידי הראל שמותר ואפילו רצוי (ההדגשה במקור)".

הגסויות, כאמור, הן חלק בלתי נפרד מהתוכנית. אז מכל מה שנאמר שם, רק הדברים שאמרה בליך אינם סאטירה? ואם זה כן סאטירה, מדוע הערוץ אינו לוקח אחריות גם על דבריה? ערוץ 10 עתיר המיליונים והמיליונרים צריך להטיל אחריות על שחקנית שבקושי גומרת את החודש? הערוץ כן לוקח אחריות על אסף הראל, למרות שהגסויות והוולגריות שלו משתרעים על פני תוכניות רבות, אז כל כך קשה לתת גב למוזמנים של הראל, שבלעדיהם אין לו תוכנית?

אם מנהלי ערוץ 10 לא רוצים להגן על דברים שאומרים מוזמנים לתוכנית של הראל, אז שלא יעשו תוכנית כזאת. כאשר עושים תוכנית של גסויות, ברור שמצופה מהמוזמנים לתוכנית לשתף פעולה. כשם שהערוץ לוקח אחריות על מזמין הגסויות, הוא צריך לקחת אחריות גם על מי שנענה להזמנה. הניסיון של ערוץ 10 לברוח מאחריות ולהטיל אותה על המוזמן אינו הגון, לא מבחינה עיתונאית, לא מבחינה מוסרית, וגם לא מבחינה עניינית. לגבי ההיבט המשפטי יחליט בית המשפט.

זו סאטירה זו?

"מדובר בתוכנית סאטירה". כך, ממש במלים אלה, נכתב בכתב ההגנה של ערוץ 10 ואסף הראל. ולמה לא? זו הפכה להיות היום האופנה, לנבל את הפה, לפגוע באנשים, להיות וולגריים ואז לטעון: סאטירה. "כוונת הנתבעים היתה להציג באופן סאטירי את התובעת כמי שאינה מבחינה בהבדל בין סאטירה לפרובוקציה". לא הייתי מאמין אם לא הייתי קורא, מכיוון שזה בדיוק מה שעושה הראל, הוא זה שאינו מבדיל בין פרובוקציה לבין סאטירה. למעשה, התוכנית שלו בנויה, רובה ככולה, על פרובוקציות שאין להן כל קשר עם סאטירה.

בליך מספרת בכתב הגנתה, כי לפני התוכנית הובהר לה כי "בתוכנית התכוונו הראל וערוץ 10 לבוא חשבון עם התובעת על מכתב תלונה ששלחה" על תוכנית קודמת שלהם. זה בסדר גמור לעסוק באופן סאטירי באברהם, אבל כאשר זה נעשה כתגובה על ביקורת נגדם זו כבר לא סאטירה, זה ניצול במה ציבורית לחיסול חשבונות פרטיים.

חופש הביטוי למי?

"התובעת מנסה לפגוע ולהגביל את חופש הביטוי של הנתבעים", כותבים ערוץ 10 ואסף הראל. שוב - קשה להאמין. קראתי את כתב התביעה, את כתב ההגנה, ומצאתי שגם לגבי טענה זו ההפך הוא הנכון. חופש הביטוי, כמו כל הזכויות, אינו זכות אבסולוטית. כך, למשל, אוסר החוק על ביטויים המהווים פגיעה בפרטיות, בשם הטוב, הסתה וכדומה. כאשר אדם מגיש תביעה על לשון הרע הוא מממש את זכותו להבטיח שחופש הביטוי לא ישמש מסווה להפקרות הביטוי.

אלה העובדות: אברהם מתחה ביקורת קשה על תוכנית של הראל. מיד לאחר מכן עשו הראל וערוץ 10, תוכנית שכולה ביטויים מעליבים ופוגעים נגד אברהם. אם זה לא ניסיון לסתום פיות, אז אני לא יודע מה כן. זו פגיעה בוטה בחופש הביטוי, בזכותה של אברהם לבקר את הראל. הראל, והרבה "סאטיריקנים" כמותו, מתקשים להכיר בזכות הציבור לבקר אותם. הם מוכנים להילחם על חופש הביטוי של עצמם ושל אנשים החושבים כמותם. באותו להט הם נאבקים במקרים רבים נגד חופש הביטוי של אלה המבקרים אותם או חושבים אחרת. *