"המינהל התנהג כאילו אין לו אחריות ציבורית"

חברת אלרוב של אקירוב, שבנתה את מגדלי צמרת, בעבר השני של דרך נמיר, נדרשה לפנות מתיישבים בתחומי השטח; ואילו היזמים והקבלנים הבונים את פרויקט YOO, ניצבו אף הם בפני מכשול, על השטח שבו אמור לקום פרויקט YOO - גבעת עמל ב' - ישבו משפחות.

החברות הפרטיות הצליחו לפנות את המשפחות בתחומן. גם המינהל, החזיק שטח במקום, אך בניגוד לחברות, הוא לא הזדרז לפנות. בסופו של דבר, נותרו שתי משפחות, בתחום שטח המינהל. חברת חבס, החליטה לקחת על עצמה את הפינוי. בסוף שנות התשעים, פינתה את המשפחות, במחיר שיא של מעל 4 מיליון דולר - לאחר שהמחיר האמיר, כתוצאה מכך שהמשפחות נותרו המכשול האחרון, ובכך העלו את קלף המיקוח שלהן.

חבס דרשה את הכסף

לאחר הפינוי, דרשה חבס מהמינהל את החזר הכסף, אך ללא הצלחה. בשנת 2001, הגיש מויאל, בשמה של חבס, תביעה בגובה כ-4.5 מיליון דולר, נגד המינהל. במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי בתל אביב נעשו ניסיונות לגישור ופישור, שלא עלו יפה. בסופו של דבר, הוסכם להעביר את הסכסוך לשמאי מכריע, בגבולות גיזרה שהוגדרו לו בעקבות הסכמה בין הצדדים: הפיצוי שישלם המינהל לחבס, יעמוד על מינימום של 2.25 מיליון דולר, ומקסימום של 4.25 מיליון דולר.

הבורר קיבל האת דרישת חבס כמעט במלואה. מויאל: "הבורר גם אמר, שאם זו לא היתה בוררות בגבולות גיזרה, הוא היה נותן את הסכום המלא. מה שמרגיז פה, זה הבזבוז המיותר של כספי ציבור. המינהל היה יכול לבצע את הפינויים בזמן אמת ולחסוך לעצמו ולציבור הרבה כסף. היה כאן חוסר חשיבה כלכלי. המינהל התנהג כאילו אין לו אחריות ציבורית. יש פה קרקע שאי אפשר לבנות עליה, בלי שמבצעים את הפינוי. המינהל הוא בעל זכויות בחלק מהקרקע. ההתנהגות שלו עצרה את הפיתוח של כל המיתחם, ובסופו של דבר הוא גם תקע גול עצמי".

* מה היה מיוחד בהליך הזה?

"לא נתקלתי במקרה דומה שבו יזם פרטי ביצע פינויים במקום המדינה והמדינה אולצה להחזיר לו את סכום הפינויים.

הדבר הנוסף התקדימי הוא קביעות השמאי לגבי זכויות המפונים: השמאי למעשה קיבל את העמדה שלנו, שהמפונים הם בעלי מעמד מכוח הכרזת הממשלה ב-49'. אנשים שישבו שם פונו מאיזורי ספר, והיה להם מעמד של דיירים מוגנים, ולא של מסיגי גבול. המינהל, בניגוד להחלטת הממשלה שהוא אמור לייצג, קבע הפוך".

שוקלים לתבוע

לצערו או לשמחתו של מויאל, עוד לא נסגר הגולל על הפרשה הזו: כעת שוקלת חבס לתבוע את החזרי הריבית, המסתמכים בעוד כמה מיליוני שקלים. המשמעות - תביעה נוספת.

פרויקט אחר שסיים מויאל באחרונה, הוא מכירת כל יחידות הדיור בפרויקט אמדר-ווילאז', של קבוצת נגה באילת, שנתקע כתוצאה מקריסתה של נגה. מויאל, ששימש שם כנאמן בהקפאת ההליכים, הביא למכירת כל 264 הקוטג'ים בפרויקט, ליהודי צרפת. בימים אלה מתקבלים הכספים שישמשו לצורך תשלום לנושי הפרויקט.

מצבו של הפרויקט היה בכי רע. מויאל: "כל הקבלנים נפוצו לכל עבר. היתה סכנה של ביזה, היו חובות עצומים לבנק המלווה ולקבלני המישנה. פרויקט במצב של קריסה טוטאלי".

מימון מהבנק

מויאל, כנאמן להקפאת ההליכים, מונה לבדוק אפשרות השלמה של הפרויקט. בסופו של דבר, קיבל החלטה להשלימו, לאחר קבלת מימון מהבנק. בית המשפט נתן לכך אור ירוק.

מויאל: "עיקר התוכנית היא שאנו מקבלים ליווי פיננסי להשלים את הפרויקט עד לרמה של 170 יחידות דיור. התוכנית העסקית הראתה שההשלמה של הפרויקט תניב תשואות הרבה יותר טובות. מה גם שהיו ערבויות חוק מכר של רוכשי דירות. חיסול הפרויקט היה מביא לדרישה לחילוטן, מה שהיה מדרדר את העניין אל עברי פי פחת".

מויאל הביא לפרויקט את מליבו, כקבלן ראשי. בד בבד, נבנה מערך שיווק, שעיקרו פנייה לתושבי חוץ. מויאל: "זיהינו שם פלח שוק שמאוד מתעניין באילת ובהשקעות בארץ, והתחלנו לפרסם ולפנות אליהם באמצעות פירסומים בעיתונות המקומית ופניות ישירות לאנשים שהכרנו.

לאט לאט נוצר גל של קונים, ונמכרו כל 170 היחידות שנבנו, בתוך חודשים. אנחנו צפינו מכירה בתוך שנתיים-שלוש, ובפועל, אחרי שנה סיימנו כמעט הכל.

"במקביל, מכרנו את עתודת הקרקע ל-94 יחידות דיור לחברת אנגל, שתשלים את יתרת הפרויקט. היתה התנגדות מצד גורם שהציע הצעה גבוהה יותר, אבל אני תמכתי באנגל, כי טענתי שההיתכנות שלה יותר גבוהה.

אנגל גם לקחה על עצמה התחייבויות, כמו להקים מרכז ספורט, בית ספר, בריכת שחייה. הגעתי למסקנה שאנגל מסוגלת לספק את הסחורה ולעמוד בזמן. בסופו של דבר, השופטת ורדה אלשיך קבעה, באופן יחסית תקדימי, שלא חובה להעדיף את בעל ההצעה הטובה יותר, וקיבלה את השיקולים שלי".

נכון לעכשיו, הפרויקט מצוי בשלב איכלוס הדירות. כתוצאה מכך מושלמת קבלת כל הכסף לקראת ביצוע הסדר נושים. *