"קולנוע זה אמנות נורא כלכלת"

מסיבה בפסטיבל ברלין, גלויות בדאון טאון מנהטן, כרטיסים חינם לדולצ'ה וגבאנה: גל אוחובסקי היה מאוד יצירתי בשיווק סרטו "ללכת על המים". עכשיו הוא מחפש משקיעים ישראלים שישימו כסף בקולנוע. בתמורה הוא מבטיח זוהר ואבק של כוכבים > שלומית לן

גל אוחובסקי, עיתונאי ותסריטאי, שיחד עם בן-זוגו לחיים הבמאי איתן פוקס אחראי לסרט הישראלי "ללכת על המים", שהופץ ליותר מ-30 מדינות בעולם, מסתובב עכשיו אצל מי שהוא מכנה "אנשים מהכסף" - מנהלי קרנות הון-סיכון ואנשי עסקים רחבי-היקף. הוא בא אליהם, ומדבר איתם על קולנוע, וליתר דיוק, על לשים כסף בקולנוע, איפה שנמצאים הזוהר, השמחה, הנגיעה באבק-הכוכבים והנסיעות לפסטיבלים.

"אני מקווה שאני לא מעליב אף אחד, אבל זה נראה לי קצת יותר מעניין מתעשיית הפלסטיק", אומר אוחובסקי. "בשלב הזה, תעשיית הקולנוע צריכה להפוך לתעשייה שמעניינת משקיעים ישראלים. הרי למה היי-טק כל-כך מעניין? כי מעבר לכסף ולאופציות, בתעשייה הזו כל הזמן צריך להמציא דברים, זה יצירתי. וקולנוע זה פי שניים יצירתי, וגם זוהר. אם ייכנסו הרבה אנשים, זו תהיה תעשייה שמחה, וברגע שהתעשייה שמחה, הכול טוב. הרי תעשיית ההיי-טק הקפיצה את מדורי הכלכלה, היום הם יותר שמחים מ'גלריה'. הם הפכו מאוד ססגוניים.

"קולנוע זה אמנות נורא כלכלית: צריך לפחות מיליון דולר. אבל יש אווירה טובה, נוסעים לפסטיבלים, נהנים, מצלמים. לא משנה שכל הדרך רצופה חרדות, כי יש אנרגיה טובה, זה גוד וייבס. זה בדיוק מה שאנשים מחפשים: להרוויח, אבל גם שהתהליך יהיה שמח".

החיים על-פי גל אוחובסקי מתחלקים לשניים: יש דברים שהם עגמומיים, ויש דברים שמחים וסוחפים. יש דברים קטנים ומשעממים, ויש זוהרים וגדולים מהחיים. והוא-עצמו, זה לא אופיו להיות עגמומי, ומדוכדך, ומובס, ומשועמם. הקלילות שלו היא סוד כוחו. הוא מתנער ממשקעים ומעלבונות כמו ברווז ממים, ומבחינתו, כל העלבונות חוזרים למעליב.

לכן גם לא הייתה לו כל בעיה לצאת לפני שבועות אחדים בטור שלו ב"עכבר העיר" ולספר איך קוצצה משכורתו במהלך שנתיים מ-19 אלף שקל פלוס רכב במעריב, עד לכ-5,000 שקל היום, ומה זה אומר על מצבה של העיתונות.

"הקמנו חברת בוטיק קטנה"

אוחובסקי תמיד התקשר עם כתיבה שיש בה קלילות, אנינות ושנינות. המהות חשובה, אבל גם הסטייל. הרעיונות צריכים גם לבדר, להיות נגישים. במקביל, הוא שותף כבר שנים בעשיית הסרטים של בן-זוגו איתן פוקס, בתחילה באופן לא רשמי וללא שכר, ולאט-לאט כשותף רשמי יותר. פוקס הוא הבמאי, אוחובסקי התסריטאי, ועכשיו גם שותף בחברת הפקה קטנה שהקימו, אוחובסקי-פוקס, שנועדה להיות חברת תוכן. "חברת בוטיק קטנה שתעשה את הסרטים שלנו, ועל הדרך, כל מיני דברים של חברים ושל אנשים שאנחנו מעריכים. לא מיזם שאמור לכבוש את העולם, משהו קטן ויעיל". עכשיו הם מחפשים משקיע, "אולי כשותף אסטרטגי ואולי בדרך אחרת".

גם מבקריהם הגדולים ביותר, וכאלה לא חסרים, שמאשימים אותם בחוסר העמקה, בניסיון להתחבב על הקהל, ובדחיפה יחצ"נית של הסרטים שלהם, מודים: אם יש מישהו שתרם הרבה מאוד ללגיטימציה של ההומוסקסואליות בישראל, הרי זה הזוג הזה. הן בכתיבה בעיתון, ובעיקר בעשייה הקולנועית.

זה התחיל עם "אפטר", הסרט הראשון של פוקס, נמשך עם סדרת הטלוויזיה "פלורנטין", והיציאה מהארון של אחד הגיבורים, והגיע ל"יוסי וג'אגר" המתאר רומן בין מ"פ למ"מ במוצב בלבנון, שאותו עשו בעודם מתקשים לגייס מימון ל"ללכת על המים" - הסרט הנוכחי, שבו מחסל של המוסד עוקב אחר ליברל גרמני הומו שבא לבקר את אחותו המתנדבת בקיבוץ, ונוצרת ביניהם מערכת-יחסים סבוכה, שמערבת שיחות על הומוסקסואליות, פוליטיקה ושואה.

זה לא שקודם לא עשו סרטים על החוויה ההומוסקסואלית. אבל אוחובסקי את פוקס עשו אותם אחרת: צבעוניים יותר, תקשורתיים יותר, מסוגלים לדבר לקהל רחב. ולא הזיק מסע-ההחדרה המתוחכם, שידע טוב-טוב איך להשתמש בעיתונות.

"במשך המון שנים", אומר אוחובסקי, "הסרטים הישראליים היו קטנים, עגמומיים, אגוצנטריים. הם לא התכתבו במיוחד עם הקהל הישראלי, ובטח לא עם הקהל בעולם. היה מעגל סגור כזה של בינוניות וכישלון.

"אנחנו, מהרגע הראשון, היינו בגרוב אחר. כאשר עשינו את 'שירת הסירנה' (קומדיה רומנטית על-פי ספרה של עירית לינור), כל התקשורת געשה חצי שנה מי תהיה טלילה כץ (הגיבורה הראשית). כבר אז הבנו שבגלל שלקולנוע הישראלי יש שם רע בארצו, אתה צריך לתקשר עם הקהל.

"כשהתחלנו את הסרט אמרתי לאיתן, 'לא מעניין אותי שיידעו על הסרט בתל-אביב. אני רוצה שיום לפני שהסרט עולה למסכים, לא יהיה אדם במטולה, באילת או בקריות, שלא יידע על הסרט'. הרי שם לא הייתה מטרה להמציא את הגלגל, הייתה כוונה לעשות קומדיה רומנטית נחמדה, ובעיקר שיצליח. ומאז, כל הדברים שעשינו, ולא משנה מה מידת הנועזות, תמיד מתקשרים עם קהל בארץ ובעולם".

עם מי תקשר הקולנוע הישראלי קודם?

"עם סוג של אף אחד. נהיה אופנתי להגיד שלא היה כלום לפנינו, ואז יוצא שאתה מעליב דור שלם, וזאת לא הכוונה. היו שנים מאוד לא טובות, לא הייתה תעשייה. היום יש תאורנים ומקליטים שמרוויחים טוב, יש להם מצב-רוח טוב, הם מקצועיים נורא. אין תחושה שאם מישהו לא קיבל תפקיד בסרט, הלך עליו. יש מלא אופציות. פתאום כל התעשייה הרבה יותר שמחה, ואז יותר נעים לעבוד".

"ליצור גיבור זאת עמדה"

אחד הדברים שאפיינו את הקולנוע הישראלי היה צמידותו לטקסי הפרסים של הקולנוע. במשך חודשים ארוכים לא היה יוצא אף סרט ישראלי לאקרנים, ואז, רגע אחרי האוסקר הישראלי, בבת-אחת היו יוצאים כמה סרטים. הקהל הלך בדרך-כלל לאלה שקיבלו את חותמת האיכות, ובאופן כללי הייתה לו סבלנות מקסימום לסרט ישראלי אחד בעונה.

"ללכת על המים", אומר אוחובסקי, הוא הסרט הישראלי הראשון זה שנים שיצא לאקרנים סתם ככה באמצע, בלי האוסקר, ובכל זאת הביא קופה. "לפני זה לא הייתה דוגמה לדבר כזה. היה חוסר אמון. הדבר היחיד שאפשר לשבור אותו היה שהבאת אוסקר. זה הישג שבשבילו עבדנו נורא קשה".

תוך ניצול מאוד חזק של קשריך בעיתונות.

"אם תסתכלי על תיק העיתונות של 'ללכת על המים', שהוא גדול ועצום, לא תראי אף מילה ב-7 ימים או בסופשבוע של מעריב. הייתה כתבה אחת בהארץ ואחת ב-7 לילות. אם תשווי את זה לכל הסרטים האחרים, זה נורא מעט".

אז מה בכל זאת עבד שם?

"היה הד נורא גדול. אם אתה מצליח, במשך חודש וחצי, להציף את המרחב התקשורתי בעשר ידיעות שקשורות לסרט שלך, זה יותר טוב מכתבת-שער אחת על הסרט.

"אני יכול להראות לך סרטים ישראליים שקיבלו ארבע כתבות במוספים גדולים. לסרטים הרבה יותר קל, כי יש כוכבים. למשל, ל'מתנה משמים' היו כתבות בכל מקום, כולל 7 ימים. המחיר שאתה משלם הוא שהכתבות עוסקות באיש, בכל פעילותו, והסרט נטמע בפנים".

ואיך יוצרים דיבור?

"אתה צריך לעבוד בזה כל הזמן, זאת עבודה".

דוגמה טובה לשיטת העבודה הייתה בפסטיבל ברלין. הסרט "ללכת על המים" עמד להיות מוקרן שם ב"פנורמה" - פלטפורמה חוץ-תחרותית, שמטרתה לחשוף בפני קהל הפסטיבל סרטים מהעולם. אוחובסקי בא למארגנים ואמר להם, 'תנו לסרט שלנו לפתוח, ואנחנו נרים לכם אחלה מסיבה'.

"ידענו שהם מתלבטים נורא עם איזה סרט לפתוח, וזו שנה ראשונה שיש לפנורמה מישהו שמתחרה על הסרט שפותח את התחרות. הסרט שלנו גם קצת צולם בברלין, וגם הבטחנו מסיבה נהדרת. למזלנו, סרט-הפתיחה של הפסטיבל עצמו, 'קולד מאונטיין', כבר הוצג אז באמריקה. זו לא הייתה בכורה, ולא אטרקציה, וניקול קידמן וג'וד לואו לא באו, אז לא היה צריך לבוא לקבלת-הפנים שלהם.

"כל מה שנשאר לכולם זה לצבוא על הפתחים בסרט שלנו. הסרט הוצג בקומפלקס של כמה אולמות, במקום שיראו אותו 500 איש ראו אותו 1,500, עשינו מסיבה שמחה, וכולם היו מבסוטים".

זה פייר "לקנות" את מקומך במסיבה?

"מה זה פייר? לאנגלים זה פייר שהם באים בסרט שמדבר אנגלית? וכל צרפתי הכי עלוב שקם בבוקר ועשה גרעפס, והחליט לעשות מזה סרט, יש לו פור עצום עליך. אני לא מדבר כבר על האמריקנים, או על הדנים שבאים דרך החברה המרכזית של סקנדינביה, שהיא מאוד חזקה".

"הסתובבתי וחילקתי גלויות"

בתעשייה אומרים על אוחובסקי שהוא משווק סרט כמו מוצר. זה ממש לא מפריע לו, להפך. "לכבוד הוא לי", הוא מודיע. "בגלל זה אנחנו בונים חברה קטנה. פה אין משרתים, אתה עושה הכול. אם אתה חושב שמספיק לעשות סרט ולהראות לאנשים, זו שטות.

"אני ואיתן קצת קיצוניים בזה. יש לנו תחושה שזה הדבר שאנחנו עושים, אנחנו מוכנים להתאבד על הסרטים שלנו. הפכנו את זה לכלי-נשק שלנו.

"כשמכרו את 'ללכת על המים' לעולם, הסוכנת אמרה כחלק מתהליך המכירה, 'יש לכם יתרון, יש פה היוצרים של הסרט והם נורא אנרגטיים, נורא אוהבים למכור. הם יסכימו בשמחה לבוא לכל ארץ'. ואני לא מדבר על זה שאני אוהב ללכת בערים גדולות ולחלק גלויות".

זה הכרחי?

"כשיצא יוסי וג'אגר בניו-יורק, בבית-קולנוע אחד - נחשב אומנם, אבל אחד - לא היה כסף לפרסום. בעל-הקולנוע שם רק שתי מודעות קטנות. חשבתי, איך אגרום לזה שיידעו מהסרט. לקחתי 20 אלף גלויות ושלושה חברים, וחילקתי בכל בתי-הקפה של ישראלים ויהודים, בכל אזורי ההומואים, בכל אזורי הדאון-טאון.

"לא סתם שמתי גלויות. נכנסתי לבר או לבית-הקפה, הלכתי לבעלים, דיברתי איתו יפה. אם היו נחמדים, השארתי גלויות. אם התנהגו לא יפה, הלכתי ולא השארתי - אני קצת סנוב. אתה הולך למקומות כמו ברני'ז, עולה לקומת הגברים, מתיידד עם המוכרים, מדבר איתם על הסרט, נותן גלויות.

"ערים גדולות כמו תל-אביב, ניו-יורק ופריז אוהבות באז. נורא קל להדליק את זה. בפריז בכלל השתדרגנו: היו לי 40 כרטיסי-חינם, אז במקומות שרציתי להרשים, נתתי זוג כרטיסים חינם. בבוטיק של דולצ'ה וגבאנה אתה נותן שני כרטיסים, והם מפזרים גלויות לסרט בכל החנות".

לא היה אכפת לך שזו עבודה לאנשי שיווק?

"זאת רק עבודה. אם אתה עובד על לשווק את הסרט, שום דבר לא יעצור אותך. בגלל שאני בא מעיתונות, אני מסתכל על הסרט גם מהצד, כמוצר".

יש כאלה שאומרים שהשיקול הזה נכנס גם לעשיית הסרט. שב"ללכת על המים" חשבתם שבסרט ישראלי צריך נוף, ושמתם את ים המלח.

"זה הדבר הכי מעליב, להגיד שיש שם את ים המלח כי רצינו שיהיו נופים. הצלחנו לייצר מצב שהטיפול שלנו בהומואים כאילו מתקבל בצורה הכי טבעית. יש סוג של אנשים ששוכח שאפילו זה כשלעצמו הישג מאוד גדול. זה שיש הרבה נופים, נועד לרכך את זה. הסצנה שבה הם יושבים בבר בברלין ומדברים באופן גלוי על מין אנאלי - בסרט אחר לא בטוח שהיה אפשר לעשות את זה.

"רצינו לעשות סרט שיש בו הרבה שיחות, כי היה לנו הרבה מה להגיד. אז יכולנו לשים אותם בחדר, ושידברו עד שהנשמה יוצאת. העדפנו שיעשו את זה תוך כדי מסע. אני לא אשם שאם אתה שם שני אנשים בים המלח עם בוץ, אתה מקבל אימאג' ויזואלי שאנשים יזכרו לתמיד. בשביל זה קוראים לזה קולנוע".

יש מבקרים הטוענים שהנועזות של פוקס ואוחובסקי היא בעירבון מוגבל. שהסרטים בורגניים, משתדלים לא להרגיז יותר מדי, למצוא חן. אורי קליין, מבקר הקולנוע של הארץ, הכתיר את הביקורת שלו על "ללכת על המים" בכותרת "ללכת על בטוח".

"יש אנשים, בשוליים של המבקרים, שגם אל יוסי וג'אגר התייחסו כאל סרט בורגני", אומר אוחובסקי. "אנשים שאומרים את זה קצת לא מאופסים. אם סרט על מ"פ ומ"מ, שזה הליבה של הצבא הישראלי, מנהלים במוצב של צה"ל בלבנון רומן שכולל יחסי-מין, והסרט שמתאר את זה הופך לסרט מיינסטרים ישראלי, אז אתה יכול להגיד 'כל הכבוד לקהל', אבל אתה לא יכול להגיד שזה בורגני.

"אני נורא שונא להתנצל. אם היינו רוצים לעשות סרטים מסחריים, היינו עושים קומדיות רומנטיות. עובדה שאחרי שלושה שבועות ש'ללכת על המים' היה באקרנים, בא המפיץ ואמר, 'עם כל הכבוד, יש מקומות שבגלל יחסי-הציבור שעשיתם זה נתפש כסרט של הומואים, ואנשים לא רוצים לראות אותו'. היינו צריכים אז להחליף את הפוסטר בפוסטר עם הבלטה של הבחורה".

ב"ללכת על המים" אין שום דבר בורגני לטעמך?

"אולי יש קבוצה מסוימת של אנשים שמערכת-יחסים בין הומו גרמני לסוכן מוסד נראית לו בורגנית, אבל ברוב העולם זה לא כל-כך בורגני, וזה עוצר קהל רחב".

"כל סרט הוא מפעל אד-הוק"

בתעשיית הקולנוע הישראלית יש היום לעתים תחושה של "זה או אני, או אתה". אחד הביטויים המביכים לכך היה בטקס האוסקר הישראלי השנה. הבמאי דובר קוסאשווילי, שנבחר להציג את "ללכת על המים" כאחד המועמדים לפרס הסרט הטוב, ניצל את הבמה כדי למחות על כך שסרט אחר, "סוף העולם שמאלה", לא זכה - מה שהתפרש מיד כאילו הוא מתנגד למועמדות של "ללכת על המים".

"בגלל שדובר לא בן-אדם במיוחד אלגנטי", אומר אוחובסקי, "הוא לא ידע למחות באופן נכון, והוא בחר לעשות את זה לא באופן חכם, על-חשבוננו, מה שבאופן רשמי הוא לא רצה לעשות".

באופן רשמי?

"קיימת קצת קנאה, אבל הוא לא בא במטרה כזאת. אלא שזה התקבל בצורה ממש מגעילה. הוא גם לא טרח להרים טלפון אחרי זה, אבל זה חסר-חשיבות. כשאתה מעמיד את עצמך לשיפוט הציבור, אתה לא תקבל את כל הפרסים, אפילו לא את רובם, אבל אתה מקווה שלא יעלה דובר קוסאשווילי לבמה ויעליב אותך סתם".

זה מפני שבתעשייה שלכם, התחושה היא שהצלחה של אחד היא על-חשבון האחר.

"התעשייה דווקא משנה כיוון. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה באמת ככה. בשנה וחצי האחרונות לא נכשל אף סרט טוב בקופות, אולי פרט למסעות ג'יימס בארץ הקודש, שלדעתי מסע-ההחדרה שלו היה קצר מדי, ולא מספק. אם הסרט טוב, מיד אנשים הולכים, ואם היו יוצאים עוד שלושה סרטים טובים, אנשים היו הולכים גם אליהם. הסרט הישראלי חזר למקום שבו הוא נשפט עם סרטים אחרים".

אנשים הולכים רק איקס פעמים לקולנוע. סרטים ישראליים בהכרח מתחרים זה בזה.

"לא נכון לחשוב שיש עוגה קטנה. השנה, מתוך 10 מיליון כניסות לסרטים בבתי-קולנוע בישראל, 1.3 מיליון כניסות היו לסרטים ישראליים. אפשר להביא את זה למצב כמו בחלק מאירופה: שם 35% מהכניסות זה לסרטים מקומיים, כי אנשים יותר אוהבים לראות בשפה שלהם. במקום שנבוא אחד על-חשבון השני, נבוא על-חשבון סרטים הוליוודיים".

אבל כדי ליצור את המצב הזה, על-פי אוחובסקי, צריכה להיווצר כאן תעשיית קולנוע בעלת נפח קצת יותר גדול, שתאפשר עשיית סרטים בתקציבים קצת יותר גדולים, עם התמקצעות קצת יותר גדולה, שתוציא יותר סרטים לעולם.

"תעשיית הקולנוע שאנחנו עובדים בה, זה סרטים קטנים, ארט האוס, שלא מהווים תחרות לסרטים הוליוודיים", הוא מסביר. "הם יכולים להיות מאוד קטנים, בתקציב של 800 אלף עד 2 מיליון דולר כמו הסרטים הישראליים של היום, והם יכולים לגדול לסרטים של בין 5 ל-8 מיליון דולר. גם אלה וגם אלה הם עדיין סרטים קטנים. אבל אם הקולנוע הישראלי יתאפס, התעשייה יכולה להיות במצב שהיא מייצאת שלושה-ארבעה סרטים לעולם, שכל אחד מהם מגלגל כמה מיליוני דולרים יפים. ישראל עשתה את זה בהיי-טק, אין סיבה שלא נעשה את זה בקולנוע".

איך?

"יש את האופציה הפשוטה, לעשות קרן הון-סיכון, להקים חברות. אבל אפשר גם להקים סוכנות הפצה רצינית. היום בשוק הזה שולטות חברות צרפתיות ואירופיות. אם מגייסים שלושה אנשים שמביאים מחו"ל, אפשר להקים חברות רווחיות, שעושות מכירות של סרטים ישראליים וגם זרים. זו נישה שישראל יכולה להיכנס אליה, במיוחד עכשיו, שקם דור חדש של יוצרים שעושים סרטים הרבה יותר מעניינים".

איך מגדירים "מעניין"?

"אי-אפשר להיות מסחריים מדי, כי את הקומדיות הרומנטיות הגדולות ואת סרטי הפעולה הוליווד עושה. מה שאתה צריך לעשות אלה סרטים שמתחרים ב'דרום אמריקה באופנוע', ב'ואת אמא שלך גם'".

ואיך תשכנע איש עסקים שכדאי לו לסכן את כספו בקולנוע?

"היתרון בקולנוע הוא שאתה לא צריך לבנות תשתית או להקים מפעלים. כל סרט הוא מפעל אד-הוק שאפשר להרים אותו בעשרה ימים, מרגע שיש תסריט ביד. דווקא מבחינת אנשי עסקים, זו השקעה פחות מסוכנת.

"נכון שזה כמו השקעה בחברות סטרט-אפ, אתה צריך לעשות עשרה כדי ששלושה ימשכו קדימה. אבל מעורב בזה הרבה כסף ציבורי, יש קרנות, במקרה הטוב אתה שם שליש מהכסף, ובהרבה מקרים זה לא כסף לגמרי פרטי אלא ציבורי.

"אראל מרגלית מ-JVP אמר שהעתיד שייך לקולנוע. אולי כדאי להקשיב לו. הוא לא אומר את זה כי יש לו בת-דודה שרוצה לעשות סרט, והוא רוצה לעזור לה". *