רוחות כפור

אבל בניגוד לשיר הישן שממנו השורה הזו נלקחה, לא בדיוק חם ונוח גם בפנים, היכן שמקבלי ההחלטות הגדולות מקבלים אותן.

מבחינת קרלי פיורינה, הטמפרטורה בחדר מועצת המנהלים של היולט פקארד הייתה מתחת לאפס כאשר היא שמעה את הבשורה שהיא נבעטת החוצה מהחברה. זה ללא ספק הרס לה את היום. אפילו הנחמה בדמות חבילת פיצויים בסך 21 מיליון דולר לא שימשה, קרוב לוודאי, מרפא מיידי למכאוביה. הבעיה של קרלי הייתה שהיא לקחה יותר מדי ברצינות את הרעיון של המשורר רוברט בראונינג, לפיו "האדם צריך להושיט יד אל מעבר ליכולת התפיסה שלו, אחרת אין גן עדן". כאשר היא רכשה את קומפאק ב-2002 על אף התנגדותם של ההיולטים והפקארדים, שלא להזכיר את התנגדות השכל הישר, קרלי בהחלט הושיטה יד אל מעבר ליכולת התפיסה.

וזאת לא החוכמה הטיפוסית שלנו במבט לאחור. כבר כאשר הקרב על הרכישה המתוכננת היה בעיצומו, הכתובת לגבי הפי.סי הייתה ברורה על הקיר - העסקים הללו הפכו לקומודיטיס ולתחרותיים יותר ויותר - ולא היה שום היגיון ל-HP להכניס את קומפאק אל תחת כנפיה התאגידיות. ובשעתו כתבנו על כך די והותר.

הכוח המניע העיקרי מאחורי פרישתה המהירה של קרלי הייתה, על-פי כל הדיווחים, הדירקטורית המובילה וכעת היו"ר הבלתי פעילה (מה זה?) פטרישיה דאן. נמסר שהיא הייתה זו שדחפה את מועצת המנהלים ללחוץ על קרלי להתחלק קצת בכתר של HP עם העוזרים הראשיים שלה. כאשר קרלי התנגדה לכך, זו הייתה אמירת שלום בלתי מודעת מצידה, ודאן דיל (עניין מוגמר).

המשקיעים הביעו שביעות רצון, וכתוצאה מכך מניית HP עלתה (המשקיעים תמיד שבעי רצון כאשר ראש של בכיר בתאגיד נערף). קרלי אכן הלכה, אבל המורשת שלה תימשך ושיפור ברווחיות HP אולי לא יתברר כסתם פיקניק.

האיום הצפון קוריאני

יש, למשל, משב חזק של רוח קרה מפיונגיאנג, צפון קוריאה, שממנה הגיעה הבשורה של הכת השלטת שיש לה נשק גרעיני, ושהיא לא תוציא מכלל חשבון שימוש בו. צפון קוריאה היא, כנראה, הדיקטטורה הגרועה ביותר הקיימת כיום (וזה כבר מרשים, בהתחשב בתחרות שיש לה). אבל המנהיג העליון של המדינה הזו, קים ג'ונג איל (שהגיע אל מרום כהונתו בעקבות מותו של אביו המסוכן, קים איל סונג (שנשאר כעין מנהיג עליון אורח, לא חשוב היכן הוא נמצא), נוטר לנו עכשיו טינה מאוד גדולה, בייחוד מאז שמר בוש כינה אותו בזלזול "גמד שובב מאוד".

אין שום ויכוח על כך שקים הבן הוא באמת גמד. אבל אם מר בוש היה מכנה אותו, נניח, "מאותגר מבחינה אנכית", ולא גמד, המנהיג הזה אולי לא היה כה נחוש בדעתו להתחיל לשחק עם הגרעיניים שלו. יש לקוות שלא מאוחר מדי לתיקון קל מצידו של הנשיא של התיאור הראשוני שלו - אולי לשנות את הניסוח המקורי ל"גמד עליז" - כדי להפוך את קים ג'ונג איל לרודן חתלתולי, מרודן שמאיים על כדור הארץ.

צוננת לא פחות הייתה קבלת הפנים של הקונגרס הלוהט בדרך כלל לתקציב של הנשיא, ולא רק בקרב אותם שוללים יפי נפש מקצועיים, הדמוקרטים. המחאה הגדולה ביותר (האם יש צליל מתועב יותר מאשר מחאה של חבורת חברי קונגרס) נבעה דווקא מן החטאים המקובלים של יותר מדי ופחות מדי. מה שמר בוש מבקש מן הסולונים שלנו (סולון - המחוקק היווני הקדום) הוא שהם יקצצו תקציבים של רשימה ארוכה של תוכניות פנים, כולל כמה סעיפים פופולריים שהם סמכו עליהם כדי לקבל קולות בבחירות הביניים של השנה הבאה. ובינתיים, מה שבלט במיוחד בהעדרו הייתה התייחסות כלשהי לעלויות ההפרטה החלקית של מערכת הביטוח הלאומי, תרגיל שעלול בנקל לעלות כמה טריליוני דולרים בעשור הבא. והיה עוד דבר-מה חסר: העלויות הגבוהות שינבעו מתיקון מס המינימום החלופי השגוי, לפני שהוא יזרע הרס אצל כולנו, מלבד העשירים המושחתים שכלפיהם הוא נועד במקור.

לבבות חברי הקונגרס לא התרחבו גם למשמע הבשורה שלמימשל יש בעיה לחשב את הסכומים שלו. כאשר המימשל הציע את תוכנית ההשתתפות בעלויות תרופות של מקידייר (ביטוח הבריאות החלקי לבני 65 ומעלה), הוא הצמיד לתוכנית הזו תג מחיר של 400 מיליארד דולר לעשר שנים. המחוקקים, שחששו להתנגד למימשל כדי שהוא לא יתנגד לבזבוזים שלהם, קיבלו את הנתון הזה והעבירו את חוק ההטבות של מדיקייר בסוף 2003.

והנה מתברר שהתקציבאים של המימשל חישבו את השנים 2004 ו-2005 במסגרת תוכנית העשור שלהם, למרות שהתוכנית כולה אמורה להתחיל רק בשנת 2006. בשבוע שעבר התפרסמה הידיעה שבעשר השנים הראשונות של תוכנית ההשתתפות במימון תרופות, העלות תהיה 720 מיליארד דולר. אפילו לפי המתמטיקה של וושינגטון, זה קצת יותר מ-400 מיליארד דולר.

למרות כל הרוח הקרה הזו בחו"ל ובבית, ולעניין זה גם למרות ההכרזות הלא-כל-כך מלהיבות של סיסקו ודל, שוק המניות רשם דווקא טמפרטורה חמה בשבוע שעבר, וזה ראוי לציון. היה גם קמצוץ של ידיעות כלכליות חיוביות, כמו הירידה בשיעור הפניות לקבלת דמי אבטלה בשבוע הלפני אחרון, והירידה בגירעון המסחרי של חודש דצמבר. אבל אלו לא בדיוק החומרים שמציתים שוק מניות, ובכל מקרה, הירידה בגירעון המסחרי נבעה בעיקר מהירידה במחירי הנפט, שמאז דצמבר דווקא עלו.

סביר יותר שהשוק המשיך לכופף אבל סירב לשבור את המשקיעים שהתעודדו להניח את הזהירות בצד ולצאת לקצת שופינג. גם הזרם הקבוע של עסקאות מיזוגים והשתלטויות הגביר ללא ספק את תיאבונם של המשקיעים. ומאחר שיש ללא ספק המון הון שסתם רובץ לו, לא צריך הרבה כדי שהעליות יהפכו למגיפה מדבקת.

איך שלא יהיה, לדעתנו המשוחדת לכל הפחות, מה שהפך את הגאות הנוכחית לקצת יותר חשודה מהרגיל היא שמניות המוליכים-למחצה חזרו לחיים בסוף השבוע שעבר. זה לא מתיישב עם התחזית הקודרת באמת ליצרניות השבבים, ולכן התופעה הזו מעידה יותר על מצב רוח ספקולטיבי, מאשר על התקדמות בת-קיימא.

היינו מאוד רוצים לקוות שאנחנו טועים - כי העולם הרבה יותר יפה כאשר השוק עולה - אבל אנחנו חוששים שאנחנו לא.

הפוטנציאל השורי של סירס קנדה

ריצ'רד רובין הוא צעיר פיקח שמנהל את Hawkeye Capital, קרן גידור מניו יורק. מה שמבדיל בין ריצ'רד לבין צעירים פיקחים רבים אחרים שמנהלים קרנות גידור הוא א. הוא משקיע ממולח, והראיה היא התשואה השנתית הממוצעת שלו, 17%, אחרי העמלות השמנות שהקרנות הללו לוקחות בדרך כלל; ב. יש לו תחושת סיכון טובה, והראיה היא העובדה שהתיקים של הוקאיי היו בשנתיים האחרונות כמה פעמים על 50% ויותר במזומנים; ג. אפילו בשווקים המשומשים של ימינו, יש לו הכישרון לסרוק ערימות של מניות בלתי אהובות, ולמצוא כמה מניות מנצחות.

הנקודה שרצינו להגיע אליה אחרי ההקדמה הקצרה הזו היא שריצ'רד מרגיש כעת טוב במיוחד לגבי מניית סירס קנדה, ש-54% ממנה מוחזקים על ידי סירס רובאק, שבעצמה אמורה להתמזג עם קיי-מארט בחודש הקרוב. המיזוג הזה, כאשר יושלם, ייקרא בשם סירס הולדינגס. סירס קנדה, שפועלת מטורונטו, מחזיקה באימפריית נדל"ן בגודל משכנע למדי (ההכנסות אשתקד הסתכמו ב-6 מיליארד דולרים קנדיים) שכוללת 120 חנויות כלבו, 219 חנויות ליד קניונים, כ-30 חנויות עשה-זאת בעצמך והרבה הרבה (התעייפנו לספור) תחנות לקבלת מוצרים שהוזמנו באמצעות קטלוגים.

סירס קנדה היא קמעונאית סולידית מאוד - הרשת שלה אחראית לשליש מסך מכירות מכשירי החשמל הביתיים בקנדה - ויש לה רקורד רווחיות מכובד מאוד, אם כי הרווחים נראים כעת תקועים - זמנית, לכל הפחות - על 1.30 דולר למניה, פלוס מינוס 5 סנט (שוב עלינו להזכיר שכל הסכומים הם בדולרים קנדיים, וזה נראה לנו צודק כי החברה הזו חיה ועושה עסקים בקנדה). אבל בכל מקרה, אומר ריץ', לא הרווחים הם האטרקציה הגדולה של סירס קנדה. האטרקציה היא הנכסים שלה.

לסירס קנדה יש מה שריצ'רד מכנה "שווי נכסי קשה" - הון עצמי ללא קצף או אוויר - של 18 דולר למניה. וההון העצמי הזה צפוי לצמוח במונוטוניות עליזה בעתיד, ממש כפי שהוא צמח בכל העשור שעבר. ובמקרה, יש בנכסים הללו יותר מאשר רואים ממבט ראשון, או לפחות במבט הראשון הקלוקל לעתים קרובות של השוק. המניה, שנסחרת בבורסת טורונטו (סימול: SCC.T), נעה בין 15 ל-19 דולר הרבה זמן, אבל בשבוע שעבר עלתה מעל 20, בעקבות המלצה קצת מנפחת של אנליסט, שדיבר על אפשרות של רכישה של החברה על ידי סירס הולדינגס, החברה האם החדשה, והפיכתה לפרטית.

בתור התחלה, ישנו הנדל"ן שהחברה מחזיקה, שצפוי לקבל מחירים טובים בשוק הפתוח. סירס קנדה מתגאה גם בחטיבת כרטיסי אשראי פורחת וב-1.5 מיליארד דולר של תקבולים נזילים שיוכלו לשמש כמאגר נוח של מזומנים, במידה שסירס הולדינגס תרצה להשתלט על החברה.

בניכוי 678 מיליון דולר של חובות, ריצ'רד מניח שחטיבת כרטיסי האשראי והנדל"ן שווה 1.57 מיליארד דולר. מאחר שהשוק מעריך את סירס קנדה בכ-2.1 מיליארד דולר, כל יתר החברה - ליבת העסקים שלה - מוערכת בסך הכול ב-500 מיליון דולר, או ב-4.75 דולר למניה בערך. במילים אחרות, המשקיעים מייחסים ערך של 600 מיליון דולר לעסק עם מכירות של 6 מיליארד דור, ומכפיל רווחי EBITDA של 0.5. הרי לכם סחורה במחיר מציאה!

אתם בוודאי מלאי סקרנות לדעת איך המיזוג של סירס רובאק וקיי-מארט ישפיע על סירס קנדה. ריצ'רד מניח ששני דברים יכולים לקרות, שניהם חיוביים. הדבר האחד הוא שהחברה תמשיך לפעול באופן עצמאי, אבל בהנחיית החברה האם הגדולה החדשה שלה, הודות לנוכחותו של אדוארד למפרט, המשקיע רב-האמן שהשתלט על קיי-מארט, רענן אותה, וארגן את המיזוג עם קיי-מארט. ריצ'רד מעריץ מאוד את למפרט, ואומר שהוא ישמח להיות בעל מניות לצידו.

האפשרות השנייה היא שסירס הולדינגז תפרסם הצעה לרכישת 46% ממניות סירס קנדה שאינן בבעלותה. על פי החישוב ההגיוני, גם אם האינטרסנטי, של ריצ'רד, הצעה כזו תהיה אי שם בין 27 ל-32 דולר למניה. אפילו הקצה התחתון של הטווח הזה יהווה פרמיה למחיר השוק הנוכחי, ורק מתלוננים כרוניים יוכלו להתלונן עליו. *