ללא קשר למידת שיקול הדעת

מוריס בלונדר ואח' (להלן: "המשיבים") הינם הבעלים של מקרקעין המצויים בתחומה של המועצה המקומית פרדסיה (להלן: "המבקשת"). בעקבות בקשה להיתר בנייה שהגישו המבקשים, שלחה המבקשת למשיבים דרישת תשלום על סך של 676,400 שקל, בגין היטל פיתוח כבישים ומדרכות (להלן - היטל סלילה), אגרת הנחת צנרת והיטל ביוב (להלן - דרישת התשלום).

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה על דרך של המרצת פתיחה, במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי, לפיו דרישת התשלום הוצאה בחוסר סמכות והינה בטלה. טענתם המרכזית היתה, כי עבודות הפיתוח הושלמו לפני שנים רבות וכי כל ההיטלים והאגרות המתייחסים לעבודות אלו שולמו זה מכבר.

במסגרת תשובתה של המועצה לתובענה נטען, כי יש לסלק את התובענה על הסף, בין השאר מחמת חוסר סמכות עניינית. בית המשפט המחוזי (השופטת הילה גרסטל) קיבל את בקשת הסילוק באופן חלקי בלבד. נקבע, כי הסמכות לדון בהשגה על היטל ביוב איננה נתונה לבית המשפט המחוזי, כי אם לוועדת הערר שהוקמה על-פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962. לפיכך, התקבלה בקשת הסילוק ככל שנוגעת היא להיטל הביוב. עם זאת, דחתה הערכאה הדיונית את בקשת הסילוק ביחס ליתר חלקי התובענה.

על החלטה זו הגישה המבקשת בר"ע לבית המשפט העליון, אשר דן בה כבערעור, מפי השופט אשר גרוניס. השאלה העומדת להכרעה היא, לאיזה בימ"ש סמכות לדון בנושא היטל הסלילה - לביהמ"ש לעניינים מנהלים, או לביהמ"ש האזרחי?

סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות מינהליות בתחומים שונים מוסדרת בסעיף 5(1) לחוק בתי משפט מינהליים, בצירוף התוספת הראשונה לחוק זה (להלן:"התוספת"). פרט 8 לתוספת, אשר עוסק בהחלטות של רשויות מקומיות, הוא הפרט הרלוונטי לענייננו. פיסקה (א) של פרט זה קובעת כהאי לישנא:

"(א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לעניין זה, 'אישור' - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר".

בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי דרישת התשלום על כל חלקיה אינה מהווה "החלטה של רשות מקומית" כאמור בפרט 8(א) לתוספת. הטעם שניתן היה, כי הוצאת דרישת תשלום הינה פעולה טכנית גרידא, המבוצעת באמצעות מחשב, ללא כל הפעלת שיקול דעת מצידה של הרשות. על-פי קביעתו של בית משפט קמא, משתרע פרט 8(א) לתוספת אך על החלטות של רשות מקומית, אשר התקבלו תוך כדי הפעלת שיקול דעת.

השופט גרוניס אינו מסכים עם מסקנה זו. על-פי קביעתו, בכל הנוגע להיקפה של הסמכות העניינית על-פי פרט 8(א) לתוספת, אין מקום להבחין בין פעולות מינהליות שונות בהתאם למידת שיקול הדעת אשר הופעלה טרם ביצוען.

השופט גרוניס מצביע על מספר טעמים לעמדתו:

ראשית, הן בנוסחו של פרט 8(א) לתוספת והן בהגדרת הביטוי "החלטה של רשות" שבסעיף 2 לחוק, אין כל זכר לדרישה בדבר הפעלה של שיקול דעת מטעם הרשות. בהגדרה הנזכרת אף נקבע במפורש, כי "מעשה או מחדל" של הרשות מהווה אף הוא "החלטה של רשות" לצורך החוק.

שנית, הוצאתה של דרישה לתשלום היטלים על-ידי רשות מקומית מהווה, דרך כלל, יישום פרטני של פרמטרים הקבועים בנורמה כללית. מבחינה זו, דרישת התשלום הינה נורמה אינדיבידואלית. אין כל טעם ראוי להפריד בין פעולות של הרשות המקומית שעניינן יישום נורמה כללית במקרים פרטניים, לבין פעולותיה האחרות של הרשות.

שלישית, ההבחנה - בכל הנוגע לסמכות העניינית - בין פעולות מינהליות, אשר בוצעו על-ידי רשות מקומית תוך הפעלת שיקול דעת, לבין פעולות כאמור, אשר נעשו ללא הפעלת שיקול דעת, אף אינה רצויה מטעמים מעשיים. הבחנה זו תוביל לכך, כי תקיפתן של פעולות מן הסוג הראשון תידון בפני בתי המשפט לעניינים מינהליים, ואילו השגות על פעולות מן הסוג השני יבואו בפני בתי המשפט האזרחיים. תוצאה זו אינה מתיישבת עם תכליתו של חוק בתי משפט מינהליים.

על כן, קובע ביהמ"ש העליון, כי הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה, בסייג הקבוע בפרט 8(א) לתוספת ובהיעדר הסדר מיוחד, לבית המשפט לעניינים מינהליים, ואינה נתונה לבתי המשפט האזרחיים. זאת, ללא קשר לשאלה האם הופעל שיקול דעת על ידי הרשות טרם ביצועה של הפעולה המינהלית או האם מדובר ב"פעולה טכנית" גרידא.

התוצאה הסופית: הערעור התקבל. נקבע כי התובענה תמחק על הסף.

רע"א 11224/04, ביהמ"ש העליון, השופטים:ריבלין, גרוניס ונאור.

בשם המבקשת - עו"ד א. וילצ'יק.

בשם המשיבים - עו"ד לב-ארי.