הדיבור הוא רק קצה הקרחון

שבוע חזר הסיטקום המיתולוגי "קרובים קרובים" למסך לשעה אחת קלה במסגרת "יומטוב" (ראו ביקורת די קטלנית בעמוד הבא), זה גרם לליאורה ריבלין להיזכר איך בקשו ממנה להפסיק לעשן בסדרה אחרי שלושה פרקים, בלחץ דרישת הקהל. למרות שהיא כבר סבתא לשני נכדים, ליאורה מספרת שחזרה בקלות לימים ההם: "הכל חזר אלי, שוב הייתי ליאורה של יהורם, של ויטק 9, חסרת בטחון ונוירוטית".

גם במחזה החדש שכתבה - "כוונות טובות" שמו - שיעלה הערב בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה, וב-10 במרץ בפסטיבל אישה בתיאטרון חולון (ראו מסגרת), נתקפת גיבורת המחזה, שוש, בת דמותה האוטוביוגרפית של ריבלין, אובססיות בנוגע לסובבים אותה וחולמת חלומות אימה לרוב. בנוסף, יועלה המחזה

המחזה הבנוי כסיפור מתח בלשי-פסיכולוגי, ומגולל את קורותיה של משפחה בורגנית. בנם ברח מהבית וחי ברחוב, את המבנה שבחצר הם משכירים לזוג צעיר, גיא ונאווה. ואז חולמת שוש שגיא רוצח את אשתו. הסיפור, סדרת מפגשים עם יומנאי משטרה וקטעי חזיונות, הולך ומסתבך לקראת סופו הבלתי נמנע. שוש מנסה להיעזר באינטואיציה שלה, במציצנות ובאובססיות כדי למנוע את הטרגדיה, ובעצם רק מזיקה. ריבלין על בת דמותה: "היא מתלבשת על הזוג הזה, מנסה להציל שם מה שהיא לא הצליחה עם הבן שלה ובעלה".

זהו המחזה השני שכתבה ריבלין, זוכת פרס "שחקנית השנה" פעמיים. לפני שלוש שנים העלתה את "תמרה" בהבימה וכעת היא מעלה את "כוונות טובות" בהפקת אנסמבל תיאטרון הרצליה, שם היא משחקת בשנים האחרונות בנוסף לבית ליסין. את "כוונות טובות" מביים גדליה בסר, בן זוגה של ריבלין. משחקים: יעל לבנטל, עפרה ויינגרטן, אוהד קנולר, מורן ליאני ושמעון מימרן.

לא נולדתי פמיניסטית

* הנשים במחזה הולכות לקוראת בקפה, מנהלות שיחות על שמפו. גם הנשים הקרייריסטיות כמו נאווה הן נשים עם בעיות. בעיצוב דמויות נשים, נקודת המבט שלך היא לא פמיניסטית.

ריבלין: "אני לא נולדתי על פמיניזם, להיות פמיניסטית זה אומר מלחמה, ואני חושבת שהמלחמה הזו הובילה לעוול גדול לגברים, כמו גם לנשים. המחזה עוסק יותר בעולם של חלום, חלום על רצח. חלק גדול מהחיים שלנו בנויים על פנטזיה - כשאת צעירה ומפנטזת מה הבחור הזה שלפנייך רוצה ממך כאישה ואת מנסה לתת לו את זה, ולהפך. ההתפכחות היא מאוד כואבת, לכן הרבה פעמים היחסים מתפרקים או כמו במחזה, זה עשוי להיגמר הרבה יותר גרוע".

אחד האמצעים הדרמטיים ליצירת תחושת המחנק במחזה, הוא אובססיביות כלפי תאריכים והקלטות - גיא מקליט כל יום את מה שקורה. ריבלין מספרת שרעיון ההקלטות בא בעקבות כתבה בעיתון על רצח מוקלט. שוש, כמו ריבלין, אוהבת לנסוע להירגע בים, בטבע, והחוש הכי חזק שלה זה ריח. במחזה, שוש מוצאת את החולצה של הבן האבוד שלה תלויה לייבוש על החבל של נאווה, החולצה מדיפה ריח 'קליניק' והיא נטרפת מזה. גם ב"תמרה" נושא הריח בלט. ריבלין מאשרת: "אני פריקית של ריח".

* ואת גם נדחפת לחיים של אחרים?

ריבלין: "לא, זה לא קורה לי אבל אני יכולה למצוא את עצמי, כמוה, אובססיבית לגבי מישהו או מישהי שלא יודעים על כך. היא מנסה להרגיע את המצב, אבל היא רק מלבה אותו".

* מדוע בחרת ביעל לבנטל ("אחורי החדשות", ערוץ 10) לתפקיד הראשי, שהוא בעצם את?

"יש ביעל משהו מאוד חשוף מצד אחד, אבל מאוד בשליטה על החשיפה מצד שני. יש בה תמימות והיא גם שועלה על הבמה עם חוש טיימינג טוב ושפת גוף מיוחדת".

אוהבת את הצמצום

* את נוכחת בחזרות, אין מרגישה קונפליקט בין השחקנית שבך לכותבת?

"גדליה (בסר) רוצה שאהיה בחזרות. לפעמים הייתי רוצה קצת חופש, בשביל זה כתבתי, שאחרים ישחקו. אבל זה טוב שאני נמצאת, כי כששחקנים מגיעים עם איזו שאלה, חשוב לטפל בה".

* כמחזאית, את נלחמת על השורות שכתבת?

"אני דווקא אוהבת לצמצם, לחתוך. הדיבור הוא רק קצה הקרחון של הפעולות מתחתיו, של הסאבטקסט. בתור בנאדם אני מרגישה עילגת בדיבור שלי, בכתיבה שלי. כשחקנית אני מדייקת קודם כל בקונפליקט של הסצנה, ובפעולות של הדמויות".

בנוסף, לפני 4.5 שנים הקימו חנה מרון, גדליה בסר וריבלין, ביוזמת ראש עיריית הרצליה, יעל גרמן, את אנסמבל תיאטרון הרצליה, הם עדיין נאבקים על דמותו של התיאטרון, על תשומת לב הקהל, על אהדת תושבי הרצליה ואפילו על מקומם בפרס התיאטרון. מבית קמה להם אופוזיציה במועצת העיר שמתנגדת להקצבה העירונית לתיאטרון. ליאורה: "היה לנו חשוב להקים בהרצליה תיאטרון, בעיר שהיא צרכנית תרבות נאמנה. כמו שיש קבוצת כדורגל בכל עיר, לדעתי חשוב שיהיה גם תיאטרון". *