פרויקט מנהטן

זהו ביקורו הראשון בארץ של ביל רודין. הוא הגיע לכאן דווקא לגמר של התוכנית "השגריר", בעידודו הנמרץ של ידידו ג'ואי לואו, האיש שיעסיק את "השגריר" במערך ההסברה הפרו-ישראלי שלו. אבל לביקור יש עוד מטרה: לעניין את חברות ההיי-טק בישראל בתנאי השכירות שהוא מציע במנהטן תחתית, שם יש לו בנייני משרדים "חכמים". כלומר, בעלי תשתיות תקשורת טלפוניות-אינטרנטיות-לוויניות.

לכן, לפני שהלך לראות מי ימכור את ישראל לאמריקנים, הוא הלך למכור את ניו-יורק לישראלים. לשם כך סעד צהריים עם כמה מהדמויות המובילות בהיי-טק הישראלי: יוסי ורדי, חמי פרס (קרן הון הסיכון פיטנגו), עמי אראל (דסק"ש), זאב הולצמן (גיזה), יורם אורון (ורטקס, וגם יו"ר IVA - איגוד קרנות הון הסיכון הישראליות), איתן הילמן (מנכ"ל האיגוד) ורות חשין (נשיאת קרן ירושלים).

יותר קרוב מעמק הסיליקון

רודין סיפר להם על נפלאות הצבת המשרד בניו-יורק, שהיא קרובה יותר מעמק הסיליקון, ובה מצויים מרכזי הבנקאות והון הסיכון ועורכי הדין המומחים בקניין רוחני והמדיה והשיווק. הוא הוסיף כמה הטבות מעשיות: הקלות ניכרות במיסוי לקובעים את מקומם בעיר התחתית: אם את העסק הראשון שלך בניו-יורק אתה פותח בדאון-טאון, העיר תעניק לך הקלת מס משמעותית לעשר שנים על כל מועסק, ועוד הנחות לא מבוטלות במסים עירוניים לכל שוכר. וזאת, במסגרת תוכנית השבת עסקים לאזור.

הם גילו עניין רב. אורון, כיו"ר האיגוד, סיפר שיש חברות ישראליות רבות הרוצות להגיע אל השוק האמריקני דרך פתיחת סניף בניו-יורק, ואחרות שכבר יושבות בעיר ורוצות להתרחב ומחפשות מקום לשם כך.

הוא הגיע לכאן לעניין חברות היי-טק ישראליות שרוצות סניף או משרד בניו-יורק במה שיש לו להציע, תוכנית ההחייאה של הדאון-טאון עדיין קיימת, על הקלות המס שלה, ועל אף שההקלות הנוספות במסים העירוניים לשוכרים שהתלוו ל-11 בספטמבר פגו, אוזנו של בלומברג כרויה ו"אנחנו עובדים על עוד תמריצים ומדברים איתו על עוד הנחות".

גם החממה בדרך

לדברי רודין, בעוד חודש תיפתח, בסיועה של עיריית ניו-יורק, מעין חממה לחברות קטנות, שעושות את צעדיהן הראשונים בעולם בכלל או בניו-יורק בפרט. "השכרנו 5,000 פיט (כ-1,500 מ"ר) לאיגוד תעשיית התוכנה של ניו-יורק (NYSIA), ומתוכם 1,500 פיט (כ-460 מ"ר) הוא חלל 'אינקובטור', שמשכירים חלקים ממנו לחברות קטנות על בסיס חודשי, על-פי מספר הקוביות או המשרדים ששכרה, כולל שירותי מזכירות וכל השאר. וזאת, עד שהחברה תלמד את האזור ותחליט לאן היא הולכת. זאת גרסת מיני של הבניין שלנו".

רודין שמע מהם, כי IVA יקיים ביוני השנה כנס טכנולוגיה בניו-יורק, והודיע שיפנה לאיגוד תעשיית התוכנה של ניו-יורק (NYSIA), שיושבים אף הם באחד מבנייניו, ודרכם יעניין חברות אמריקניות בכנס.

רודין הוא נשיאה של אחת מחברות הנדל"ן הפרטיות הגדולות במנהטן, והוא בולט למרחוק, כשהוא נכנס אל לובי המלון במכנסי כותנה בהירים ומגוהצים, חולצת פסים ורודה, ז'קט כחול וכובע בייסבול, שהוא מסתובב איתו, אם כחלק מהכרזה על הופעה לא פורמלית ואם מחשש ששוב תצא השמש הישראלית העזה.

דובקים בניו-יורק

ידיד קרוב של רודין הוא מייקל בלומברג, ראש עיריית ניו-יורק. משפחת רודין תמיד האמינה שקשרים טובים עם פוליטיקאים הם חלק מהדרך לעסקים טובים. שילוב אינטרסים. זה גם מה שהוא עושה בביקור כאן. גם נענה לבקשת חבר, גם מבקר לראשונה בחייו בארץ האבות, וגם מקווה לעניין חברות היי-טק ישראליות במשרדים שיש לו להשכיר בניו-יורק, ורק בניו-יורק.

למה לא להתרחב לערים אחרות?

"אבא שלי נהג לומר, 'סנדלר צריך לדבוק באימום שלו'. את ניו-יורק הם הכירו, והרגישו שיש להם בה יתרון תחרותי".

מאז שאבי-סבו הגיע לעיר במאה ה-19, רק שם עושה המשפחה את עסקיה, או כמו שסבא סמואל רודין נהג לומר, "אני לא רוצה להיות בעלים של שום דבר שאני לא יכול להגיע אליו ברכבת תחתית". אז חברת האחזקות רודין מחזיקה 14 מגדלי משרדים ו-22 בתי דירות, כולם בעיר. מדובר בכ-3 מיליון מ"ר, רובם בדאון-טאון ובמיד-טאון.

באמצע שנות ה-20, סבא סמואל וכמה מאחיו החלו לקנות בניינים ולהשכיר אותם. לבנות החלו רק אחרי מלחמת העולם השנייה. הבניין הראשון היה בית דירות. ב-1955 קרו שני דברים משמחים במשפחה. ביל נולד, והמשפחה בנתה את בניין המשרדים הראשון שלה, בפינת רחוב 48 ושדרות מדיסון.

סבא סמואל תרם אז לאוצר המשפטים המשפחתי וגם לפורטפוליו עוד אבן דרך: "אם אתה בונה בניין משרדים, אתה חייב לבנות במקביל בניין דירות". ההיגיון הזה הציל את המשפחה בתקופות משבר, בהן עסקים עזבו את העיר.

אי-אפשר בלי מייקל מילקן

ב-1979 הצטרף ביל רודין לחברה באופן מלא וב-1993 מונה לנשיאה, ממש בעיצומו של משבר נדל"ן במנהטן, בעיקר בדאון-טאון.

הסובל העיקרי מהמשבר היה בניין בעל היסטוריה קצת אומללה, 30 קומות גובהו, כ-122 אלף מ"ר, ברחוב ברוד 55, בלוק וחצי מהבורסה של ניו-יורק. החברה ששכרה אז את הבניין היתה דרקסל-ברנהאם-לאמברט, שהסוחר הכי מבריק שלה היה מייקל מילקן, מלך אגרות הזבל. בעקבות הליכים פדרליים שננקטו נגד החברה היא פשטה רגל ומשפחת רודין נשארה עם בניין ריק.

ב-1995 קרו שני דברים חשובים. האחד מהם היה שרודי ג'וליאני נבחר לראש העירייה, והחל להכין עם אנשי עסקים תוכנית החייאה למנהטן תחתית, שכללה הפחתת מסים ותעריפי חשמל, והקלות בשינוי ייעוד של בניינים ממשרדים לבתי דירות, כדי להחיות את האזור גם כמקום מגורים.

מהפכת נגרופונטה

הדבר השני היה שהאינטרנט התחיל להישמע כמו משהו מעניין. ניקולס נגרופונטה, פרופסור ב-MIT, פרסם אז ספר שנשמע כמעט מדע בידיוני, "להיות דיגיטלי" - ותיאר בין היתר איך ייראה בניין המשרדים החכם של העתיד.

אחד השותפים של רודין, ג'ון גילברד, היה נלהב במיוחד לעניין, וכולם החלו להשתעשע במחשבה להפוך את הענק הרדום ברחוב ברוד לבניין הראשון בעולם שיכיל תשתיות תקשורת. אבל הסיכון היה גדול.

"בבוקר שבת אחד", משחזר רודין את הרגע המכריע, "ראיתי בעמוד הראשי של 'הניו-יורק טיימס', שחברת פרוטג'י (ספקית האינטרנט הגדולה אז) עומדת לעבור לדאון-טאון. נתתי לאבא שלי לקרוא ואמרתי לו, זה מסר מאלוהים, זה הסימן, מישהו אומר לנו שאם החברה הזאת רוצה להיות שם, אז יהיו עוד חברות. ככה, בלי סקרי שוק מעמיקים, החלטנו להשקיע 40 מיליון דולר בבניין. השקענו מכספנו, כי איזה בנק יאמין בדבר כזה. למזלנו בנייני המגורים שלנו איזנו את העובדה שבנייני משרדים לא היו להיט גדול אז, והיה לנו כסף".

התשתיות בפנים

כיוון שהם עצמם הכינו את תשתיות התקשורת, הם לא היו צריכים לקשור את עצמם לספק טלפוניה או אינטרנט אחד, וכל שוכר יכול היה לתחר בין החברות. מסע של יחסי ציבור, בראשות ג'וליאני עצמו, הביא לאכלוס מלא תוך 18 חודשים.

הבניין באמת היה הצלחה. באו י.ב.מ, סאן מיקרוסיסטמס ואחרים. אפילו ממשלת ישראל השתמשה בחדר הכנסים, המכונה "ארגז החול הדיגיטלי", בין השאר לתערוכת טכנולוגיה של חברות קטנות, שניסו לגייס משקיעים. *