"מצפים מעורכי דין צעירים שגומרים את היום ב-6 בערב להישאר במשרד עד חצות ולגרש זבובים"

כמו רבים מהקולגות, גם עו"ד איתן מעוז שרף ימים ולילות בייצוג נאשמי צווארון לבן. אלא בניגוד לאחרים, הוא חתך קריירה במשרד ליבאי לטובת מסע הרפתקני בעולם. עכשיו, רגע לפני תחילת קריירה מחודשת, יש לו שלל תובנות על נזקי העבודה מסביב לשעון

שיגרת חייו התובענית והחד-גונית של עו"ד איתן מעוז, בשנים האחרונות, לא רימזה במאום, על יצר הרפקתני, שובר מוסכמות שבער בו, בעורך הדין הבכיר לשעבר ממשרדו של דוד ליבאי. כמו רבים מהקולגות, שקע מעוז עד צוואר, מבוקר עד ליל, בהוצאת לקוחותיו, נאשמי צווארון לבן מתוקשרים, מהבוץ הפלילי אליו נקלעו. שלמה איזנברג (שהורשע בפרשת ישרס-ערד) הוא רק אחד מהלקוחות הכבדים שמעוז נחלץ להגנתם, תמורת "סכום פעוט" כמובן. "מצאתי את עצמי חוזר הביתה אחרי שהילדים ישנים ויוצא לפני שהם מתעוררים", הוא "מתרפק".

אלא שלפני שנה בדיוק מאס מעוז ברוטינה הקרייריסטית התובענית, לתוכה נשאב, והחליט לעשות מעשה: הוא קיפל את חייו השגרתיים, לתוך קופסאות, וטס עם אשתו ושלושת ילדיו למסע לא שגרתי באוסטרליה, ניו זילנד, תאילנד והודו. בדיוק שנה אחרי, עמוס חוויות, תובנות ולקחים, חזר מעוז לארץ, רעב מתמיד, כדי לפצוח בקריירה מחודשת, הפעם במשרד משלו.

* עבדת שבע שנים במשרד ליבאי. פתאום, ביום אחד, אתה מחליט שאתה צריך "טיים אאוט".

"הדבר הזה התחיל לצוף אצלי בערך שנה לפני הנסיעה. מסתבר שיש משהו מאוד מרגיע ברוטינה. אנשים אוהבים פינות בטוחות, לא לקחת החלטות עם פוטנציאל של חוסר יציבות. דווקא אצלי, כשראיתי שאני נכנס לשגרה מאוד נעימה של קריירה, בטחון כלכלי, דווקא שם זה התחיל לפעפע. הקריירה שלי הלכה והתקדמה בקו לינארי מסויים, שההמשך שלו בעצם ידוע מראש. החיים היו קלים ונוחים. בית פרטי במושב, שני כלבים. חתול. היה לי רעב לחוויות חדשות ואתה אומר לעצמך: עוד מעט הרכבת תיסע ואני אשאר בתחנה עם הנוחות והחתול.

"אז ככה שלא היה שבר, אבל בהחלט היה איזה תהליך של כירסום, שגרמה השיגרה. ולמרות שאתה נמצא במקצוע מאוד מעניין, ולמרות שכמעט בכל יום 'נוחת' עליך תיק מרתק, עדיין היה חסר משהו. מצאתי את עצמי נוסע מדי יום למשרד, חוזר אחרי שהילדים ישנים, ויוצא לפני שהם מתעוררים. זה תיסכל אותי, לא הבנתי לאן אני רץ".

במהלך שבע השנים בהן שימש כעורך דין במשרדו של ליבאי, ייצג מעוז את לקוחות המשרד בתיקים פליליים ואזרחיים רבים, ביניהם את המו"ל והבעלים של ידיעות, נוני מוזס, בבוררות מול גרושתו מיכל; את שלמה איזנברג, שהורשע בפרשת ישרס-ערד; את הרב הראשי, יונה מצגר, בעת שהיה הרב הראשי לתל-אביב, בנסיונות שהיו אז להדיחו ובעתירות שהוגשו עקב בחירתו לרב ראשי לישראל; את שלמה אליהו, בבג"ץ ה"התנתקות" מאבנר; את איש המוסד, יהודה גיל; את האדריכל רם כרמי, במחלוקת מול הלל שוקן, על בניית בית ראש הממשלה. כמו כן טיפל בענייני הסגרה רבים, המפורסמים בהם הם תיק ההסגרה של סמואל שייניביין שאיים לשבש את הסיוע האמריקאי לישראל; בתיק שבו הואשם רב מברוקלין, במירמה של 13 מיליון דולר ונוספים.

ליבאי הופתע

* יכולת להוריד את קצב העבודה. לצאת קצת יותר מוקדם הביתה.

"זה נכון, אבל לא חיפשתי את זה. לא עניינה אותי קונספציית "זמן האיכות". רציתי זמן אמיתי, עם המשפחה. חוץ מזה החלטה על הורדת הקצב היא לא ממש מעשית בתחום שלנו. קודם כל משום שהעיסוק הוא בלוחות זמנים שבדרך כלל אין לך שום שליטה עליהם. לקוחות מגיעים כשיש להם בעיה. אתה לא יכול לתזמן אותם. חוץ מזה אין הרבה מקומות עבודה שבאמת מעריכים את הצורך של אנשים לקבל איכות חיים. המערכות לא בנויות לדבר הזה.

"מצפים מעורכי דין שיהיו קרייריסטיים ושילכו הבייתה בחצות בחדווה. באיזה מקום זה פוגע באיכות החיים. העבודה עד השעות המאוחרות, הפכה מחריג, לנורמה. לא פעם עורכי דין צעירים במשרדים שגומרים את היום ב-6 בערב נשארים במשרד לגרש עוד כמה זבובים עד שהשעה ה"נורמטיבית" תגיע. זה מצב שהוא בעיניי מאוד לא תקין, אבל זה הפך לחלק משיגרת המקצוע. להציג השקעה, תפוקה, לתפוס תשומת לב.

"בכלל יש משרדים שהפכו את עניין השעות לאקסיומה. אתה צריך למלא כל יום דו"ח תפוקה: כל עורך דין צריך למלא דו"ח שעות ולציין איזה שעות השקיע ועבור אלו לקוחות. אבל זה לא רק לצורך בסיס חיוב של לקוחות, אלא זה ממש רישום שעות כאמצעי ניהולי. התוצאה היא כמובן מאוד תובענית.

"אגב, גם שמגר, אצלו התמחיתי, היה כזה. הוא היה יוצא אחרון מבית המשפט, ופותח אותו בבוקר לפני השומרים. כושר העבודה שלו היה מדהים. חוות דעת ארוכה ומורכבת שהייתי מגיש לו בתיק מסוים בערב, היתה מונחת על השולחן בבוקר בלשכה מתוקנת בחדות האופיינית לו. גם אצלו לא היתה איזו שהיא תחושה שאתה צריך לעמוד בקצב הזה כשיטה".

מעוז החליט לחתוך מפה בעקבות יומן מסע שיירט באחד הימים מהאינטרנט. מחברו, אודי שפירא, היה המ"כ של מעוז בגיבוש טיס. שפירא, נסע עם משפחתו לטיול שנתי, דיווח על חוויותיו באופן שוטף. "זה הדליק אותי לגמרי", אומר מעוז. "באתי לענת, אשתי, וסיפרתי לה על זה. קראנו כתבות ביחד וגם היא נדלקה. מכאן ועד ליישום, עברה חצי שנה. די מהר לקחתי את דוד ליבאי לשיחה בבית קפה, רציתי להודיע לו מספיק זמן מראש, כדי שהמשרד לא יסבול נזק".

* איך הוא קיבל את זה?

"הוא היה מופתע מהקונספציה, מאוד לא מוכן לה. אבל די מהר הוא עבר לפסים של פירגון גדול והערכה, ומאז, כל הדברים שחששנו מהם ושעשו לנו פרפרים בבטן, איך שהוא הסתדרו כולם: לדבר עם הילדים, למצוא שוכר לבית, מטפלים לחיות, למכור את המכוניות, לפדות את הכספים שהיינו אמורים לקבל כפיצויים, להודיע למשפחה שאנחנו נעלמים להם לשנה, לעשות הפסקה בלימודי הציור של ענת ועוד ועוד. היו חששות, אבל הן ליבו את תחושת ההרפתקה שלנו. הרגשנו שאנחנו עושים משהו לעצמנו".

* מה היו התגובות?

"רוב התגובות היו מפרגנות, אבל היו גם כאלה שכשדיברת איתם, הרגשת את הקנאה מבצבצת. הסתבר לי שיש המון אנשים שהמחשבות האלה על טיול ארוך קיימות אצלם כל הזמן וכשהם שומעים על מישהו שמגשים את החלומות שלהם, זה קצת מתסכל אותם. אבל בד"כ התגובות היו באמת מאוד מפרגנות.

לזוג מעוז שלושה ילדים - אני, תינוקת, שהיתה בת 4 חודשים בזמן הנסיעה, יהלי ואמיתי, בני שבע ועשר. בפברואר 2004, עלו בני המשפחה על מטוס לסידני, אוסטרליה, עם שלושה תיקים. "התחושה שהחיים שלנו מקופלים בכמה קופסאות, היתה תחושה משכרת", אומר מעוז. כשהגיעו לסידני, קנו שם אוטובוס ממכונאי זקן, שבנה אותו כמו קרוואן. בתחילת הטיול, עוד נהגו לעצור ב"קמפינגים", אך מהר מאוד התארגנו גם בשמורות טבע.

במשך שנה התנהלו החיים המשפחתיים של משפחת מעוז בתוך אוטובוס ששטחו 12 מ"ר. "זו חוויה משפחתית חזקה באופן בלתי רגיל. היה שלב מסוים, בהתחלה, שכל אחד מאיתנו עדיין חיפש את הפינה שלו. מהר מאוד התברר שהקסם הוא באובדן האינטימיות. ביכולת שלך להיות יחד עם המשפחה ולא להתפוצץ מזה. הכל קורה ביחד. גם הדברים הקשים. מטפלים בזה בסבלנות, ומוצאים וסתים לשחרור לחץ. בסך הכל החוויה היתה מעצימה. התאהבנו אחד בשני מחדש. אני זוכר שכשחזרנו אמרתי ליהלי ולאמיתי, הילדים הגדולים שלי, שאם הייתי רוצה למצוא לי שוב פעם פרטנר לטיול כזה, לא הייתי יכול למצוא טובים מהם. היום קשה לי לתאר סיטואציה שבה תהייה לי יכולת להגיע לאינטימיות כזו עם הילדים 24 שעות".

* היו גם רגעי משבר, מן הסתם.

"היו רגעי משבר. באיזשהו שלב, אמיתי רצה לחזור. אשתי, ענת, 'חטפה עצבים' על האוטובוס. היה שם מקרר קטן מאוד ומעט מקום אפסון ולא פשוט לעשות קניות ל-5 איש. לא פשוט להסתדר עם שני זוגות מכנסיים וארבע חולצות טריקו במשך שנה. אבל לאט לאט אתה נכנס לשיגרה של טיול ומצאנו גם סיפוק בלערוך קניות בסופרים, ועשינו מזה חגיגה.

"בסופו של דבר, העלויות של טיול כזה לא צריכות להבהיל. כשהתחלנו לבדוק את זה ראינו שממש לא צריך להיבהל מזה. בטיול כזה רמת הצריכה האישית שלך יורדת באופן דרמטי. מסתפקים במועט ומווסתים כל הוצאה. חוץ מזה כשאנשים חיים פה, יש להם עלויות שלא קיימות בסיטואציה של טיול ארוך, כמו ארנונה, שכר לימוד, הוצאות על האוטו, מסעדות. אם אתה משכיר את הדירה, פודה חסכונות ומביא בחשבון שאתה לא מוציא את מה שהורגלת כאן, העלויות של טיול כזה לא צריכות להבהיל".

זמן להרים ראש

* איזה מחשבות עוברות בראש, כשאתה באוסטרליה, בנוגע לחיים שלך ולעבודה שלך כעורך דין?

"התשובה שלי אולי קצת תפתיע בבנאליות שלה. יום אחד הגענו לעיירה קטנה וקסומה בצפון מערב אוסטרליה. לעיירה הזו קוראים ברום. חשבנו שנישאר שם יומיים. נשארנו חודש וחצי. יש במקום הזה תופעת טבע מיוחדת. פעם בחודש, ביום של ירח מלא, מתקבצים מרבית תושבי העיירה, וכמובן כל התיירים, לשבת על הים ולהסתכל על זריחת הירח. אני זוכר שהשעה כבר היתה מאוחרת. הגענו למקום, החנינו את האוטובוס הוצאנו שמיכות וישבנו על חוף הים עם בקבוק יין ושלושה ילדים ישנים, על מנת לראות את זריחת הירח. המראה באמת היה יפהפה, אבל חשבתי לעצמי באותו זמן שבעצם מדובר בדיוק על אותו ירח שרואים מהארץ. אין שום הבדל. גם בארץ הוא זורח באור מדהים פעם בחודש. אבל באוסטרליה היה לנו פשוט זמן להרים ראש אליו, ולהקדיש זמן לדברים שאולי שביום יום נעלמו לנו.

"הדבר הזה חידד לי כמה בעצם איכות החיים שלנו טמונה בעצם בדברים המאוד קטנים, ושרק צריך מדי פעם לעצור ולהסתכל עליהם. העבודה שלי לא ממש איפשרה לי את זה בשנים האחרונות, וזו היתה אחת הסיבות שהחלטנו לעשות את הפאוזה הזו בחיים שלנו. אבל אני לא חושב שחזרנו מהטיול הזה אחרים באופן מיוחד, ולכן גם לא החלטנו על שום שינוי דרמטי בחיים שלנו בעקבות החזרה.

"כשאנשים שואלים אותי את השאלה הזו הם מחפשים תשובה דרמטית, ולשמחתי אין לי כזו. אהבתי את העבודה שלי קודם. אמשיך לעסוק בה גם הלאה. עם זאת, אני בהחלט מבטיח לעצמי להרים את הראש ולהסתכל גם כאן על הירח שראיתי באוסטרליה לעיתים יותר מזומנות. הדברים הקטנים, את יודעת".

המסע החלומי נקטע בדצמבר האחרון, חודש וחצי לפני החזרה המתוכנת לארץ, בנסיבות מלחיצות. המשפחה טסה אז להודו, לפגוש שם חברים טובים. למרות הזהירות העצומה שנקטו בקשר לאוכל המקומי, חטפה שם אני, התינוקת, וירוס שתקף לה את המעיים וגרם לה לשלשולים והקאות בלתי פוסקות. "כל מה שעבר לה בגוף מיד נשטף החוצה ולא נספג בכלל", מספר מעוז. "היא התייבשה במהירות. העיניים שלה החלו לשקוע, היא הפכה להיות די ישנונית והחלה לגלות אפאטיה".

הזוג מעוז סירב לקבל טיפול רפואי בהודו והזמין טיסה מיידית לבנגקוק. שעות הנסיעה מהכפר בו שהו לדלהי היו הקשות בחייהם. "מצבה של אני התדרדר מאוד, העיניים שלה החלו להתגלגל לאחור. ניסינו לתת לה נוזלים ומלחים במזרק דרך הפה, אבל היא הקיאה הכל וראינו שהיא שוקעת. כשהגענו לשדה התעופה בדלהי בשעה 11 בלילה, לאחר 10 שעות נסיעה מטורפת בכבישי הודו, הזעקנו את רופא הטרמינל כדי לבדוק אם היא מסוגלת לעבור טיסה. כשראינו איזה רופא הגיע, הבנו שאין ברירה, וחייבים לקחת את הסיכון שבטיסה. נחתנו בבנגקוק, ומיד נסענו לבית החולים".

אני היתה מאושפזת שם שבועיים. לאחר כשבוע פנה הזוג לחברת הביטוח כדי שתשלח רופאה מהארץ לקחת אותה בטיסה רפואית מיוחדת לתל אביב. אלא שחברת הביטוח פעלה לאט מדי. בינתיים, החלה המשפחה בארץ ל"הניע דוויזיות". בין היתר, הפך עבורם צוות המשרד של ליבאי עולמות. "בסופו של דבר חברת הביטוח התעשתה ושלחה רופאה מקסימה מהדסה ללוות אותנו ארצה", מספר מעוז. "אני עברה את הטיסה יפה, ומאז שהיא הגיעה לכאן, היא לא מפסיקה לאכול ולשתות. היום מצבה מעולה".

* איך אתה מתכוון לעבוד במסגרת החדשה?

"פעם חשבתי שעורך דין לא צריך יותר מעפרון מחודד וחותמת כדי לעבוד. היום אני רואה שזה לא ממש ככה. אני כעת עסוק בהתארגנות פיזית במשרד. הדברים האלה זוללי זמן, אבל יסתיימו. בהמשך אני מאוד אשתדל לעבוד בשעות שיאפשרו לי לפנות זמן לקריאה ולתחומים אחרים, שמעניינים אותי. העבודה בתחום שלנו היא כמעט אינסופית, אבל צריך לדעת מתי להכניס את העפרונות למגירה וללכת הביתה".

צרו איתנו קשר *5988