שקם גאלרי

השנה האחרונה הייתה שנה מלאת שינויים ותהפוכות בגאלרי לפאייט, ששיאה מאבקי בעלות משפחתיים. אבל בבית הכל-בו המפורסם והוותיק של פריז, הממוקם בלב האזור הסואן של האופרה הישנה, עשו הכול כדי להסתיר זאת. רק בחודש האחרון ארגנו שם מסיבות לרווקות ולרווקים, הכריזו על סדרת הרצאות בנושא "אמנות הפיתוי", שתיערך באגף ההלבשה התחתונה, והקימו אזור מיוחד לטובת הגברים, שבו הם מוזמנים לקרוא, לצפות בטלוויזיה או לקדם את ענייניהם בטלפון ובאינטרנט, העיקר שלא יסבלו בזמן שהנשים עסוקות בקניות.

החידוש האחרון הוא מתחם נשים המתפרש על-פני 14 אלף מ"ר, וכולל 260 מותגים. ייחודו של המתחם ב"יועצים" שהוא מספק: דוגמני צמרת שנבחרו במיוחד על-ידי מיטב הסוכנויות, כדי לעזור ללקוחות לבחור את הבגדים הנכונים. הדוגמן הצרפתי ז'אן באטיסט הוא המדריך לשמלות-ערב. פלאביו הברזילאי, שכיכב בקמפיינים של לוריאל, מתמחה בסגנון השיק האתני. ילצין הטורקי, שכיכב בקמפיינים של לקוסט, הוא גבר-החלומות לענייני הבגד הספורטיבי. העיקר שהלקוחות יהיו מרוצות.

אבל מי שהופך אותן למאושרות באמת, ומכהן כסטאר של "דוגמני הליווי", הוא סאטיה אובלט, שדגמן בעבור קנזו, סמאלטו ואוסקר בוטנג. אובלט בוחר את אלה שמוצאות-חן בעיניו, ולוקח אותן למסיבות החמות ביותר של פריז. האחרות מוזמנות לעבור קורס דוגמנות מזורז על-ידי מורים מקצועיים, כדי שיוכלו ליהנות כהלכה מהבגדים שרכשו.

כל המהלכים הללו, שתכליתם למקד את תשומת-הלב בלקוחות, לא הצליחו לטשטש את מאבק-האיתנים בין המשפחות השולטות בגאלרי לפאייט, מולן ומאייר. שתי המשפחות היהודיות האלה הן נצר למייסד הגאלרי, תיאופיל באדר. שתי הנשים שעומדות כיום בראש המשפחות הללו, ז'ינט הילברון ולאון-נואל מאייר, הן נכדותיו. בנות-הדודות ובעליהן החליטו שבניגוד לעסקים משפחתיים רבים, אצלן השליטה תהיה משותפת. הסידור הזה עבד עד לפני שבעה חודשים.

בספטמבר 2004 נפטר בעלה של ז'ינט, אטיין מולן. ז'ינט בת ה-78 ביקשה לרשת אותו בתפקיד המנכ"ל, על אף שלא היה זה ה"תור" שלה, במטרה להימנע מתשלום מס הון בסך 10 מיליון אירו, שממנו היה פטור בעלה כמנכ"ל. מבחינת משפחת מאייר, הבקשה הזו כמוה כהכרזת מלחמת-עולם. בוודאי כאשר על הפרק עומדת רשת ששוויה מגיע ל-3 מיליארד אירו.

לפני כשבועיים קיבלו העניינים תפנית מעניינת: לאון-נואל בת ה-65, שנואשה מהמאבק, מכרה את חלקה בגאלרי - 29.5% מהמניות - ל-BNP פאריבה, הבנק השני בגודלו בצרפת, תמורת 920 מיליון אירו. "אינני יכולה למלא תפקיד בחברה שבה אינני יכולה לפעול, ואפילו אין לי עם מי לדבר", היא הסבירה.

לאחר שקנה את מניות משפחת מאייר, העניק BNP פאריבה הלוואה למשפחת מולן, על-מנת שתרכוש בעזרתה את שאר המניות, כולל שלו. כך עברה השליטה בחברה לידי משפחת מולן, שאחזקותיה גדלו מ-31.6% מההון, ל-61%.

בפריז מתייחסים למבצע כאל אחד התרגילים הבנקאיים המוצלחים ביותר שנעשו כאן: בתוך חודשים ספורים אמורה גאלרי לצאת מהבורסה, מה שימנע כל אפשרות לכניסתם של בעלי-מניות חדשים. בתוך מספר שנים ייצא BNP פאריבה מהגאלרי לפאייט ברווח ניכר, וישאיר אותה בבעלותם הבלעדית של בני מולן.

טייס על הגג

כדי להבין כיצד הגיעו העניינים למצבם היום, יש לחזור לאחור עד לשנת 1893, כאשר באדר, סוחר יהודי מחבל אלזס, ובן-דודו אלפונס קאהן פתחו את חנות הבגדים הראשונה שלהם, ברחוב לפאייט 1 בפריז. אורך החזית שלה היה שלושה מטרים בלבד, אבל כבר בסוף אותה שנה קנו השניים בניין נוסף באותו רחוב. קהל-היעד היה נשות רובע העסקים של סוף המאה ה-19, והעיקרון המנחה היה למכור מוצרים אופנתיים בזול - אבל שהקונות יחטטו בעצמן בפינות החנות, כדי למצוא מציאות.

במקביל שלח באדר "מרגלות" לאופרה ולמקומות נוצצים אחרים של אותה תקופה, כדי "לגנוב" רעיונות לדגמים, שאותם יישם במתפרות שהקים. כך הוא הצליח למשוך את נשות הבורגנות, כאשר המציא מחדש את השיק הפריזאי, שהתבסס גם על מראה ומבנה החנות עצמה. הסיסמה שלו הייתה "אופנה, מיקום ועליצות, בלי לזלזל בחיסכון".

בין השנים 1900-1905 רכש באדר שלושה בניינים בשדרות הוסמן. הארכיטקט פרננד שאני עיצב אותם באופן ייחודי וחסר-תקדים לאותה תקופה: חמש קומות, עם כיפה בגובה 33 מטרים בסגנון ארט דקו, שנועדה לענות על דרישתו של באדר שהשמש תאיר על מוצריו. במקביל הפיץ באדר באמצעות הדואר קטלוגים של המוצרים הללו - מהלך יוצא-דופן לאותה תקופה. הפתיחה החגיגית נערכת ב-1912, באירוע ענק ונוצץ.

בשלב מסוים החליט קאהן למכור את מניותיו לבאדר, שהתגלה כאשף תקשורת ההמונים - אז בחיתוליה באירופה - כאשר יזם מספר אירועי מדיה. כך, למשל, ב-1919 הוא הבטיח פרס של 25 אלף פרנק לטייס שינחת על גג הגאלרי לפאייט. זמן קצר אחר-כך הוצע פרס לטייס שינחית מסוק על הגג. בתוך הגאלרי עצמה הוצגו תערוכות המוקדשות למדינות זרות. בשלב הבא המציא באדר את "שלושת הימים" - מכירות סוף-עונה במחירים אטרקטיביים.

אבל לא רק על הלקוחות נהנו מהמוח היצירתי והנדיב של באדר. גם עובדי הגאלרי זכו לתנאים סוציאליים טובים בהרבה בהשוואה לעמיתיהם בענף, "כדי שירגישו טוב בעסק". עד מהרה מוקמים סניפים נוספים של גאלרי לפאייט בערי-שדה בצרפת. ב-1920 מוקם הסניף הראשון מחוץ למדינה - בלונדון. ב-1922 נפתח סניף במדריד, וב-1923 באלכסנדריה. המהלך הבא של באדר היה הקמת רשת המבוססת על מחירים אחידים וזולים, תחת השם "מונופרי". הסניף הראשון נפתח ב-1932 בעיר ראן. הסניף ה-23 נפתח כעבור שבע שנים.

גם בתחום האישי היו השנים הללו פוריות בעבור באדר: הוא נשא לאישה את ז'אן בלוך, מהאצולה היהודית האלזסית, ולזוג נולדו שתי בנות: איבון, שנישאה לראול מאייר, ופולט, שנישאה למקס הילברון. ב-1935 העביר באדר את השליטה בעסק לחתניו, בעקבות מחלתו.

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, הנהגת חוקי הגזע והכיבוש הגרמני, שני החתנים-מנהלים ו-129 עובדים יהודים פוטרו מהעסק, והגאלרי עברה לידי שני אנשי עסקים "ארים": צרפתי ושווייצרי. באדר נפטר בפריז ב-1942, מנושל מנכסיו ומשותק בכל גופו. שני חתניו הצטרפו למחתרת הצרפתית, הרזיסטנס. הילברון גורש על-ידי הנאצים למחנה הריכוז בוכנוואלד, ועם שובו באפריל 1945 הוחזרה החברה לידי בעליה היהודים.

הילברון לקח את הניהול לידיו, והעביר אותו רק ב-1971 לאטיין מולן, הלא-יהודי שנשא את בתו ז'ינט. ב-1987 העביר מולן את הניהול לז'ורז' מאייר, הנשוי לנכדה לאון-נואל.

הנעל של חרושצ'וב

ז'ורז' מאייר כיהן כמנכ"ל עד מותו, ב-1998. לאחר מכן עבר התפקיד לידי משפחת מולן. בראש מועצת המנהלים הועמדו החתנים, פיליפ למון ופיליפ הוזה, אשר לטעמם של בני משפחת מאייר - ובראשם לאון-נואל - התרחקו מהמסורת המשפחתית. כמו הוריה, לאון-נואל היא תומכת נלהבת של מדינת ישראל. היא תרמה ועזרה באיסוף כספים למטרות ולמוסדות שונים, ומסיבות ההתרמה בביתה שמול מגדל אייפל היו לשם-דבר. מלבד פעילותה למען נושאים יהודיים, עסקה לאון-נואל גם בשליחויות הומניטריות שונות באזורי מצוקה. בני משפחת מולן ראו בעיסוקיה אלה "בזבוז אנרגיה" שלא לצורך.

לואן-נואל, מצדה, טענה שהמולנים לא הוכיחו את עצמם בניהול, ושהיא ובעלה הם שרכשו וצירפו לאימפריה של גאלרי לפאייט את חנות-הענק המתחרה בזאר הוטל דה ויל (אם כי ב-2004 צבר שם בנה אלכסנדר הפסדים של 8.3 מיליון אירו), את הרשת נובל גאלרי ואת חברת האשראי קופינוגה. לעומת זאת, סניף הגאלרי שפתחו במגדל טראמפ, בשדרה החמישית של ניו-יורק ב-1994, נחל כישלון צורב ונסגר כעבור שלוש שנים. גם בארץ הניסיון לא היה מוצלח במיוחד, הסניף שנפתח במגדלי עזריאלי נסגר, ולאון-נואל האשימה את יושבי-הראש בהחמצת הזדמנויות.

אבל גאלרי לפאייט היה ונשאר סיפור הצלחה כלכלי במשך למעלה ממאה שנה, שבמהלכן הוכשרו דורות של מעצבים, וביניהם סוניה ריקל, דניאל השטר, פייר קרדן ואיב סן לורן - שהיו אחראים במידה לא מבוטלת למעמדו היוקרתי. נאמנים לג'ינגל המפורסם "בכל רגע קורה משהו בגאלרי לפאייט", סיפקו בגאלרי גם שלל סיפורי סלבריטאים: על הזמרת אדית פיאף נאמר כי שרה לפני ציבור הקונים, ואילו על המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ניקיטה חרושצ'וב, מסופר כי הנעל שבה הכה על דוכן הנואמים בעצרת האו"ם כאשר דברים מסוימים לא נעמו לאוזניו - היא נעל שנרכשה בגאלרי.

בין יתר הקונים המפורסמים של הגאלרי אפשר למצוא את אלוף השחמט גארי קספרוב, אשת נשיא ארצות-הברית הקודם הילארי קלינטון, הנסיך הבריטי צ'ארלס, השחקנית קתרין דנב והסופרת ברברה קרטלנד.

כיצד ישפיעו המהלכים האחרונים על הגאלרי ועל לקוחותיו, ימים יגידו. בינתיים, לאון-נואל תוכל להתמסר לענייני הפילנטרופיה שלה, וז'ינט תנסה להוכיח שמשפחתה דווקא ניחנה בכישורי ניהול. ועולם העסקים יישאר עם עוד דוגמה לכישלון של עסק משפחתי.