החיים הלא פשוטים

נוהגים להסביר את הפריחה של הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, בעניין שיוצר הכיבוש הישראלי ובהתאמה שבין הדעות הפוליטיות של היוצרים הישראלים, לבין אלה של הלקטורים, המפיקים והצופים האירופאים.

יש כאלה שמאשימים את היוצרים הישראלים בהוצאת דיבה ואף בסילוף עובדות. לעומת זאת, לערוצי טלוויזיה הישראלית, ולדיווח השוטף שלהם, יש השפעה אדירה על הקולנוע הדוקומנטרי המקומי. ההשפעה של הטלוויזיה רחבה ועמוקה מענייני מימון של קרנות או מסגרות הקרנה קבועות כמו 'הסיפור האמיתי' של הערוץ הראשון ו'שבת ישראלית' של ערוץ 8.

טומי בכינור

בימים אלה, ההחלטה על הזוכים במכרז להפעלת ערוץ 2 בעשר השנים הבאות, היא הזדמנות להתבונן בהשפעת הערוץ על היצירה הדוקומנטרית הישראלית. כשהערוץ הוקם הוא עורר תקוות רבות לשינוי והרחבת הקונצנזוס הישראלי. אחרי שנים של ערוץ אחד ממלכתי, שייצג אז את ההגמוניה הצבאית והמדינית, בפיקוח פוליטי מתמיד (ימיו של טומי לפיד זכורים במיוחד), היה נדמה שסוף סוף, עם ערוץ שני מסחרי, השמיים באמת יהיו פתוחים. היום אנו יודעים כי ההיפך התברר כנכון - המיינסטרים הישראלי הצטמצם והידלדל.

בימי ערוץ 2 הצטרפה להגמוניה הפוליטית גם זו הכלכלית, ועתה הערוץ הוא כלי הביטוי הרשמי כמעט של המדינה. אל מול מגמה זו, יש לראות את הפריחה של הקולנוע הישראלי התיעודי. המוטיבציה של סרטים אלה היא להציג את המציאות ממנה מהדורות החדשות של ערוץ 2 מתעלמות - לדווח ולהתעכב על המחסום שגדי סוקניק לא נוטה להראות ('מחסומים'), ולהציג את שגרת חייהם של החיילים ושל האזרחים הפלסטינים שנתונים תחת שליטתם. לעבור מעבר למחסום ולהראות את החיים בג'נין, שאהוד יערי לא מדבר עליהם ('הילדים של ארנה'). להביא את עולמם של קורבנות הפיגועים ('ההרוג ה-17') - העניים שלא נראים ולא נשמעים יום אחרי שחברי הכנסת עשו עליהם רווח פוליטי וערוצי הטלוויזיה גרסו את סיפורם, כחלק ממסע ההפחדה הקבוע שלהם.

הסרט הפותח של 'דוקאביב', שאף זכה לחשיפה תקשורתית נרחבת ולפוסטרים צבעוניים, '18 קילו של אהבה' של הבמאי דני מנקין, מביא את סיפורו של עמי, בחור משותק ששוקל 18 קילו. על אף כל תחזיות הרופאים, מנקין מצליח לא רק לחיות ולתפקד, אלא אף להעניק לסובבים אותו תחושת טעם לחייהם. מעבר לשאלות של טעם, מינון ומניפולציות רגשיות, הסרט מסמן בצורה יפה את תחום העניין של הקולנוע התיעודי. אחד המאפיינים של הז'אנר הדוקומנטרי הוא בחירת מושאי תיעוד 'לא-נורמליים'.

הקולנוע הדוקומנטרי החל מתוך תיעוד אנתרופולוגי של שבטי 'הפראים', אליהם הגיעו האירופאים במסגרת מסעותיהם האימפריאליים. בעקבות מדע האנתרופולוגיה, חל קיבוע במושאי הז'אנר הדוקומנטרי. הנחת היסוד של הצופה, בבואו לצפות בסרט תיעודי, היא שרוב הסיכויים שהסרט יעסוק בבני עניים, במוגבלים, בנכים, בבני מיעוטים, במוכי גורל, בפראים, באנשים חולים, בפליטים, בנרדפים ובחלשים.

מבחר הסרטים ב'דוקאביב' אינו שונה בזה. ההבדל בין עניים לעשירים במקרה הזה הוא שכשרואים עשירים במסגרת תיעודית, קוראים לזה 'ריאליטי'.

המחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי, ואיתם הקולנוע הדוקומנטרי, פנו לעסוק בבני הבורגנות רק בשלב מאוחר ביותר. אחד התירוצים לאי האפשרות לתעד ולחקור את בני המעמדות הבינוניים והגבוהים, היתה שלא רק שלאלה אין פולקלור, אלא שבהיותם מודעים יותר, הם יכירו בכלי המדידה, וידעו שהם תחת תצפית החוקרים, ועל כן הדבר ישפיע על התנהגותם ולא יאפשר תיעוד אותנטי של תרבותם. 'המאסטרו', בכיכובו של צביקה פיק שלנו, כמו גם 'החיים הפשוטים', בכיכובה של פריס הילטון, הן הוכחות חותכות לחוסר התוקף של טענות אלה.

ההגדרה של סרט דוקומנטרי משתנה מתרבות לתרבות - סביב סרטו של האני אל אסעד 'פורד טרנזיט', שזכה לפני שנה וחצי בפרס 'רוח החופש' בפסטיבל הסרטים בירושלים, התעוררה שערוריה, לאחר שהתגלה שעל אף העובדה שהוצג כדוקומנטרי, מעורבים בסרט שחקנים. מוסכם על כולם שהאירועים שמתועדים בסרט מתקיימים במציאות ללא מצלמה (חייל מכה אדם במחסום, מכוניות תקועות במחסום וכו'), אבל לא מוסכם על כולם שבהיותם מוצגים על ידי שחקנים, הסרט יכול להיחשב תיעודי.

גם סרטיו של הבמאי אבי מוגרבי ('איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון', 'יומולדת שמח מר מוגרבי', 'אוגוסט') משלבים סצינות משוחקות ותיעודיות. בקולנוע הרוסי, אחת ההגדרות של הסרט הדוקומנטרי, היא סרט שבו לא משלמים לשחקנים.

יש גולגולת מקסי?

בין הצורות המיוחדות של הז'אנר, פסטיבל 'דוקאביב' בחר לערוך מחווה לסרטיו של הבמאי הצרפתי ז'אן רוש. סרטים בהם המצולמים משתתפים במציאת הרעיון, בפיתוחו ובביצועו. ליצירתו של רוש, שמת אשתקד בתאונת דרכים בניגריה, נודעה חשיבות מכרעת על הקולנוע הצרפתי של 'הגל החדש' הצרפתי.

במסגרת המחווה הוקרנו שלושה סרטים - 'אני, שחור' (1958), 'כרוניקה של קיץ' (1961), ו'לאט לאט' (1970). סרטים אלה, יחד עם 'הפירמידה האנושית' שלו מ-1961 מהווים את החשובים שבסרטיו. אלה צולמו ועסקו בצרפת ובמערב אפריקה. במיוחד בניגריה, בחוף השנהב ובסנגל. ב'לאט לאט' איש עסקים אפריקני מגיע לפריז ופועל כאנתרופולוג - מודד גולגלות של עוברים ושבים בפלאה דה שאיו ומתחקר צעירות לגבי חיי המין שלהן בשדרה. בגלויות שהוא שולח הביתה הוא כותב: "העצים כאן באירופה כלואים" - כוונתו לגנים הציבוריים המוקפים גדרות.

המבט בסרט הופך את הכיוון הדוקומנטרי הקבוע שמסתכל מאירופה והעולם הלבן לשאר העולם בספרו המבריק של שארל מונטסקיה בן המאה המאות ה-18, 'מכתבים פרסיים' מתוארות העיר פריז וצרפת של לואי ה-15, מנקודת מבטו המגכיחה של נסיך פרסי, מעיין דמות שלבש מונטסקייה.

כש'אני שחור' יצא לאקרנים, גודאר הצעיר פירסם מאמר על הסרט המדהים. הוא התעכב על כרטיס הביקור של רוש בו כתוב 'עוזר מחקר למוזיאון האדם', ושאל, "היש הגדרה טובה מזו לבמאי קולנוע?".

מבחינת המסורת הדוקומנטרית, רוש, בדומה לבמאי סרטי מצלמה נסתרת (ז'אנר דוקומנטרי שלא זכה עדיין למקומו הראוי בהיסטוריה של הקולנוע התיעודי), מתערב במציאות ויוזם במידה זו או אחרת אירועים.

גם התחרות ב'דוקאביב' הצליחה לייצר אוירה של אירוע. אתמול הוקרנו ברצף מהבוקר הסרטים הזוכים במסגרות השונות. סרטה של סיוון ארבל 'יום ולילה' המתעד את בית היתומות על שם ויינגרטן בירושלים, הפועל כיום כפנימיה חרדית לבנות, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית; בתחרות הבינלאומית זכה הסרט 'הסיוט של דארווין', הפקה משותפת אוסטרית, בלגית, צרפתית של הבמאי והצלם הוברט סאופר, המביא את סיפור השינוי האקולוגי בימת ויקטוריה באפריקה ואת השפעתו בגדה הטנזנית של האגם. דג האוקונס הטורף שהובא לימה הרוגעת, הרס את המבנה האקולוגי בה - הוא מיוצא לאירופה ומהווה אחוז גבוה מההכנסה של המדינה. בינתיים, לאורך החוף אנשים גוועים ברעב.

במסגרת סרטי הסטודנטים הוקרנו פרוייקטים מעניינים רבים. זכו שלושה סרטים: הסרט 'עדס' - של אביטל ליבנה-לוי מביה"ס 'מעלה', סרטה של הבמאית המבטיחה טלי שלום-עזר 'קיץ אחד באברבנל' מאוניברסיטת ת"א, והסרט 'דיאט ליבוביץ'' של הבימאית אבישג ליבוביץ', מביה"ס סם שפיגל (פרטים נוספים ניתן למצוא באתר הפסטיבל: www.docaviv.co.il). *