"בשביל זה הביאו את גודוביץ'"

קהיליית האדריכלים בגרוזיה כמרקחה. זה תקופה ארוכה שאנשי המקצוע המקומיים חושבים על דרכים שונות לשקם את הבירה טביליסי מהזנחה של עשרות שנים. הם מעלים הצעות, רוקמים תוכניות, מכנסים כנסים. אלא שבנובמבר אשתקד החליט ראש העירייה, זוראב צ'יאברשווילי, לשכור למשימה המורכבת והרגישה של הכנת התוכנית האסטרטגית לפיתוח העיר דווקא את שירותיו של יועץ ישראלי: ישראל גודוביץ', בעבר אדריכל העיר תל-אביב.

ספק אם צ'יאברשווילי ידע לאיזו דרך הוא יוצא. גודוביץ', 71, הוציא לעצמו מוניטין של מי שאומר בדיוק את מה שהוא חושב, בלי יותר מדי פילטרים. הנטייה הזו, כמו גם הביטחון המוחלט שהוא מפגין ביחס לרעיונותיו-שלו, מבטיחים שתמיד תהיה חבורה גדולה של אנשים כועסים על גודוביץ', או נעלבים ממנו. אדריכלי טביליסי, שממילא נעלבו עמוקות מבחירתו של ראש העיר לשכור את שירותיו של לא-גרוזיני, בוודאי לא יאהבו לשמוע מה יש לבחירה החדשה לומר על הרעיונות שהעלו הם לפתרון בעיות העיר: "הם דפוקים שם כולם", מתנסח גודוביץ', "התוכניות האלה היו ממש טמטום, שאני לא יכול להבין".

והתוכנית שלך?

"הפעימה את כולם. כל גרוזיה מדברת עליה עכשיו".

למה לא מפרגנים לך שם?

"יש המון שנאה וקנאה בין הארכיטקטים שם. אין אנטישמיות, אבל הם שואלים, 'מה פתאום שיביאו זר? למה לא לקחתם אותנו?'. מה שאומרים להם בתגובה הוא 'איפה הייתם 150 שנה?'.

"תראה, אני כבר התרגלתי לביקורת של הקולגות שלי. לא חשוב מה אני אעשה, כל אדריכל אחר יגיד על זה משהו, או יעשה פרצוף. זה תמיד כך, כי אדריכלים הם פלצנים. בגרוזיה קורה אותו הדבר, עולם כמנהגו נוהג. זו לא ביקורת עניינית, אלא קנאה. זה סתם. הטיעון של אדריכלים, 'למה לא לקחו אותי', הוא תמיד כל-כך דבילי".

"בטלוויזיה לא ראו שבכיס היה אקדח"

גודוביץ', שהיה מהנדס העיר תל-אביב עד שנת 2000, עד שפוטר ברעש גדול על-ידי ראש העיר רון חולדאי, מטפח כבר זמן ארוך דימוי של מעין אדריכל-סלב-איש-רוח תל-אביבי. המשימה שלשמה הוזעק לגרוזיה היא משימה לאומית של ממש. אסטרטגית, משנה את העיר מקצה לקצה, רגישה בקנה-מידה בינלאומי - כמו שגודוביץ' אוהב.

גרוזיה כולה נמצאת היום בתזזית. שנה וחצי לאחר "מהפכת הוורדים", שהביאה, ללא ירייה אחת, להדחתו של הנשיא המושחת אדוארד שוורדנדזה, עסוק הנשיא החדש, מיכאל סאקאשווילי, בן 36 בלבד, בניסיון לא פשוט לשקם את כלכלת המדינה ההרוסה. בראשית מאי יגיע לביקור בטביליסי נשיא ארצות-הברית, ג'ורג' בוש. הסיבה הרשמית היא ציון 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, אבל יש הרבה מעבר לכך. הממשל האמריקני גילה לאורך כל הדרך אהדה גלויה לסאקאשווילי ולדרכו, ויש לו סיבות טובות לטפח בן-ברית באזור זה של הקווקז: מיקומה הגיאוגרפי של גרוזיה הופך אותה לנקודת-הקישור הקצרה היחידה בין הים הכספי והים השחור, "השער מהמזרח לאירופה". פעם עבר דרכו מרקו פולו במסעו מוונציה לפקין. היום, זורם שם הרבה נפט.

גרוזיה היא הדרך הקצרה ביותר להעביר נפט משדות-הנפט הפוריים שמול חופי אזרבייג'אן אל המערב, מבלי שהנוזל השחור יידרש לעבור תחת ידיו של ולדימיר פוטין, ההולך ומסתמן כיריב מר לאמריקנים. כיום מועבר הנפט באמצעות קרונות רכבת, היוצאת מבאקו שבאזרבייג'אן, חוצה את טביליסי וממשיכה אל נמל באטומי. במקביל הנפט זורם בצינור ישן, ומזה זמן מתנהל פרויקט להנחת צינור נפט ענק, שיקשר בין שלושת המקומות הללו. מדובר באחד הפרויקטים הגדולים בעולם של תשתית, שהאמריקנים אינם חוסכים במאמצים דיפלומטיים ובדולרים כדי להבטיח שיתרומם.

לתוך הקלחת הזו נכנס גודוביץ'. "אין אחד שלא מבין את היתרון הגיאו-פוליטי של המדינה הזו, ועל זה הם משחקים", אומר גודוביץ'. "איך אמר לי עוזר של הנשיא, המהפכה שהייתה לפני שנה נקראה מהפכת הוורדים, כי הנשיא סאקאשווילי בא לשוורדנדזה והגיש לו זר שושנים. לא הייתה אלימות, לא נורתה ירייה אחת. אבל, הוא אומר, מה שלא ראו בטלוויזיה זה שבכיס היה לו אקדח. האקדח הוא המיקום הגיאו-פוליטי של טביליסי בעבור העולם המערבי.

"ברגע שנשיא גרוזיה יורה - כלומר עוצר את הרכבת - אין נפט. ואין לו בעיה לבוא ולהגיד, 'הרכבת נמצאת בתיקונים'. זה יכול לקחת שישה חודשים, וזה יכול לקחת שנה ושישה חודשים. זה הכוח של הגרוזינים. כמובן שהם לא אומרים בריש גלי 'יש לנו אקדח בכיס'. הם מחייכים, זו אומה מאוד נעימה ונעימת-סבר".

"הרכבת לא תפסיק לנסוע"

אותו "אקדח", מסילת-הרכבת החשובה כל-כך לכלכלת העולם המערבי, הוא שעומד במרכזה של התוכנית שאותה הכין גודוביץ' בעבור הרשויות הגרוזיניות. מקימי מסילת-הרכבת מיקמו אותה לפני 133 שנה בלב העיר טביליסי, והדבר גרם להתפתחות אורבנית בלתי-סימטרית ונטולת היגיון: מבקר העושה דרכו משדה-התעופה לכיוון מרכז העיר, מוצא עצמו מהר מאוד נחסם על-ידי המסילה ונאלץ להיגרר לסמטאות אין-סופיות ועמוסות תנועה. מיקום הרכבת גם גרם לכך שבעוד שהגדה הימנית של נהר הקורה, העובר בלב העיר, עברה פיתוח אינטנסיבי, הרי שהגדה השמאלית נותרה מוזנחת כמעט לחלוטין.

מטרת הפרויקט של גודוביץ' בטביליסי, בין השאר, היא ליצור הזדמנויות בעבור יזמי הנדל"ן בגרוזיה, שיוזמנו להשתתף בתהליך השיקום והבנייה. במקביל, השאיפה היא לצמצם את הפערים העצומים בין מחירי הנדל"ן בחלקי העיר השונים. בשל מדיניות הפרטה פרועה במדינה לאחר קריסת ברית-המועצות, וזכייתה בעצמאות ב-1991, נמכרו כמעט כל הקרקעות העירוניות לגורמים פרטיים, והעיר התרוקנה מנכסיה, כשהשטחים הלא-פרטיים היחידים שייכים לרשות הרכבות הממשלתית.

ראש העיר אמר לעיתון "גרוזיה היום" כי "העיר זקוקה לתוכנית אסטרטגית כבסיס לפיתוח. אם התוכנית תיושם, יהיה לעיר עתיד ייצוגי. אחרת, היא תישאר יישוב כפרי". העיתון מציין עוד כי מטרת הפרויקט, בין השאר, היא ליצור אווירה טובה יותר להשקעות בטביליסי, תוך קריצה ברורה למשקיעים זרים. לא במקרה, בראשית החודש שעבר ערכו נציגי העירייה מצגת מיוחדת של התוכנית האסטרטגית בפני עשרות אנשי עסקים ויזמי נדל"ן.

"גרוזיה תהיה תפוח-האדמה הלוהט הבא בעבור יזמים ואנשי עסקים. בעוד שלוש שנים כולם יצטערו שהם לא באו לכאן", אומר גודוביץ'. בבסיס התוכנית שגיבש עומד פינוי המסילה, העברת הרכבת במנהרה תת-קרקעית, ועל-ידי כך פינוי של כ-2,000 דונם. השטח ישמש לבניית פרויקטים למגורים ולהקמת מרכז עסקים ותיירות גדול, והכול במסגרת תוכנית עבודה שתוכננה כך שתנועת הרכבת החיונית כל-כך לא תיעצר ליותר משעות ספורות.

ההצעות שנידונו בגרוזיה עד להגעתו, שאותן הוא מכנה "טמטום", גרסו כי יש להעביר את הרכבת להרי הקווקז המקיפים את העיר. "מהתוכניות האלה אי-אפשר היה להבין מה קורה עם הרכבת", אומר גודוביץ'. "הציעו מין פרויקט של כמה מיליארדי דולרים, שלא היה ישים ולא היה נותן כלום. לטייל עם רכבת דרך ההרים המושלגים? כל הקונץ של התוכנית שלי הוא שהרכבת לא מפסיקה את עבודתה אפילו ליום, אולי רק לכמה שעות. יכינו את המנהרה לחוד, ובסוף יחברו אליה את הרכבת ויפרקו את המסילה הישנה".

"הדמיון לתל-אביב זועק לשמים"

גודוביץ' התגלגל לכל העניין די במקרה, לדבריו. בסוף 2004 ביקר בטביליסי לצורך טיפול בפרויקט מגורים של 100 יחידות-דיור, שאחראי לו יזם גרוזיני החי בלונדון. מכרים הפגישו אותו עם אדריכל העיר, ליבון לומינאשווילי, שסיפר לו כי העירייה מחפשת אדריכל שיכין בעבורה תוכנית אסטרטגית. "הוא הודה בזה שהוא מעולם לא עסק בתכנונים כאלה", מספר גודוביץ'. "הוא אמר לי, 'אין לנו ניסיון, ואנחנו מחפשים מתכננים אורבניים'. עד היום טביליסי הייתה עיר ללא תכנון, שהתפתחה בצורה פראית, איכשהו. גם תל-אביב בעצם התפתחה איכשהו. הכול דפוק בטביליסי, כי דפקו את העיר.

"בערב אורגנה לי פגישה עם ראש העיר, והוא התחיל להסביר לי את הבעיות שלהם: צפיפות גדולה, מחסור בקרקעות, מרכז עיר סתום, מחסור בחנייה, זיהום אוויר. אמרתי לו, 'רגע אחד, על מה אנחנו מדברים, על טביליסי? חשבתי שאתה מדבר על תל-אביב'. הדמיון בין שתי הערים ממש זועק לשמים, אני אפילו לא יכול להסביר עד כמה. הצד הדרומי של העיר, למשל, נראה בדיוק כמו שכונת התקווה, שכונת הארגזים. כל מיני פחונים, בתים בצפיפות נוראה בלי רשתות תחבורה נורמליות ותשתיות שאפשר להתכבד בהן. שתי הערים לינאריות (בנויות לאורך), כשרוב הערים - כמו וושינגטון, פרנקפורט ופריז - הן מעגליות. לשתי הערים יש בעיה עם העיר ההיסטורית. מצאתי בזה המון הזדהות. ראש העיר שאל אותי אם אני מעוניין בעבודה, ואמרתי לו 'מאוד'. כמו שלתל-אביב מצאתי את הפתרון, הייתי משוכנע שאמצא גם להם את הפתרון".

על האמירה האחרונה של גודוביץ' יהיו מן הסתם חולקים רבים, אולם הוא עצמו משוכנע כי התוכנית האסטרטגית שגיבש לתל-אביב, ושאותה הציג ב-1999, בתקופה שבה עדיין היה יקירו של חולדאי, הביאה מענה אמיתי ומושלם לצורכי העיר. "הבעיה הייתה שלא עשו עם זה כלום", אומר גודוביץ'. "הבאתי לראש העיר את הפמפלט של התוכנית שלי לתל-אביב, וזה הדליק אותו. הוא אמר, 'זה, את זה אני רוצה'. אמרתי לו, 'את זה תקבל'".

אז אתה בעצם הולך ליישם בטביליסי את מה שלא נתנו לך ליישם בתל-אביב?

"בערך, כן", הוא מחייך.

"מנהרה היא מוקש פסיכולוגי"

בפתח דבריו במצגת לתוכנית של תל-אביב, בחר גודוביץ' לצטט את הנשיא ג'ון קנדי המנוח, שאמר, "יש אנשים שרואים דברים כפי שהם, ואומרים 'למה?'. אני חולם על דברים שלא היו מעולם, ואומר 'למה לא?'". אותו ציטוט שולב על-ידו גם במצגת התוכנית האסטרטגית לטביליסי, כשהציג אותה בחודש שעבר בפני אנשי הבנק העולמי בוושינגטון, שמהם ביקשו נציגי העירייה מימון לפרויקט.

"זה ציטוט שאומר הכול", הוא מסביר. "קנדי אמר אותו בתחילת דרכו, כשהצהיר 'אני הולך לשנות את אמריקה, אני אדאג לכלכלה, אני אגמור את וייטנאם'. זה היה על משקל 'יש לי חלום' של מרטין לותר קינג, והמילים האלו מבדילות בין איש חזון לבין אנשים שאין להם שום חזון".

בתור אדריכל שתמיד מדבר על הרגש שבעבודה, איך זה לעבוד במקום שזר לך לחלוטין?

"אני ממש התאהבתי בטביליסי. זו עיר כל-כך מיוחדת. נכון שאני לא מכיר אותה כמו שאני מכיר את תל-אביב, אבל זו הייתה אהבה ממבט ראשון. זה דבר שלא קרה לי, למשל, בניו-יורק או אפילו בפריז. אני חושב שהן ערים יפות ומעניינות, אבל לא התאהבתי בהן. פה ממש נוצר קשר רגשי, ולכן גם התוצר שהוצאתי היה כל-כך מיוחד. אם לא הייתי נקשר רגשית, היה יוצא משהו יותר טכנולוגי. אדריכל לא יכול לקחת מספרים, נתונים, מפות, ולהתחיל להרכיב מהם תוכנית. ככה לא יוצא כלום. אולי יוצא משהו טכני, אבל לא יוצא דבר מפעים, והתוכנית שלי מפעימה".

אתה מתאר את הפתרון שהצעת כדבר אלמנטרי. איך זה שאיש לא הציע אותו קודם לכן?

"הבעיה היא שמנהרה מהווה בדרך-כלל מוקש פסיכולוגי. אומרים, 'זה מסוכן, מה יקרה אם חס וחלילה תהיה תאונה'. אבל עובדה שיש היום מנהרה מתחת לתעלת למנש ואף אחד לא מתרגש מזה, יש מנהרות בהרי האלפים, באיטליה אין קו-רכבת הכי קטן מעיר לעיר שלא עובר בחלקו במנהרה. חוץ מזה, אני יכול לומר רק דבר אחד: אורח לרגע רואה כל פגע. היתרון שלי בטביליסי היה שלא באתי עם שקים של זיכרונות-עבר. באתי נקי, בלתי משוחד. אמרתי, 'אני בונה את המנהרה, תוך שנתיים הרכבת עוברת דרכה, ושחררתי קרקע לבנייה. זה כמו הוקוס-פוקוס".

אז אולי גם תל-אביב זקוקה למישהו שיבוא מבחוץ?

"כן, בזה אני בטוח. עובדה שאת תוכנית המתאר היחידה והגאונית של העיר הזו עשה אדריכל סקוטי (פטריק גדס, ב-1939, א' ר'). כשהייתי מהנדס העיר סמכתי על הכישרונות שלי, וגם הצעתי תוכנית. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד שלא עשיתי כלום".

"האינטליגנציה מעריצה אותי"

גודוביץ' נודע, בין השאר, ברגשנות הרבה שמלווה גם את עבודתו. מיד בתחילת הפגישה, במשרדו, הוא מספק הדגמה חיה כשהוא צועק בזעם על מאן-דהו מעבר לטלפון, שמעכב פרויקט מסוים: "השקעתי בזה גם כסף, וגם נשמה".

הוא גם אינו מבזבז אנרגיות מיותרות על צניעות מעושה. כשהוא נשאל על אחד הקשיים בעיר, הוא משיב: "בשביל זה הביאו את גודוביץ'". וכשעולה השאלה, האם גם בגרוזיה הוא מרגיש אאוטסיידר ויוצא-דופן, כמו בישראל, הוא עונה: "להפך. אני מקבל שם המון תמיכה. האינטליגנציה של טביליסי מעריצה אותי. הם חושבים שאני הבאתי להם את התשובה למלחמה הבלתי-פוסקת עם כרישי הנדל"ן, שהולכים והורסים חלקה-חלקה את העיר ההיסטורית. הם מרגישים שבעזרתי הם יצילו את העיר".

גודוביץ' מתייחס כאן לבעיה שמדירה שינה מעיניהם של תושבי הבירה הגרוזינית: אם שטחי הרכבת לא יפונו, ובזכות זאת ייפתחו בפני המשקיעים הזדמנויות נדל"ן חדשות, יפנו יזמי הנדל"ן לעיר ההיסטורית. זו אומנם קיבלה הכרה כאתר מורשת עולמית של אונ"סקו, אולם תשתיותיה נמצאות בקריסה, ואילי הנדל"ן לוטשים אליה עיניים מורעבות. "הכוח של הנדל"ניסטים שם הוא אדיר", אומר גודוביץ'. "הסיפורים כאן בישראל עם דודי אפל ודומיו הם כלום לעומת מה שקורה שם. הם מפעילים ממש לחץ אטומי - פוליטי, כספי, אישי. הם מלחיצים את כל העולם. טביליסי היא עיר ענייה ומוזנחת, כמו פה", הוא מצביע אל הנוף הנשקף מחלון משרדו ברחוב אלנבי המפויח.

"ובדיוק כמו בתל-אביב, יש שם יזמים שרוצים לגזור קופונים. כל קרקעות העיר הופרטו, ועכשיו המצב בלתי אפשרי. הם חייבים למצוא פתרון דחוף, אחרת הם נידונים לחורבן. גם כשהייתי מהנדס העיר הייתי בחזית מול אילי הנדל"ן. הם רק פחדו לדבר, כי הם חשבו שיש לי גיבוי מלא מראש העיר. מהרגע שראש העיר הבין שלא כדאי לו לגבות אותי, ועדיף לו לחבור אל אילי הנדל"ן, השתנו הדברים ומצאו סיבה שולית ובלתי ראויה כדי לנפנף אותי החוצה".

תסריט דומה לא עלול לקרות בטביליסי?

"בטביליסי אין לאן לנפנף אותי, כי אני לא מהנדס העיר. הם יכולים להגיד שהם לא רוצים את התוכנית, אין בעיה, אבל היא כבר יצאה מהידיים שלהם. כבר מעורב בזה הבנק העולמי, מעורבים יזמים מסינגפור שמתדפקים לי כאן על הדלת, בנקים איטלקיים שמעוניינים להיכנס. אני לא רוצה לחשוף את כל הפרטים. זה קורה כי הפרויקט הוא טוב, הוא כלכלי, הוא עומד יציב מבחינה כלכלית".

"בבנק העולמי רצים אחרינו"

בהתאם לחשיבות העניין, מעורבים בו לעומק גם ראש הממשלה והנשיא של גרוזיה, המפקחים מקרוב על פעולות העירייה בנושא. יו"ר ועדת הכלכלה בפרלמנט, ניקו לקישווילי, הסביר כי "הגישה הקונספטואלית לפיתוח העיר טביליסי מעידה על פיתוח הכלכלה החופשית במדינה שלנו".

וכך, ב-9 במארס המריא גודוביץ' לוושינגטון, יחד עם ראש העיר, מהנדס העיר ובכירים נוספים, למפגש "הפורום האורבני" של הבנק העולמי. שם הם הציגו את תוכנית הפיתוח וביקשו להקצות אשראי לתוכנית, שעלותה הכוללת מוערכת ב-300 מיליון דולר - 200 מיליון מתוכם לחפירת המנהרה המתוכננת, באורך עשרה קילומטרים. שווי הרכוש העירוני שייווצר ברגע שישוחררו קרקעות הרכבת, אמר גודוביץ' לאנשי הבנק, נאמד ב-450 מיליון דולר. התוכנית אמורה להתחיל להתבצע השנה ולהסתיים ב-2010, בכפוף לכך שלא יתעוררו בעיות בליווי הפיננסי.

"בסופו של הפרויקט, בעוד חמש עד שבע שנים", אומר גודוביץ', "העירייה תישאר עם נכסים בשווי רציני, בעוד שהיום אין לה גרוש על התחת ואין לה לאן להתפתח".

בבנק העולמי קנו את התוכנית שלך?

"הדבר ששבה שם את לב כולם הוא הדרך שבה בנינו את הפרויקט מבחינה כספית. הם עכשיו רצים אחרינו".

למה הבנק העולמי כל-כך מתעניין בתוכניות העיר טביליסי?

"קודם כול, כי יש עניין במקום לארצות-הברית. פרט לכך, יש כאן הפרעה אקולוגית בדרגה הכי גבוהה, שלא מאפשרת פיתוח לעיר-בירה של מיליון וחצי תושבים".

והסכימו להקצות את האשראי?

"בבנק אמרו דבר נורא פשוט: אתם לפרויקט הזה לא צריכים כלום. אין בנק בעולם שלא יסכים לממן אותו. הדבר היחיד שאנחנו נספק לכם זה את הערבויות למקרה אסון טבע או אסון פוליטי. כנגד זה אנחנו נותנים לכם את הביטחונות הרצויים. הם אמרו, 'מה אתם צריכים את הביורוקרטיה שלנו, עד שנאשר לכם את הפרויקט יעברו חמש שנים. תיגשו לצ'ייס מנהטן, לדויטשה בנק, כל בנק בעולם ייתן לכם גיבוי'. יש לנו היום כמה אופציות, ועם אלה אני מתכוון לרוץ".

"אני כיכבתי שם טוב-טוב"

במידה מסוימת, הנסיעה לבנק העולמי בוושינגטון היוותה בעבור גודוביץ' סגירת מעגל. שש שנים בדיוק לפני כן, ב-7 במארס 1999, הוא הציג את התוכנית האסטרטגית שהכין לתל-אביב במרכז עינב לתרבות בעיר, תחת הכותרת "אם תרצו...". בכלל, נראה כי בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של אורי דן על אריאל שרון, גודוביץ' חש כי מי שלא רצה אותו כמתכנן העיר תל-אביב, יקבל אותו כמתכנן טביליסי, ואולי גם ערים נוספות בעולם.

לדבריו, בעקבות המצגת קיבל הצעות נוספות למתן שירותי ייעוץ: אחת מהעיר פושאן (Foshan) שבדרום-מזרח סין, והשנייה מבוגוטה שבקולומביה. ראש העיר פושאן, שנכח גם הוא ב"פורום האורבני", מחזר אחריו נמרצות, אך גודוביץ' לא בטוח שיש לו כוחות לטוס שעות כה רבות עד לסין, כי "הרי אני כבר יותר מדי מבוגר בשביל להתרוצץ בעולם".

גם אם לא יממש את ההצעות הבינלאומיות, גודוביץ' מתמוגג מעצם הגעתן. "הרבצתי את כל מה שאני מספר לך בהרצאה של 15 דקות מרוכזות בבנק העולמי, באנגלית יוצאת מן-הכלל שיש לי", הוא אומר. "זה עושה רושם, אני בטוח. זה מכניס את האנשים לאווירת המקום, שאיש מהם לא היה בו".

בישראל חסמו אותך, אז עכשיו אתה עובר לעבוד בעולם הגדול?

"לא, זה לגמרי במקרה, לא תכננתי את זה. אבל זה מחניף לי, אני מודה. מאוד מחניף".

גודוביץ', שהשלים את לימודי האדריכלות בטכניון ב-1958, הוא בעל רקורד מוכח בעולם התכנון והאדריכלות. בין השאר שימש כמנהל התכנון והעיצוב במשרד השיכון ("תכננתי מדינה שלמה"), יעץ לנתיבי איילון ותכנן אצטדיונים אולימפיים בדרום-אפריקה. כיום הוא יו"ר אגודת האדריכלים ומהנדסי הערים בישראל. ועדיין, נראה כי מקנן בו צורך בלתי פוסק להוכיח את עצמו. "הנה ה-CV שלי", הוא מגיש לי טופס קורות-חיים, לשכנע כי הגרוזינים בחרו בו שלא בכדי. "ההשכלה שלי, הפרסים שקיבלתי, הניסיון המקצועי שלי, מה בן-אדם צריך יותר?

"הנה, בבקשה", הוא מצביע על תמונה מטביליסי, "זה ראש העיר, זה מנהל רשות הרכבות וזה ישראל גודוביץ'". או: "הנה, תראה, מכתב מראש העיר אליי. לא, אולי אתה לא מאמין לי, אבל אני כיכבתי שם טוב-טוב".

את דלת משרדו שומר גודוביץ' פתוחה לאורך כל שעות העבודה. כשבמסדרון עוברת בחורה צעירה, הוא גם מסביר לי מדוע: "לפעמים יוצאות לכאן בחורות עירומות. לא לגמרי, אבל מסתובבות פה. יש למטה חדר-כושר, אז הן יורדות לשם. לא עירומות, עם טרנינג. זו הקומה הכי סקסית".

"אני עומד מול טמטום טוטאלי"

לכל אורך הראיון חוזר גודוביץ', פעם אחר פעם, לעיר שבלבה אנחנו נפגשים, זו שלא נותנים לו לתכנן אותה - תל-אביב. הוא מראה לי תמונות של מבנים יפהפיים בטביליסי שמסתתרים מתחת לעיזבון והזנחה, ואומר, "זה הכול שכיות-חמדה, כמו נחלת בנימין, כמו העיר ההיסטורית של תל-אביב".

תוכניות שהועלו בארץ ונגנזו לפני כמעט למעלה משלושה עשורים, כמו התוכנית המקורית לנתיבי איילון ("שלחו כמה שמנדריקים להשתלם אצל פרופסור משיקגו"), עדיין מעוררות בו זעם טרי. אזכור המילים "רכבת קלה בתל-אביב", למשל, מוציא אותו מדעתו: "אני לא רוצה אפילו לשמוע את זה, או-קיי? זו תהיה קטסטרופה. אני עומד מול טמטום טוטאלי במדינה הזאת".

מה דעתך על מה שקורה היום בתל-אביב?

"לא השתנה כאן שום דבר".

עוד אכפת לך?

"לי תמיד אכפת. אבל אני משתדל להסתכל על זה כמו על מזג-האוויר".

בבחירות המוניציפליות האחרונות נחל גודוביץ' כישלון מהדהד, כשהחליט לרוץ לראשות העיר ברשימה עצמאית מול רון חולדאי, וזכה לאחוז בודד בלבד מהקולות. בעבור מי שחלק מרכזי בתדמיתו הוא האהבה הגדולה לתל-אביב, מדובר היה בעלבון צורב למדי.

העובדה שנעלבת מהעיר הזו לא מפחיתה מאהבתך אליה?

"תראה, התל-אביבים מעולם לא הצטיינו בעודף חזון. את התל-אביבים מעניינת בדיוק השעה הבאה. אני חושב שאפילו שעתיים קדימה הם לא מתכננים. קצה האף שלהם הוא הגבול הכי רחוק שהם רואים. לא מעניין אותם שום דבר מעבר לכך שינקו להם את הזבל, שתהיה להם חנייה, ושהארנונה לא תקרע להם את הצורה".

ידעת את זה עוד לפני שהתמודדת בבחירות.

"אני אענה לך. כשרק התחלתי את הכהונה כמהנדס העיר, היה לי ראיון לילי ברדיו עם יצחק לבני, מאנשי התקשורת הנאורים הבודדים כאן. הוא שאל אותי שאלה שאני לא יכול לשכוח אותה, והיא באמת הייתה נבואית באיזשהו מקום. הוא אמר לי, אתה מהפכן מטבעך, וההיסטוריה לימדה אותנו שמהפכנים גורלם לא היה טוב. או שהם עלו על המוקד, או שהם מתו, בכל מקרה הם לא נהנו מהמהפכה של עצמם. 'מה דוחף אותך בכל זאת', הוא שאל, 'הרי אתה יודע שזה כתוב בכוכבים'. עניתי לו תשובה שהייתה סוף האינטרוויו, ושאחריה התקשרו אליי אנשים, באחת בלילה, וסיפרו לי שהם יושבים ובוכים. אמרתי לו, 'תשמע, שנינו כבר ותיקים בארץ, ושנינו היינו כבר לפחות בשתיים-שלוש מלחמות. כשאתה יוצא לקרב, אתה תמיד חושב שהכדור לא מיועד לך'. אם לא הייתה התקווה הזאת, לא הייתי יכול לחיות".