כאשר עורכת-הדין מיה ליקוורניק, 48, ילדה את בתה הבכורה לפני 17 שנה, היא הודיעה לבוס שלה אז, עורך-הדין יוסי גרוס, "להתראות בינתיים, לא ברור מתי אני חוזרת". אני הולכת קצת להיות אמא, אמרה לעצמה, אני רוצה לנסות את זה. לא עבר זמן רב, והיא הבינה שזה לא מספיק לה. כמה חודשים עם הילדה בגינה זה נחמד, גם להחליף חוויות עם אימהות אחרות זה לא רע, אבל היא צריכה יותר מזה.
כיום ליקוורניק היא אחת מעורכות-הדין הבכירות ביותר בארץ, הנמנית עם קבוצה מצומצמת במיוחד של נשים העומדות בראש משרד עצמאי מוביל. ליקוורניק היא אחת מארבעה שותפים בכירים שווים במשרד שהוא פרי המיזוג הגדול ביותר של משרדי עורכי-דין שנעשה אי-פעם בישראל: מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, ברנדווין (השותף המייסד, עו"ד צבי מיתר, כבר אינו קשור לפירמה).
המשרד ממוקם בבית עורק, במתחם הבורסה ברמת-גן, יש בו כ-70 עורכי-דין הפזורים על-פני שלוש קומות שלמות. בתוך עשר שנים מאז שהצטרפה אליו, הצליחה ליקוורניק לא רק להתברג לראשות המשרד, אלא גם להובילו למעמד של אחד המשרדים המובילים והחזקים, החמישי בגודלו בארץ.
בין לקוחות המשרד ניתן למצוא את אמדוקס, עורק, מכתשים-אגן וקבוצת פישמן. ליקוורניק עצמה מייצגת את אמדוקס בעסקות מסחריות גדולות ברחבי העולם. לאחרונה, בין היתר, ייצגה את הקבוצה בעסקות ברוסיה. היא ייצגה את תים ברכישת מלם; את אפילוג שנרכשה על-ידי מרקורי; את ריברהד שנרכשה על-ידי סיסקו; את גיזה, שהובילה סיבוב השקעה של 25 מיליון דולר בטרנסטק; וגם קבוצת משקיעים שהשקיעה בבסר פרויקטים ובבסר אירופה.
פתאום השם שלך היה שם. בשקט-בשקט, בלי שהרגישו.
"אנחנו משרד שעובד בשקט, בלי הרבה חשיפה".
נראה שהדברים באו לך בקלות.
"אני 20 שנה עובדת מהבוקר עד הלילה".
והוויתור העצום שזה דורש בחיים הפרטיים שווה את זה?
"במידה כזו או אחרת, אתה כל הזמן עושה פשרות. האחד בא על-חשבון השני. אבל נשים שרוצות קריירה הן תמיד עם 14 כדורים באוויר. את רוצה זוגיות ומשפחה וקריירה, ואלה החיים של אישה מודרנית. ככה זה. יש שנים שאת יותר לקריירה, ויש שנים שאת יותר לילדים. אבל כן, אני בטוחה שאני מפספסת".
"היה לנו המון מזל"
דרכה של ליקוורניק לצמרת הייתה רצופה בלא-מעט מזל והזדמנויות. חלומה הגדול היה בכלל להיות עיתונאית פוליטית, אבל אחרי שלמדה באוניברסיטה מדעי המדינה וספרות הבינה שהכיוון שלה הוא אחר. היא המשיכה לתואר שני בפילוסופיה, אבל אז הגיע המפנה. "הייתי אז בקשר עם אוריאל רייכמן, על בסיס פוליטי", היא מספרת. "הוא כל הזמן אמר לי שאני צריכה ללמוד משפטים, אז הלכתי ללמוד משפטים.
"רציתי לעסוק בזכויות אזרח, והייתי צריכה לבחור איפה לעשות התמחות. חשבתי שכדאי שאעסוק במשהו פרקטי, אז הלכתי להתמחות במסים אצל יעקב נאמן. שם גיליתי את עולם העסקים - הנפקות, מימון. אני לא גדלתי בבית שיש בו אנשי עסקים, זה לא היה העולם שלי, אבל ראיתי שזה נורא מעניין אותי ושיש לי הבנה עסקית. כשסיימתי התמחות, הצטרפתי למשרד של יוסי גרוס, שם עסקתי בשוק ההון".
מה למשל?
"יצא לי לעסוק בהפרטות בזק, בהנפקות בחו"ל. יוסי היה חלוץ בתחום הזה. זה היה מסוג המשרדים שהיה לי בהם הרבה מרחב".
ב-1992 נסעה ליקוורניק לארצות-הברית, שם עבדה במשרד ווייל-ווטשל הניו-יורקי, שאת אנשיו הכירה באחת ההנפקות שבהן טיפלה אצל גרוס. ב-1994 חזרה לארץ, וביקשה להשתלב במשרד לא גדול. משרד מיתר, ליטמן, נחמד התאים לצרכיה. "עורק ואמדוקס נראו לי לקוחות מעניינים", היא מסבירה, "והמשרד נראה לי כמקום שבו אפשר להתעסק בפעילות בינלאומית מעניינת, אך במסגרת פחות נוקשה".
בראש המשרד עמד מיתר, שחלק גדול מזמנו הוקדש לעסקיו, כבעל-מניות בעורק. השותפים הנוספים היו עו"ד פז ליטמן, ועו"ד אמיר נחמד, הנשוי לעו"ד דפנה מיתר-נחמד, בתו של צבי מיתר, וכיום שותפה במשרד הממוזג. בתוך זמן קצר ליטמן עזב לטובת עבודה עם מוריס קאהן, ונחמד עזב לטובת הקמת משרד משלו. נשארו מיתר, ליקרווניק וגבע, שהצטרף שנה אחריה. מיתר, שהיה בדרך להתנתק מהמשרד, איפשר לשותפיו הצעירים לאחוז במושכות, והם קפצו על ההזדמנות.
"היה ברור שבסופו של דבר צבי יעזוב", מספרת ליקרווניק. "כבר אז הוא התחיל להקטין את חלקו במשרד. אבל היה לנו המון מזל".
כלומר?
"שתהיה כזו פריחה של ההיי-טק בשנות ה-90, ושנצליח לנצל אותה כפי שהצלחנו. זו קומבינציה של הרבה מזל, עם יכולת לענות על הדרישות של השוק. זה תחום שבו הצד העסקי, ההבנה בביזנס, מאוד באים לידי ביטוי, ואני פשוט אוהבת את זה".
מה בדיוק משך אותך בהיי-טק?
"בתחום הזה יש לעורכי-הדין מקום לבוא לידי ביטוי בצד העסקי. הרבה מהלקוחות לא יודעים בדיוק מה לעשות, ואתה ממש שותף בדרך העסקית שלהם. הרבה מעורכי-הדין הם אנשי עסקים שלא היה להם האומץ לחצות את הקווים, ובתחום של ההיי-טק הם יכולים להתבטא גם בממד הזה. בכלל, אחד הדברים היפים בהיי-טק הוא שזה פותח הזדמנות לאנשים מסוג אחר - לא צריך להיוולד למשפחה הנכונה. אנשים כמוני מצאו את מקומם בנישה הזו".
"אני אמא של סופי-שבוע"
בשנים שבהן עבדה ליקוורניק מבוקר עד לילה, נשא בעלה, אוצר האמנות עמי שטייניץ, בעול גידול הבת (17) והבן (10). המשפחה מתגוררת בשכונת תל-ברוך בתל-אביב, אחרי שנים של מגורים בנווה-צדק.
האם גם אם בעלך היה בעיסוק תובעני כמו שלך, היית הולכת בדרך הזו?
"הוא בהחלט נשא בנטל מאוד משמעותי של להיות שם בעבורם. הוא, וסבים וסבתות, שמאוד עזרו ועוזרים בכל מה שקשור לילדים. מה היה אילו? אני לא יודעת. אני לא בטוחה שזה היה שונה. יש לי בעל שמאוד מפרגן לחיים המקצועיים שלי. אין בו שום קנאה לזמן שלי ולהשקעה שלי, וגם אני מפרגנת לו במה שהוא עושה".
ואת שלמה עם הדרך שבחרת בה?
"אין לי שום הרגשה של 'הלוואי ש...'. אני מאוד מאושרת עם הבחירות שלי. כשאני מסתכלת על זה ועל זה, אני חושבת שאני מאוד מרוצה ממה שאני רואה.
"מה שכן, אני מצטערת שאין לי זמן להיות יותר עם הילדים, עם בעלי ועם עצמי. אתה מוותר על הרבה דברים בתחום האישי, כשאתה משקיע המון בתחום המקצועי. אבל גם ההפך הוא נכון: גם להחליט להשקיע בבית זה ויתור. זו החלטה לגיטימית ונכונה, אבל גם היא ויתור.
"אני לא אשכח את סצנת הפתיחה בספר 'אני לא יודעת איך היא עושה את זה': הגיבורה עומדת במטבח בשתיים בלילה, ומקלקלת עוגה לאירוע של הילדה למחרת היום. היא קנתה עוגה מאוד יפה ועכשיו היא מקלקלת אותה, כדי שזה ייראה כאילו היא עשתה את זה".
ואת מצליחה להגיע לאירועים של הילדים?
"אני לא יכולה לומר שתמיד הייתי בכל האירועים שלהם. אבל אם אני בארץ, אין דבר כזה שאני לא מגיעה. במשך השבוע אני מגיעה מאוחר, אז אני בעיקר אמא של סופי-שבוע. כשערן היה יותר קטן השתדלתי להיות קצת יותר".
איך מסתדרים עם הנסיעות לחו"ל?
"זה נטל מאוד-מאוד כבד, גם פיזית. רק עכשיו חזרתי מסין, 20 שעות לכל כיוון, בשביל יום וחצי. עליתי ישר על המטוס הראשון הביתה. זה מאוד קשה. אני עושה את המקסימום, אבל בוודאי שיש רגעים שהם צריכים אותי, ואני לא שם".
"אצלנו נשים יוכלו לעשות פאוזה"
לעובדה שבראש המשרד הממוזג עומדת אישה לא הייתה השפעה על מספר השותפות הנשים, שמספרן כיום הוא שלוש, לעומת 16 שותפים. "כשאני מסתכלת על השותפים במשרד מיתר, אני רואה שלא רבים צמחו בו", מבקשת ליקוורניק להסביר. "היום מחצית מהמתמחות במשרד הן נשים, וכך גם שליש מעורכי-הדין. אנחנו צמחנו על-ידי הבאת שותפים מבחוץ, ובחוץ אין הרבה שותפות מסחריות, אתה צריך לגדל אותן. זו הסיבה לכך שבשותפות הקיימת יש פחות נשים, אבל בשנים הקרובות כולם יצמחו במשרד. כשאני מסתכלת על המאגר של עורכי-הדין אצלנו, שמועמדים לשותפים, יש שם לא-מעט נשים.
"מעבר לכך, זה גם תלוי בהן. לא כל אחת מוכנה לקחת על עצמה את העול של התמודדות עם עבודה של עורך-דין מסחרי. זה לא קל לאימהות. הן בדילמה קשה, ולא כל אחת מוכנה. גם במשרד שלנו היו כמה מקרים של נשים שאמרו שהן מעדיפות לעשות שינוי ועזבו, כי הן לא רצו לשלם את המחיר. יש לנו עורכות-דין אימהות, והן עובדות פחות קשה".
למה בעצם לעשות את הוויתור הזה?
"העבודה מאוד מעניינת, הפיתוי לטפל בעסקה מאוד גדול, וקשה להן לעמוד בו. אם אתה לוקח על עצמך תיק, ברגע שאמרת כן, אתה צריך לעשות את העסקה, ואתה לא מכתיב את הקצב. אחרי שילדתי, סיכמתי עם יוסי גרוס שאני עובדת עד חמש. אחרי שנה מצאתי עצמי עובדת 16 שעות ביום.
"אחת מעורכות-הדין אצלנו, אמא לשני ילדים ממש קטנים, לקחה על עצמה עסקה. לפני שנתתי לה, שאלתי אם היא בטוחה שהיא רוצה לעשות את זה. היא הסכימה, והתוצאה הייתה ששלושה חודשים היא כמעט ולא הייתה בבית. אבל אני בטוחה שהיא לא מצטערת".
בהנחה שהיא רוצה לסלול את מעמדה, הייתה לה בכלל ברירה?
"אני יכולה להציע לעורכות-הדין לטפל בתיק, ואם הן לא רוצות, הן אומרות לא. הן יודעות בדיוק מה המשמעות של זה, ומרגע שהן לקחו את זה על עצמן, אף אחת לא תפיל את הכדור. הן יחרקו שיניים ויעשו את זה. אני מרגישה שאני צריכה לעזור להן, להסביר להן במה זה כרוך. הייתי שם. קשה לעמוד בפיתוי. קשה להגיד לא".
בואי נחדד את זה: עורכת-דין שרוצה להיות עם הילדים שלה ולעבוד רק עד חמש, יכולה להתקדם אצלכם לדרגת שותפה?
"כן. מי שטובה, אתה לא רוצה לאבד אותה. אם יש תקופה שלאדם יש אילוצים נוספים, אתה מתמודד איתם. אני יכולה לחשוב על כמה וכמה נשים שמועמדות לשותפות אצלנו, ואם ירצו, הן יוכלו לעשות פאוזה".
הפאוזה הזו יכולה לקחת כמה שנים טובות.
"בסדר. כשאתה לוקח שותף, אתה מסתכל על 30 השנים הבאות. אנחנו מאמינים בשותף שיש לו צרכים ורצונות מסוימים לפרק-זמן מסוים. בעיניי זה טירוף לאבד אנשים. זה אובדן מקצועי ממדרגה ראשונה. במקום ליצור מסגרת שתאפשר לנשים לעבוד בצורה כזו, מאבדים אותן. השקעת בבן-אדם, וברגע שאתה קצת מתחיל ליהנות ממנו, אם צריך לפנות קצת ימינה, נסוגים?
"אם נאמץ את הגישה שעורכת-דין שלא מוכנה להקדיש 150% מזמנה לא תוכל להתקדם, לכאורה אנו מבזבזים את זמננו. הצורך להתחשב בתקופות הרלוונטיות והסבירות, זה עניין שתורם גם לנו, לאיכות של המשרד ולרמה שלו".
עדיין יש בתחום שלכם פחות שותפות מסחריות מגברים שותפים.
"אני שומעת עורכות-דין בפרקליטות, וגם הן עובדות נורא קשה. יש נשים שלא מוכנות. אני חושבת שהמשרדים המסחריים עדיין מתייחסים לנשים עם ילדים כנשים שיש להן מגבלה".
"אני לא אהיה פה בגיל 60"
ליקוורניק כבר מזמן הוכיחה שאין לה שום מגבלה, ובכל זאת, השאלה על אופי הניהול של המשרד, בגלל עובדת היותה אישה, ממשיכה לרחף באוויר. "אני קוראת מאמרים שאומרים שסגנון הניהול של אישה שונה, אבל אני לא כל-כך מכירה חברות שבראשן עומדת אישה", היא אומרת לקונית. "אני לא יודעת אם זה קשור, אבל המשרד מתנהל מתוך ניסיון להגיע לקונצנזוס, ואנחנו משקיעים בזה מאמץ גדול, כי יש לנו הרבה שותפים מובילים. אני מאוד מאמינה בלהשקיע מאמץ בתהליכים מסוג זה, שבהם כולם שותפים להחלטה, והעגלה נוסעת קדימה בצורה הרבה יותר חלקה".
ומה הלאה?
"אני אישית ממש לא מתכוונת להיות פה בגיל 60".
מה תעשי?
"אולי משהו בתחום העסקות. היום אני יותר מפרגנת לעצמי, ורוצה לעשות את כל הדברים שוויתרתי עליהם".
ככה בקלות תוותרי על מעמדך הבכיר?
"אני חד-משמעית חושבת שצריך לפנות דרך לצעירים, ושבשלב מסוים הבכירים צריכים לרדת בחלקם. יש לנו פה שדרה של שותפים צעירים בפוטנציה מעולה. הם יצעידו את המשרד הזה עוד קדימה".
אז למה לא עכשיו?
"תפקידנו עוד לא תם. צריך לסיים את המהלך של המיזוג, לבסס את הפירמה. לשותפים הצעירים אצלנו יש אופק נהדר במשרד. השינוי מתחיל לחלחל. נגמרו הימים של שותף בכיר אחד במשרד, שעל-פיו יישק דבר. היום בפירמות הולכים יותר לשכבה של אנשים מרכזיים, בתחומים שונים. המותג הוא המשרד, לא אדם זה או אחר".
כתבות
ני"ע
