החלטה נבונה ואלמנטרית

מדובר בקטינה ז"ל, בת 11 שנים, שהובאה בתאריך 26.1.99 לבי"ח רמב"ם עקב נפיחות בבטנה. שעות ספורות לאחר מכן היא מצאה את מותה, בעקבות חבלות קשות בגופה. בנתיחה שלאחר המוות קבע ד"ר ח' קוגל מהמכון הפתולוגי לרפואה משפטית, כי במהלך "פחות מ-12 שעות לפני מותה (וכנראה פחות מ-8 שעות ממועד מותה)" הוחדר ללדן של המנוחה עצם נוקשה, שקרע קרע בדופן האחורית והשמאלית של הלדן. בשל הקרע איבדה המנוחה נוזלים ונגרם לה הלם תת-נפחי שהוביל למותה. הפגיעות שנגרמו למנוחה, והובילו למותה, היו קשות וחמורות".

השופט אלרון שמע ראיות וניהל הליך חקירה אינטנסיבי וארוך. מסקנתו היתה, שהאירוע שגרם למות המנוחה התרחש שעה שהיא היתה מצויה בהשגחתם וטיפולם של שני הרופאים. הוא הורה להעמידם לדין פלילי באשמת גרימת מותה ברשלנות של הקטינה. אין בכך לומר כי שני הרופאים חבים בדין, שהרי כל שהשופט החוקר קבע הוא שיש להעמידם לדין. אשמתם או חפותם של הרופאים תיקבע ע"י בית המשפט שידון בכתב האישום.

חשיבות ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה היא בתזכורת המועברת לרשויות, לפיה הן לא חסינות מפני החלטות שיפוטיות. החלטות של שופט מחייבות גם את רשויות המדינה; גם את פרקליטות מחוז חיפה; ואפילו את פרקליטת מחוז חיפה. יש דין, ויש דיין.

במסגרת מדור זה נדרשנו שלוש פעמים בעבר לנושא. שלוש פעמים שבהן, למעשה, מיאנה פרקליטות מחוז חיפה להיענות לצו של שופט חוקר, שמצא כי קיימות ראיות מספיקות להעמדת שני הרופאים לדין פלילי. שלוש פעמים שבהן המשיכה הפרקליטות להחזיק בדעה מנוגדת לקביעתו של השופט החוקר.

מאז ניתנה החלטתו הראשונה של השופט אלרון החל מחול שדים חסר הצדקה ואשר אין לו אח ורע במציאות השיפוטית התקינה בישראל. יכולה הפרקליטות להחזיק בדעה נוגדת לזו של השופט החוקר, ואפילו ייאמר כי בסוף ההליך אכן יתברר שאין מספיק ראיות להרשעת הרופאים - כל אלו אינם מקנים לפרקליטות הצדק לסרב ולהיאבק בהחלטה שיפוטית.

אין אלא להסכים לנשיא בית משפט השלום בחיפה, אורי קיטאי, שאמר למקומון "כלבו", כי "זה חסר תקדים. הפרקליטות מגוננת בחירוף נפש ואני לא מבין למה, על הרופאים מרמב"ם. זה לא מוסיף לה כבוד. אין תקדים בארץ , בכל שנות קיומה, לכך שפרקליטות מחוז לא ממלאת אחר הוראות של שופט להגיש כתב אישום". *