כיף ברוטשילד

רבים מזקני היישוב זוכרים היכן הם היו בליל החלוקה, כ"ט בנובמבר 1947 (הקשיבו ברדיו לשידור חי של ההצבעה באו"ם בלייק סאסקס, ויצאו לחגוג ברחובות הערים), ומעט מאוד זוכרים היכן בדיוק הם היו ביום שבו הוכרז על הקמת המדינה. מה שלא משנה את העובדה שלרגע ההוא בה' באייר תש"ח יש מיקום מדויק: שדרות רוטשילד בתל-אביב, בית מספר 16, ששימש בימי תל-אביב הקטנה כביתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף, והפך עם מותו למוזיאון העיר. שם, ולא בירושלים הנצורה, תיכון מדינת ישראל.

לא שלא היה שמח ברוטשילד גם לפני כן. הקיוסק הראשון של תל-אביב הוקם ברוטשילד - מרחק מטרים ספורים, אגב, מבניין המוזיאון - ובימים שלפני מגדל שלום הסתובבו שם החבר'ה מגימנסיה הרצליה. צפונה יותר בשדרה בנו זאב רכטר, יוסף ברלין, יהודה מגידוביץ' ואחרים את בתיהם של עשירי התקופה. על עמודי המודעות העגולים שבמרכז השדרה טיפסו ועלו ילדי תל-אביב כדי לראות את המצעדים והעדליאדות הרבות שחצו את רחוב אלנבי.

בתצלומים ישנים ניתן עדיין לראות את הגינות בפתחי הבתים של רוטשילד, חלק מהחזון של עיר גנים. וגם את העצים הרבים במרכז השדרה. צלמי לשכת העיתונות הממשלתית באו לשם כדי לתעד נערות מטיילות בשבת והורים המובילים בעגלות את ילדיהם. אבל אט-אט נעה העיר צפונה, והותירה את רוטשילד מאחור. מקור המשיכה היחיד היו צלמי השדרה שהכניסו את ראשם לתוך שרוול חשוך, ובתוך דקות הוציאו לך ארבעה תצלומים חשוכים שלך, פוטו רצח. וגם אלה נעלמו עם מכונות-הצילום האוטומטיות.

חיי רוח ותרבות ברוטשילד? היה שם פעם, ברוטשילד מספר 80, ביתו של התיאטרון הארץ-ישראלי, וזה הפך לקולנוע "שדרות", שבשנות ה-60 וה-70 לקח את הסרטים המצליחים מהמרכז להמשך פריפריאלי של ההקרנות. לבסוף סגר גם בית-הקולנוע את שעריו, ובמקום הוקם לתפארת בניין ההנהלה של בנק מסד, סימן לבאות.

רק תחנת האוטובוס בקו 5 נותרה שם, מול הבנק, תזכורת קשת-יום וניגוד לעולמה הממוזג והשקט של הבנקאות. קו 5, זה הקו שמסמל את תל-אביב יותר מכול, המשיך לעשות בשדרות רוטשילד בשני הכיוונים, ואולי פעם, כשייכתבו תולדות הרחוב הזה, ייאמר כי דווקא גוש המתכת פולט העשן הרעיל, הוא זה שלא התיר לתל-אביבים - ומי מהתל-אביבים לא היה צמוד פעם לחלון אוטובוס בקו 5? - להשכיח מהם את רוטשילד.

אומרים שהשמחה חזרה לרוטשילד. אולי זה הפרויקט העירוני של שיפוץ השדרות שעשה את זה, אולי ההשתלבות של קהילת העסקים בפרויקטים לשימור. בצהרי יום באמצע השבוע אפשר היה לראות טור מכוניות מבקש להיכנס לחניון בבית ציון, והשומר הסחוף ניער אותם ב"אין מקום אומרים לכם, אין מקום". דוגמניות מעורטלות-למחצה דגמנו פרסומת לנייקי ברצועת השיק החדשה שהפכו להיות השדרות. ובמסעדת פטרוזיליה הסמוכה עסקו בשיפוצים קדחתניים, כי פה אי-אפשר לצאת מהמחזור ליותר מדי זמן, גם אם קומות שניות רבות מדי בשדרות נושאות את השלט "להשכרה". אבל בימים מאושרים אלה ברוטשילד, רק פסימיסט יראה את החצי הלא-מושכר של הבניין.

הרצועה: מזא"ה-נחמני

> "טייק-אאוט ברוטשילד" הוא המקום הכי אין היום. מבנה של קיוסק מפעם, ששינה פניו והפך לדוכן של קפה וסנדביצ'ים. בבוקר אפשר למצוא כאן קהל צעיר, ישוב על השולחנות הצמודים לקיר כמו בתחנת-רכבת, או על ספסלי השדרה, הטאץ' הקטן שעושה מהמקום יצירה סביבתית. טייק-אאוט נמצא בקצה הצפוני של רצועת מזא"ה-נחמני, ובקצה השני צץ לפני מספר שבועות "מתחת לעץ", עוד קיוסק מפעם שנפתח מחדש, עם מראה מוקפד ועובדים עטויי כסיות. הקו המרוסק של רוכבי האופניים, סימון הנתיב המפלח את השדרה לכל אורכה, הוא הקו המחבר בין שני עסקי האוכל. אבל כאן לא מדברים על תחרותיות. אלה לא ימי כסית ורוול. באביב של רוטשילד, כולם מפרגנים לכולם.

דניאל ברנמן, "מתחת לעץ", בונה את עצמה בלי הצהרות, בלי פרסום ובלי חברים שהיא תפתה להגיע אליה. ברנמן מגיעה ממשחק, ניהלה ארבע שנים את בארבי ושבע שנים את מועדון התיאטרון, ועכשיו היא לומדת לקום בשבע בבוקר. גילי נסים, מ"טייק-אאוט" מפרגן. מסעדת פסטיס ממול, קפה הלל פתחו בהמשך, כולם מוסיפים לעסקים שלו. חוץ מזה הם פתחו את Bרוטשילד, מקום נוסף מול בניין עיריית תל-אביב, והזיזו את המותג רוטשילד לכתובת נוספת, כמו שעושה "האומן 17", כך שהם לא חשים מאוימים.

ביום שישי, שעת צהריים, רצועת הדשא בין שני בתי-הקפה הומה צעירים. חלקם יושבים לשולחנות, רובם שרועים על מדשאות השדרה; ספק אווירת קמפוס, ספק משולש-ארלוזורוב, כשכלי-רכב עוברים בכביש מטרים ספורים מראשיהם. "זאת הפינה", אומר גילי. "הגן הטבעי של תל-אביב. לתל-אביבים אין יער לצאת אליו, והם באים לשדרה, לראות ולהיראות. רק לשדרה. חבל לך על הזמן, וודסטוק פה".

סוף רוטשילד

> זה לא בדיוק בולווארד; בוודאי לא מהסוג האירופי, ההם עם הכבישים הרחבים ומדרכות-הענק. הכניסה לשדרות רוטשילד, ולמעשה זהו סוף השדרה, מאכזבת: לא מגיעים אליה מתוך כיכר עגולה כמו בערי אירופה, אלא בפנייה חדה, כי הכביש נגמר, ולכן כל מי שרוצה להמשיך ולהקיף את הבימה והיכל התרבות, ואת הכיכר שהייתה צריכה להיות שם, חייב לחתוך לתוך רוטשילד, להמתין בתור הממונע המצטבר בצומת החשמונאים, ולעשות סיבוב פרסה חזרה לכיוון הבימה. כלומר, 200 המטר הראשונים בקצה הצפוני של רוטשילד "הופקעו" בשל תכנון לקוי. בקומת-הכניסה של רוטשילד 140, הבניין הפינתי בלבן בוהק, המיועד לשימור, לשעבר פרסום אריאלי, זוממים על בית-קפה. בינתיים, עם כל הכבוד לירוק השופע מהעצים ודפי השירה שנתלים עליהם מדי פעם ביוזמת העירייה, זהו קטע מעבר.

פטאנק

> בקטע שבין שינקין ובלפור מספר משטחי-כורכר מאורכים, במרכז השדרה. כאן משחקים פטאנק. נו, המשחק הזה שרואים בסרטים הצרפתיים - אנשים גוחנים ומשליכים כדורי מתכת במטרה לקרבם לכדורון הנקרא קושון, "חזירון", או להרחיק את כדורי היריב מאותו קושון. 57 מדינות רשומות בהתאחדות הבינלאומית של המשחק הכה-צרפתי הזה. בישראל רשומים כ-500 שחקנים המופיעים ב-17 אגודות, ויש ליגות. מי שהביא את הפטאנק לשדרות רוטשילד הוא עמיאל קורדובה, חבר בוועד השכונה לב העיר, פנסיונר של חיל האוויר, שהתלהב מהמשחק, ועם הפתיחות מצד העירייה ועבודות הפיתוח בשדרה, הצליח להלהיב גם אותם. הפרינציפ הוא שטח פתוח ומזמין, שטח ידידותי, לשחקנים וגם לעוברי-האורח ולמתבוננים. המקום פועל ארבע פעמים בשבוע, בשעות אחר-הצהריים והערב, ומושך אליו עשרות חובבי המשחק.

חתונה על השדרה

> עמית גורן, יוצר סרטים תיעודיים, מתגורר עם זוגתו האוצרת שרית שפירא ושלושת ילדיהם, כולם בני שנה ו-11 חודשים, ברוטשילד פינת המגיד. מאז הקיץ שעבר מצלם גורן סרט על השדרה. ליתר דיוק, על השדרה ועל שלושת ילדיו. גורן הוא אחד היוצרים הנחשבים בארץ, זכה להערכה ולפרסים, והוא נוהג לצלם תיעוד של חייו והסובב אותם - בדירה, דרך החלון ובשדרה למטה. בתחילה לא אהב את השיפוצים של העירייה בכיכר; התאים לו יותר המראה הזרוק. עבר זמן והוא שינה את דעתו. "חוץ מהים, זה המקום הכי תל-אביבי בעיר. אתה אף פעם לא לבד בשדרה. זה מקום שמפיג בדידות. פעם הייתי יורד עם הכלב, ותמיד פוגש אנשים. עכשיו אני יורד עם הילדים, ותמיד יהיה מישהו שיש לו משהו להגיד לי. אני חושב שזו השלישייה הראשונה שנולדה ברוטשילד. אחרי מאה שנות שדרה, הגיע גם זמנה של שלישייה".

בסרט פונה גורן לאדמונד דה-רוטשילד, ומספר לו על התהפוכות שעברו על השדרה הראשונה של תל-אביב. למשל, חתונות שנערכות בה. "מתחת לבית שלי, שמונים איש מסביב לחופה, הרב בירך, טקס נישואין באמצע השדרה, חצי שעה והתפזרו". ואם תשאלו את הדייר מפינת המגיד, הוא היה רוצה גם מגרש כדורסל. "אם יש בית-קפה בשכונה, למה שלא יהיה גם מגרש כדורסל? מקום בדרך-אגב, כמו בניו-יורק, עם גדר סביבו. לפני מזא"ה, השדרה מתרחבת קצת, וזה מקום אידיאלי למגרש".

דיטה, ואוכל בכלל

> מאושיות הבילוי בעיר ומחלוצות מקימי המסעדות ברוטשילד. החזיקה מקום בקצה הצפוני, פינת מרמורק, לשם הגיעה מעט אחרי מלחמת המפרץ. כעבור ארבע שנים עברה פנימה, לרוטשילד 61. אחרי השינוי הגדול נפתחו לצדה עוד ועוד מסעדות. שמונה שנים הייתה דיטה ברוטשילד 61, בניין באוהאוס עם גינה יפה. ואצל דיטה כמו תמיד, מילת-המפתח זה בשרים. למה דווקא רוטשילד? אוהבת את האזור, איטס גוד ביזנס. בשנה שעברה הוחלט על פרויקט שימור ברוטשילד 61, ו"דיטה" עבר לרוטשילד 45 - לב אזור העסקים, מתחם בית-ציון, בסמוך לבורסה, למשרדי הנהלות הבנקים וחברות הביטוח.

המעבר למתחם פנימה, שמסתתר מאחורי "מקס ברנר צ'וקלט באר", אומר שעוברי-אורח לא נכנסים. אבל גם ככה בצהריים יכולים להידחס אצלה 200 ראש ("אצלנו לאנץ' הוואר זה רש-האוור"), ממנהיגי הבורסה, מנהלי חברות הביטוח והבנקים, חברי כנסת. לא ייתנו לך שמות, אבל בעת הביקור שם קשה היה שלא להבחין בח"כ עומרי שרון, קבוע של דיטה. קבבונים זה הפייבוריט שלו.

דיטה, כמו תמיד, פתוחה 24 שעות. "זו דרך חיים. לא רוצה לסגור את העסק. זה לא שיקול כלכלי אלא אדמיניסטרטיבי. ככה יש זמן לעבודה, לניקיון - מסעדה זה הרבה אופרציה. ברוטשילד 61 אי-אפשר היה לסגור, לא היו שם דלתות נעולות, עסק פרוץ. בשניים שלושה-לילות שחייבים לסגור, כמו יום כיפור, העמדנו שומר".

רוטשילד 16

> המשפט הבא צריך להגיד הכול: ברוטשילד 16, בניין המוזיאון הישן של תל-אביב, נוסדה מדינת היהודים. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, בשעה 4 אחר-הצהריים, התכנסו חברי מועצת העם ושמעו מפי דוד בן-גוריון את המילים ההיסטוריות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל".

במדינה מתוקנת הבניין הזה היה צריך להיות מרכז. אפשר היה להרוס כמה בניינים לידו, לנתב מחדש את הכביש, לבנות רחבה שתפנה אליו את העיניים. לא עשו את זה? בסדר, לפחות תתקעו שלושה דגלים - אחד למעלה בבניין, ועוד שניים משני צדדיו. לפחות שני דגלים, דגל אחד. אוהד של מכבי מתעטף ביותר דגלי לאום מהבניין הזה.

למחרת הפסח, כשבכל הצמתים כבר מכרו דגלים, הבניין הזה נותר עירום. כך גם בסוף השבוע האחרון, לפני יום העצמאות. שומר הציץ לרגע וחזר וסגר את הדלת, חבורת תלמידים מבית-הספר היסודי שסיימו סיור במקום הוברחה לאוטובוס על-ידי מורתם, והבניין חזר לשיממונו. בערב, כשכל המסעדות סביב מוארות מבפנים, המקום נראה אף עלוב יותר. שלוש הזדמנויות נתתי למקום. לשווא. הבניין מת, לא קיים.

שימור

> רוטשילד לא נמצא באזור שעליו הכריזה אונסק"ו כחלק מהעיר הלבנה. הבניינים בשדרה הם משני העשורים הראשונים של המאה ה-20, ובנויים בסגנון אקלקטי. היפה שבהם הוא זה שיושב ברוטשילד 46. יהודה מגידוביץ', ששימש אדריכל העירייה, בנה ליהודי אחד משיקגו בית על גבעה, מעין ארמון מוקף גן, ובראשו כיפה ומגדלים. אחרי קום המדינה השתכנה בבניין השגרירות הרוסית, ובפברואר 1953 זועזע האזור מפצצה שהוטלה אל הבית. עשרות שנים לאחר שהפך צל-רפאים של עברו המפואר, המשיכו וקראו לבניין "בית השגרירות הרוסית", וכך הוא מכונה עד היום, בעת שהוא משמש את בית-המכירות סות'ביז.

אדריכל השימור אמנון בר-אור, ששמו מכסה לפחות שלושה בניינים בשדרה הנמצאים בימים אלה בשיפוצים, אחראי בין היתר לשימור בית השגרירות הרוסית. הוא רואה את השדרה כשדה-קרב בין הרצון לבנות כמה שיותר ובין תוכניות השימור. המאבק הזה יוצר פתרונות משולבים. כך נבנה כעת בניין ענק של הבנק הבינלאומי, בנייה היי-טקית גבוהה עם מעטפת דקיקה של בניין לשימור, בפינת רוטשילד-יבנה. לבר-אור לא מפריע השעטנז של בנייני שימור ומגדלים חדשים. "זו הרוח של תל-אביב. נכון שזה קצת ברוטלי כאשר קיר הגרניט ממול 'תוקע מרפק' בבניין לשימור של השגרירות הרוסית, אבל הקשר של ישן וחדש לא מפריע לי.

"השאלה היא מה המידה, מה המינון הנכון של בניית המגדלים. זו לא רק שאלה של כסף, אלא מגרשים, כי צריך לאחד שישה מגרשים כדי להגיע לשלושה דונם של שטח בנייה, ולא קל לשכנע בעלי-בתים. לכן ההפסקות ביזמות. אין פה איזה בום אחד מתמשך שדורש בנייה. אלה תקופות שגשוג קצרות, ואני בעד ההפסקות האלה".

לילה

> איך מתחילה מסורת? חודש בלבד קיים בית-הקפה קקאו בפינת רחוב יבנה. חבורת אופנוענים הגיעה לשם ערב אחד, והמקום מצא-חן בעיניה. מפה לשם, עשו סידור עם בעל-המקום: כל ליל יום ה' הם באים בעשרות, חולצים קסדות ומתיישבים בפתח הקפה - חבורה של בני 40-50, הכלים חונים על המדרכה מולם, והם מתיישבים על בקבוקי בירה עד שתיים-שלוש בבוקר. הבליינים משתלטים על המקום לאחר שעסקי הבנקאות והביטוח שילחו את עובדיהם הביתה, ונותנת לשדרות דינמיקה של מקום ללא הפסקה. שורת מקומות הבילוי נמשכת מארקפה בפינת אלנבי, דרך לה-סנטרל, ברוהאוז, גולדן-בר, סושיבר ויקימונו היפניות, ועד קפה הקצה של השדרה, אספרסו ברוטשילד. כל תוספות הבנייה למגדלים, שכללו קומות של חניונים במרתפים, לא פתרו את בעיית החנייה.

מגדל רוטשילד 1

> הקצה הדרומי של רוטשילד. פרויקט בהמתנה. היה אמור לקום שם בניין של 36 קומות, 7,000 מ"ר משרדים, 6,100 מ"ר מגורים ו-500 מ"ר מסחר. היזמים, חבס, חברת הדר ועטרה, חברה להשקעה, רכשו את המקום מחברת הפניקס, שהתחילה כבר בחפירות, הפסיקה והותירה שם בור מגודר. נכון לעכשיו, הוועדה המקומית אישרה להפקדה את התוכנית שמשנה את ייעוד המקום למגורים, ומחכים להתנגדויות. על-פי התוכנית החדשה, יהיו במגדל 11,200 מ"ר למגורים, 1,850 למשרדים. רוטשילד נמצא באזור התפר, בין אזורי העסקים ושכונות המגורים הדרומיות, וניתן לעשות בו שימוש למגורים. מגדל המגורים הענק יביט אל השדרה מצד אחד, ואל נווה-צדק, יפו והים, מצדו האחר. מסוג המבנים שיטילו צל על השדרה, ואפשר שבעלי משרדים רבים באזור העומדים ריקים, יבקשו ללכת בעקבותיו. דורון ספיר, יו"ר הוועדה המקומית וסגן ראש העיר תל-אביב: "כולם מחכים שהשוק יתאושש, ובשנה הקרובה תראה ברוטשילד פחות ופחות שלטים להשכרה. לא הייתי מייעץ לבעלי משרדים בשדרה למהר ולבקש שינוי שימוש למגורים". *