מימון ייעודי למוצרים ציבוריים: ראוי גם ראוי

שבוע שעבר קראנו ב"גלובס", שתשלום ייעודי למוצרים ציבוריים הוא דבר טיפשי עד משעשע. יורם גבאי פסל את מימון השיפור של איכות הסביבה, למשל, באמצעות היטל המיועד לכך. הוא העלה שני מושגים המחייבים את הקורא לקפוץ לדום ולהצדיע: האחד, תיאוריית המיסוי. והשני, סדר העדיפויות. לדבריו, המיסוי צריך לנבוע מקריטריונים מקובלים, ולשמש למימון הפעולה של המגזר הציבורי בהתאם לסדר העדיפויות שלו.

כבר הוזכר במדור זה, שגם חסידי המושג הערטילאי והשנוי במחלוקת "תיאוריית המיסוי" מצדדים לפעמים במסים ייעודיים. כך, למשל, כשנחקק חוק הבריאות הועלתה הצעה ההולמת את תיאוריית המיסוי של יורם גבאי: לממן את הבריאות מתוספת למס ההכנסה הפרוגרסיבי. אבל הממונה על הכנסות המדינה, יורם גבאי, לחץ לגבות את מס הבריאות במסגרת הביטוח הלאומי. לא. הוא לא נימק זאת בצורך להקל על העשירים, המשלמים מס הכנסה על כל הכנסותיהם, וגם לא בצורך להנהיג רגרסיה במיסוי, מאחר שהעניים משלמים דמי ביטוח כבר על הכנסות נמוכות, ואילו העשירים אינם משלמים דמי ביטוח על הכנסות גבוהות מאוד. לא. הנימוק המוצהר היה ייעודי: מאחר שהמס מיועד לשירות חברתי - בריאות - יש לשלבו בביטוח הלאומי הגובה מיסים, הקרויים בלשון רמייה דמי ביטוח, לצרכים חברתיים.

אם לחזור לנושאים ההולמים את המוסף שלנו, נזכיר שוב את מימון פארק איילון. התומכים במתן זכויות לחברת הזרע תומכים בפירוש במיסוי ייעודי, כשהם מציעים שחלק מזכויות הבנייה יוחזר לציבור להקמת הפארק, ומאחר שעל הפרינציפ כבר הסכמנו - כמו שאמר אותו גבר לאותה גברת - השאלה איננה אם ההיטל יהיה ייעודי, אלא איפה יגבו אותו: באתר הפארק או באתרים אחרים שכן מוצדק לבנות בהם.

ביוצא בזה מס הדלק. מר גבאי לועג לאפשרות השימוש במס הדלק לניקוי הקרקעות שמזהמות תחנות הדלק. הוא אפילו מבהיל אותנו: מס הדלק כבר גבוה, אז נעלה אותו? לאו דווקא. כדי לממן את החזקת בחורי הישיבות, יועצי השרים חסרי התיק, נסיעות השגריר בוושינגטון ומזכירו נטיל מס הכנסה נוסף על המאיון העליון, ואילו את מיסוי הדלק נייעד לנושאים הקשורים ישירות בשימוש הדלק, כאשר ניקוי התחנות אינו העיקרי שבהם. יש קשר ישיר ומובהק בין צריכת הבנזין לבין הכבישים ואחזקתם. לכן, הגיוני מאוד שמס הדלק יועבר למע"ץ החדשה כדי לשמש לאחזקת הכבישים הקיימים ולסלילת חדשים. ומה יהיה על סדר העדיפויות? מי שרוצה, שיקפוץ לדום ויצדיע. ומי שבאמת אינו אוהב פתרונות טיפשיים עד משעשעים, ישאל אם יש לממשלתנו סדר עדיפויות או רק סדר שליפויות.

כשהשלטון מעוות, כל שיטת מיסוי יכולה לגרור עיוותים. הנה, בניגוד לתיאוריית המיסוי, הרשויות המקומיות גובות אגרות מים וביוב. תשלומי המים נגבים בכמה תעריפים, בהתאם להיקף השימוש הביתי ובלי קשר למחיר שהרשות משלמת למקורות. לתשלומים יש ייעוד חוקי ומפורש: אחזקת מערכת המים והביוב. מאחר שהמינהל העירוני מעדיף להשתמש בחלק מהכסף למימון העסקנים והפקידים המיותרים, לא נהגו רבות מהרשויות המקומיות לייעד את כל הכנסות המים והביוב לייעודן המפורש. אבל אחרי שמבקר המדינה נדנד ונדנד, התרצה השלטון המרכזי והחל להטיל על הרשויות המקומיות להקים חברות נפרדות לענייני מים וביוב, כדי שכל ההכנסות הייעודיות תגענה ליעדן.

אין שום סיבה שלא להנהיג שיטה זו כשמדובר בהיטל ההשבחה, למשל. גם זהו מס ייעוד הסותר את תיאוריית המיסוי המקודשת כביכול. מס ההשבחה מיועד בפירוש לנצל 50% מהכנסות נכס שכבר הושבח כדי להשביח את נכסי היישוב בכללו. מאחר שבמציאות אין תיאוריה ואין סדר עדיפויות אלא פרוטקציוניזם, רבות מהרשויות שוכחות לגבות חלק מן ההיטל שהן זכאיות לו, וגם שוכחות להשתמש בכסף שכן נגבה להשבחת היישוב. אם רוצים לפתור בעיה זו, אפשר להקים חברות פיתוח עירוניות, כמו חברות המים וטיהור השפכים שכבר הוקמו, כדי שהן תעסוקנה גם בגביית היטל ההשבחה וגם בניצולו לטובת היישוב.

ושוב, אין זו אמת שהתיאוריה השלטת במדינת ישראל מדברת רק על מיסוי כוללני ושימוש בו לפי סדר עדיפויות. נדגים זאת גם בכבישי האגרה. כביש אגרה הוא סתירה מפורשת לעיקרון שעל-פיו מנצלים את ייבוא הרכב והשימוש בו לגביית חמישה-שישה מיני מסים כדי להשתמש בהם לכל מיני מטרות ורק לא לשיפור התעבורה. מדוע? מפני שבכביש אגרה כן מוטל על המשתמש מס המיועד בפירוש לסלילת הכביש ולאחזקתו, והכסף אינו "מטפטף" אל זה הקרוי "סדר עדיפויות", מאחר שגובה אותו חברה מסחרית.

בקיצור, לא תיאוריה ולא אבטיח. בהחלט ראוי לפתח את המיסוי הייעודי לטובת הנושאים המצויים אצלנו, כמו בשאר מדינות העולם השלישי, בתחתית סדר העדיפויות: איכות הסביבה, שיפור הניידות, צמצום התאונות, טיהור המים וכל יתר המוצרים הציבוריים שחסרונם מנציח את ישראל כמדינה מפגרת. ומה יהיה על סדר העדיפויות? שאלה זו כדאי להפנות לשרים ולפקידים המקורבים אל המאיון העליון.