עשרות בנייני מגורים שנבנו בטוקיו בשנות ה-60, באזור שינג'וקו, נהרסו ובמקומם נבנו גורדי שחקים. הבניינים הישנים, בני 4 קומות, נכללו במסגרת תוכנית עיריית טוקיו לבנייה מחדש ומאסיבית של דירות שנבנו בבנייה ציבורית לפני 1965 - מאין סוג של פינוי-בינוי, בגרסה היפאנית. לתוכנית שתי מטרות מרכזיות, מלבד עצם המודרניזציה של העיר: התאמת הבנייה לתקנים החדישים והמחמירים של עמידות בפני רעידות אדמה, וכן שיפור הגישות לקשישים ומוגבלים.
עד כה נוצר הרושם שהדיירים בבניינים החדשים שבעי רצון. קסאו הייאפוג'י, 78, עבר לפני שנה מדירת דיור ציבורי קטנה וישנה לדירה חדשה שנבנתה במסדרת הפרויקט ברובע היאקונינצ'ו. לדבריו הוא ואשתו נהנים מהמטבח וחדר האמבטיה הגדולים, וכן מהמעליות שהותקנו בבניין. עם זאת, מומחים ודיירים אחרים בבניינים החדישים בפרויקט אומרים שרמת החיים בדירות אלו עלולה להידרדר בעקבות דמי השכירות הגבוהים.
לדברי פרופ' יושיהיטו הונמה מאונ' הוסיי, הממשלה המרכזית וכן הרשויות המקומיות מיישמות את חוקי כלכלת השוק בכל הנוגע לאספקת יחידות דיור ציבוריות. "מחירי השכירות בדיור הציבורי מתקרבים בעשור האחרון למחירי השכירות בשוק החופשי. למעשה, הבנייה מחדש של דירות חדשות בדיור הציבורי מאפשרת לרשויות להעלות את מחירי השכירות בדירות אלה. מצב זה עלול להקשות על אוכלוסיות נרחבות המחפשות דיור ציבורי זול".
לדוגמא, גב' יוקו סאיטו, 57, המתגוררת בדיור הציבורי עם בנה משך 20 שנה, קיבלה הודעה שדירתה שנבנתה ב-1960 תיהרס בקרוב ותיבנה מחדש. היא הביעה דאגה מהשאלה האם היא תוכל להמשיך ליהנות משכר דירה נמוך גם בדירתה החדשה. לדבריה, בדירות החדשות משלמים שכ"ד שאין היא יכולה לעמוד בו, והדבר יאלץ אותה לעקור לדיור ציבורי ישן אחר. בכך תוחטא מטרת הפינוי-בינוי.
רשויות מקומיות ביפאן סיפקו יחידות דיור ציבורי למעוטי הכנסה תחת חוק הדיור הציבורי, 1951. במקביל לצמיחה הכלכלית הגדולה של שנות ה-60 וה-70, השלטון המקומי בנה בנייה מאסיבית של דירות, ובין השנים 1965-1975 נבנו למעלה מ-100,000 דירות ציבוריות. דירות אלו הפכו לביתם של זוגות צעירים שעקרו מהכפרים לערים הגדולות בחיפוש אחר עבודה.
אך התמונה השתנתה בעשורים האחרונים. עם עליית רמת החיים ויוקר המחייה, וכפי הנראה גם עם שוך זיכרונות המלחמה, המשפחות היפאניות קטנו ושיעור הילודה הנמוך הביא לקיטון מתמשך באוכלוסיה. השלטון המקומי זיהה מגמה זו והפסיק לבנות דירות ציבוריות נוספות, אלא הלך והתמקד בפינוי דירות ישנות, הריסתן ובניית דירות מודרניות ונגישות, העמידות לרעידות אדמה (הפוקדות את האיים מדי יום, בעוצמות שונות).
כיום מצויות בערים השונות ביפאן 265,000 דירות ציבוריות, מחציתן מיועדות להריסה ובנייה מחדש מתוקף חוק הדיור הציבורי. קצב הפינוי-בינוי אינו משביע רצון, ועומד על כ-3,000 דירות בשנה בלבד. הרשויות המקומיות מלינות על היעדר תקציבים למטרה זו. כדי לזרז את הקצב, הרשויות המקומיות משפצות 1,900 דירות לשנה בממוצע, וכן פנו לבקשת עזרה מהסקטור הפרטי.
דוגמא לשת"פ שכזה ניתן לראות בפרויקט שיבוייה, מיזם משותף של שלוש חברות פרטיות הבונות מגדל מגורים בן 14 קומות עם 150 יח"ד, וכן בניין לשימושים מסחריים בגובה 46 קומות. העירייה מחכירה את הנכס למיזם המשותף הפרטי. בתום הבנייה, העירייה רוכשת את הדירות הציבוריות שנבנו, ואילו היזמים הפרטיים נהנים משיווק השטחים המסחריים.
האוכלוסיה בדיור הציבורי מזדקנת, כצפוי. בסקר אחרון נמצא, כי למעלה מ-60% מראשי המשפחות בדיור הציבורי ביפאן חצו את גיל 60. הדיירים המתפנים מדירותיהם יכולים לבחור לעבור לדירות החדשות שייבנו, או לעקור לאתר אחר של דיור ציבורי. שכר הדירה בדירות החדשות גבוה יותר, ונקבע כיחס מסוים של ההכנסה השנתית של התא המשפחתי. דייר המתגורר בדירה ציבורית בטוקיו בת 40-50 שנה, ומשתכר מעט למעלה מהממוצע, ישלם שכ"ד של 28 אלף יאן לחודש (275 דולר). אותו דייר ישלם כמעט כפליים, 52 אלף יאן, בדירה ציבורית בטוקיו שנבנתה ב-2002. בכל מקרה, החוק היפאני קובע כי שכר הדירה בדיור הציבורי יהיה נמוך יותר ממחיר השוק הפרטי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
