כך הפכה יפו ל*יפו העתיקה*

"לפעמים כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר", כך פותח האדריכל שרון רוטברד את ספרו "עיר לבנה, עיר שחורה", שיוצא כנגד 'הלבנת' העיר תל אביב-יפו לכדי עיר אחת - 'העיר הלבנה'. את מחקרו החל רוטברד לפני עשר שנים, עם חגיגות "באוהאוס בתל-אביב". רוטברד כותב בספר, כי השתלשלות האירועים שהביאה להכרזה על העיר תל-אביב כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, מתרחשת בקפיצות של עשר שנים. ב-1984 נפתחה במוזיאון תל-אביב התערוכה "עיר לבנה - אדריכלות הסגנון הבינלאומי, דיוקנה של תקופה", שאצר מיכה לוין; 1994 - אירועי "באוהאוס בתל-אביב" וב-2004 ההכרזה של אונסק"ו.

על פי רוטברד, לצד 'העיר הלבנה' שנמצאת באור הזרקורים עם הבתים היפים והמצוחצחים של מרכז תל אביב, אלה שבנו פליטים יהודים מגרמניה, ושאת הערכים שייצגו קל לפרנסי העיר היום לנכס לעצמם, מתקיימת 'העיר השחורה' - יפו, השכונות והתחנה המרכזית. זו עיר ענייה, מזרחית, יהודית-ערבית, המורכבת ממהגרים ועובדים זרים, עמלנית, מוזנחת, שממנה מתעלמים.

בספר יוצא רוטברד למסע אל הולדת תל-אביב מתוך יפו, ואל האופן שבו תל-אביב הקטנה דחתה ונמשכה אל אמה הערביה. הוא מתעכב על היחסים של אחוזת בית ונווה צדק עם מנשייה; על "הכביש העוקף הראשון" שהקים היישוב היהודי כשפרץ מוצא אל הים דרך הצד הצפוני של 'כרם התימנים', הוא רח' אלנבי היום; הוא מתאר את האופן בו יפו נותקה מהגב הכפרי שלה באבו כביר על ידי היישוב העברי; את תעשיית הפרדסים שעליה בנויה 'העיר השחורה' (כבר בצילומי אוויר גרמניים ממלחמת העולם הראשונה ניתן לראות את הצבע הכהה של הפרדסים מסמן את הטריטוריה של שטח זה); את 'המרד הערבי הגדול' ושביתת פועלי הנמל שהביאה ל"מבצע עוגן" של הבריטים שהיה שילוב של פעולה צבאית וארכיטקטונית; כיבוש יפו על ידי האצ"ל עד למהומות אוקטובר ועד לחגיגות "לגור על החולות" ב-2004 שהתקיימו במקביל להריסות בתים של צה"ל בעזה במבצע "קשת בענן" וגירוש מהגרי עבודה בשכונות דרום תל-אביב (רוטברד מגדיר זאת כטיהור אתני ומציג נתון של מנהלת ההגירה לפיו גורשו בשנים 2002-2004 115,000 עובדים זרים שהתגוררו בעיר השחורה. רוטברד מניח כי מספרם של אלה לא נופל ממספר הערבים שגורשו מיפו ב-1948. בכתיבתו מציג רוטברד עמדה ביקורתית כלפי הקו הרשמי של העירייה ושופריה האידיאולוגיים. מבחינתו, בניית התודעה של 'העיר הלבנה' הולכת יד ביד עם מחיקת 'העיר השחורה'.

ספרו של רוטברד יוצא לאור בתקופה של כתיבה משמעותית על הבנייה בישראל. קטלוג התערוכה 'הפרויקט הישראלי' שאצר וערך צבי אפרת ראה אור לאחרונה. כמו כן, המחקר של צבי אלחייני על 'נימאייר בישראל' יצא לאור בקרוב כספר. אייל ויצמן ורפי סגל עוסקים בארכיטקטורה של הכיבוש ובנוכחות הוורטיקלית של ההתנחלויות.

רוטברד הוא דמות מרכזית בכתיבה הישראלית על ארכיטקטורה. בהוצאת "בבל" הוא עורך את סדרת "ארכיטקטורות" שבה ראו אור בין השאר "דיבור לריק, למרות הכל" של הארכיטקט הווינאי אדולף לוס, אביר המודרניזם ו"לקראת ארכיטקטורה" של לה קורבוזיה. רוטברד עושה שימוש בכתביהם בספרו זה ומתפלמס איתם. שם הספר מהדהד את שם ספרו של פרנץ פאנון 'עור שחור, מסכות לבנות' שהיה לתנ"ך של המאבק בקולוניזציה.

בנוסף, ניתן למצוא בספר עמדה מחקרית דומה לזו של האורבניסט מרשל ברמן שהגה את המושג 'אורבנוסייד' (רצח-עיר), בניסיון לתאר את הבנייה ככלי מלחמה. את ההרס ופריצת הדרכים בשטח עירוני כמהלך תכנוני וצבאי כאחד, וכן להיסטוריוגרפיה של תמר ברגר בספרה 'דיוניסוס בסנטר' על שכונת נורדיה ושטחי אדמות משפחת חינאווי עליהן נבנה דיזנגוף סנטר.

מבחינתו של רוטברד, "העיר הלבנה" לא שונה מערים קולוניאליות אחרות כמו דקאר שבסנגל והתוכניות של לה קורבוזיה לאלג'יר. אמנם אין כמעט דרך שלא להסכים עם טיעון זה, אבל בהקשר ההיסטורי של הפיכת תל-אביב לעיר בשנות ה-30, קשה לראות זאת, למרות שהבריטים הפקידו לעיר מתכנן סקוטי מטעמם. על אף שהפרק העוסק במודרניסטים דוגמת לה קורבוזיה ולוס הוא מרתק ומלא, ולמרות ההכרה בתמימות הדעים המסוימת שהייתה בין ראשי היישוב היהודי למנדט הבריטי, קשה לקורא הישראלי להכיל את התנאים שעמדו מול אדריכלי המודרניזם העילי האירופי לאלה של הנמלטים מגרמניה והפעילים הציוניים שבנו בתל-אביב.

הספר קריא מאוד ומלווה בתרשימים, מסמכים, צילומים ומפות שתורמים רבות להבנה, אבל הוא סובל מחזרות רבות. לו הספר היה קצר וקולע יותר, היה משרת את המטרה טוב יותר.

על הכריכה מופיע מוזיאון האצ"ל, "בית גידי", עם הנוף של תל-אביב מאחוריו ובכריכה האחורית עם נופה של יפו ברקע. המבנה הוא שארית יחידה לשכונת מנשייה שהשתרעה על החוף, צפונית ליפו, ונהרסה עם כיבוש יפו ואיחודן של תל אביב-יפו לעיר אחת ב-1950. היום המבנה עומד כמו קוץ בעינה של יפו - אתר זיכרון לכיבוש יפו ותזכורת לכך שהעיר עדיין כבושה. כשמתקרבים לבניין מהטיילת אפשר לראות על קירות האבן שרידים למדרגות וקשתות שנחרבו. הרגשה מטלטלת שעל המדשאה היפה והריקה מסביב הייתה פעם שכונה פעלתנית וחיה. רוטברד כותב שזו תל-אביב שהפכה את יפו ל"יפו העתיקה", זאת אומרת הוציאה ממנה את העכשיו שלה, את ההווה, את מציאות החיים, את החיים שלה. הוא קורא להוציא את בסיסי הצבא מיפו, את גלי צה"ל והשלישות והרישוי הצבאי. עד אז יפו תמשיך להיות כבושה. *