עיתונאי פחדן שלי

* מה עושים רוב אנשי הציבור במצב כזה?

מתרגזים נורא, ואומרים לתקשורת שישקלו להגיש תביעת דיבה. ברוב המכריע של המקרים זה מסתיים ב"שקילה", כי הם גם שוקלים את האפשרות שתביעת הדיבה תזיק ליחסיהם עם התקשורת, או לפחות זה התירוץ שהם נותנים לאחרים ולעצמם, כדי להימנע מעימות.

הרבה יועצים יש לאדם ה"שוקל" הגשת דיבה, רובם ככולם אומרים לו משהו כמו: "עזוב, בשביל מה אתה צריך את זה? מי זוכר את זה? מחר עוטפים בעיתון דגים". שזה נכון, אבל לא כל העיתונים הולכים לשוק הדגים. חלקם הולך לארכיון העיתונים. כאשר עיתונאי כלשהו מבקש לכתוב שוב על האדם שכבר נפגע, לאן הוא הולך כדי ללקט פרטים עליו? לארכיון כמובן. אין לו שום בעיה לחזור על דברים שנכתבו קודם לכן, כי אף בית משפט לא קבע שהם היו בגדר לשון הרע.

בודדים הפוליטיקאים המעיזים להגיש תביעות דיבה. הבולט בהם הוא השר אהוד אולמרט. נקודה מעניינת: אולמרט הוא השר שאברהם היא סגניתו. האם יהיה זה מוגזם להניח שאולמרט, שהוכיח כבר שאינו חושש מעיתונאים, נתן את ההשראה לתביעת הדיבה של אברהם.

נגד שני גורמים הגישה אברהם את התביעה: השדרן אסף הראל וערוץ 10, שבו שודרה התוכנית. שופט בית משפט השלום, נעם סולברג, שישב בדין, אמר באחד הדיונים בתביעה כך: "בשרי נעשה חידודין-חידודין לשמוע את הביטויים שהופנו כלפי התובעת... אני משוכנע שמרביתנו שותפים לתחושת הגועל נפש ושאט הנפש, ויש לבדוק ולחדד את גבולות הסאטירה".

ישבן במקום ראש

לאחר שאמר דברים אלה, הציע השופט נוסח פשרה. יש להניח שפרקליטי ערוץ 10 והראל הבינו שיהיה להם יותר זול להתפשר, ושני הצדדים קיבלו את הצעת השופט. וזה נוסח הפשרה עליה חתמו הצדדים:

"ערוץ 10, אסף הראל ועורכי התוכנית 'כל לילה עם אסף הראל', מתנצלים בפני סגנית השר רוחמה אברהם בגין דברים שפרסמנו אודותיה בתוכניתו של אסף הראל... אנו מתנצלים ומבקשים את סליחתה של הגברת אברהם על דברים מעליבים שהושמעו כלפיה בתוכנית, ואשר לא היה מקום לשדרם".

* יופי, מודה ועוזב ירוחם, לא?

לא כל כך. מכיוון שקודם צריך לשאול למה בכלל משודרת אצלנו תוכנית של וולגריות וגסויות, מי הם המנהלים המאפשרים זאת ולמה, או למה כל כך קשה לעיתונאים ועורכים לבקש סליחה לפני שזה מגיע לבית המשפט. העניין הוא, שפסק הפשרה לא היה סוף פסוק. מיד לאחר שפורסם על הפשרה, רצו-אצו העיתונאים אל הראל כדי לבקש את תגובתו. "זה יום עצוב לסאטירה ולחופש הביטוי בארץ", התחילה תגובתו של השדרן, שחתם על ההודאה כי הוציא את דיבתה של אברהם.

בואו נראה עכשיו למה קורא הראל סאטירה: "מוצצת", ביטוי שנאמר על ידי משתתפת בתוכנית בעידודו של הראל ו"כלבה" ו"היפופוטם עם חציל בתחת". אלה, בין השאר, הם הביטויים שהראל ודומיו מבקשים לכלול במסגרת חופש הביטוי; אלה הדברים שהראל ודומיו דורשים מאתנו שנכיר בהם כסאטירה.

וודי אלן אולי לא סאטיריקן גדול כמו הראל, ואולי לכן מעולם לא השתמש בביטויים כאלה או דומים להם. גם לא אפרים קישון.

* מה מבדיל אותם מההראלים?

הכישרון. הוולגריות והגסות משמשים למעשה בתור כסות על חוסר כישרון. כל קומיקאי וסאטיריקן מבקש, בדרך הטבע, לקבל תשומת לב של הציבור שעליו מחייתו. הטובים שבהם עושים זאת באמצעות כישרונם.

* אבל מה יעשה חסר הכישרון?

פרובוקציות, כמו ילד ששובר צעצוע כדי לקבל תשומת לב. המוטיב הפרובוקטיבי שחוזר על עצמו אצל הראל, למשל, הוא הישבן. במקרה של רוחמה הוא צירף אליו חציל. ככה זה, כשלמישהו אין ראש, מה עוד נשאר לו.

"חבל לי שזה נגמר, כי אני מאמין שערכאות גבוהות היו קובעות שחופש הדיבור הוא ערך שחשוב לשמור עליו והיינו זוכים" , ממשיכה תגובתו של הראל. אז ככה: ערכאות גבוהות וגם נמוכות קובעות כבר עשרות שנים "שחופש הדיבור הוא ערך שחשוב לשמור עליו". אלא שאותן ערכאות גבוהות וגם נמוכות אינן חושבות, שהביטויים של הראל ראויים לחופש לבטאם.

* ואולם, אם הראל מאמין אחרת, כפי שהוא אומר בתגובתו, למה לא הלך על אמונתו?

כי זאת לדעת: אף אחד לא הצמיד אקדח לרקתו של הראל כדי שיחתום על הסכם הפשרה. הוא יכול היה לומר, שאינו רוצה לחתום ואיש לא היה יכול להכריח אותו. הוא חתם מרצונו החופשי. אלא מה - הוא פחד, כי לו הלך על "אמונתו", היה הראל נשאר נתבע יחיד. ערוץ 10 היה משלם את הפיצוי, והתביעה נגד הראל היתה נמשכת. זה אומר שהוצאות העורך דין היו עליו, ושאם יפסיד יצטרך לשלם את הפיצויים מכיסו. הראל כנראה מוכן להילחם על מה שהוא מגדיר "חופש ביטוי" - אבל רק אם מישהו אחר ישלם את החשבון.

הראל אינו עוצר את תגובתו בנקודה זו:

* "אם היה מדובר בחברת כנסת הגונה וראויה, מן הראוי היה שתתרום את הכסף למטרות חברתיות. מכיוון שמדובר בגברת אברהם, אני חושש שרוב הכסף יילך לפאנים, פסים בשיער, צביעה לבלונד ובגדים מהתחנה המרכזית".

לאחר שסיים את תפקידו כמשמיץ של אברהם, נוטל הראל את תפקיד מנהל הכספים שלה. מעניין לכמה מטרות חברתיות תורם הראל עצמו. לאחר מכן, כלומר לאחר שהתנצל וביקש את סליחת אברהם על השמצותיו הקודמות, הוא מכה שוב עם עם "הפאן והתחנה המרכזית". כמו ילד שבורח מאדם ממנו הוא פוחד, ורק כשהוא בטווח בטוח הוא מעז לפלוט קללה.

* הוא אינו חושש מתביעה דיבה נוספת על דבריו?

בטח שלא. הוא מניח שאם אברהם תגיש תביעה, זה שוב יהיה גם נגד אמצעי התקשורת שפירסמו את תגובתו. פעם נוספת הוא יהיה מוגן על ידי כספם של אחרים. ואם יתנצל הוא תמיד יוכל לומר, שוב, ש"זה יום עצוב לסאטירה ולחופש הביטוי בישראל".

לכי על זה

לכן, עצה לרוחמה: לכי על זה. יש לך פה עילת תביעה. אבל עזבי את העיתונים, תגישי תביעה רק נגד הראל. תהפכי את זה ליום עצוב לחשבון הבנק שלו, ותראי איך הוא יתחנן על נפשו - כלומר, על כספו. בלי גב של ערוץ או עיתון הוא יהיה כמו ילד שנותר ללא הורים והוא מיבב, כי אין מי שינגב, אם להשתמש בדימוי החביב על הראל, את אחוריו. *