כתיבה תמה

"יש שלוש שיטות לכתוב רומן טוב, אך למרבה הצער אף אחד לא יודע מה הן". באימרה זו של הסופר הבריטי סומרסט מוהם נאחזים כותבים רבים, ואפילו מו"לים נהנים לנפנף בה בשעת הצורך. כל כותב מתחיל היה רוצה שילחשו על אוזנו את סוד הספר הטוב. חלקם מחפשים אותו בסדנאות לכתיבת פרוזה, שצצו בהמוניהן בשנים האחרונות בשל הביקוש הגואה.

הן נמצאות בכל מקום: במתנ"ס הקרוב, בספריות, בחוגי-בית פרטיים ובשנים האחרונות הן כובשות גם אוניברסיטאות, באיחור ניכר אחרי ארצות-הברית. הן מתפרסמות בעיתונים או מפה לאוזן, או מאורגנות על-ידי גופים שונים, שאינם קשורים לתחום הספרות, כמו לשכת עורכי הדין. יש סדנה לכל גיל, סדנה בהנחיה אישית, עם מספר מצומצם של תלמידים או עם משתתפים רבים. יש סדנאות עם דרישות כניסה וכאלה שכל מי שיכול לשלם מוזמן להשתתף. סדנאות בשעות הערב ובשעות הבוקר - רק תבחרו.

המנחים הם עורכים, סופרים או חוקרי ספרות, שמנסים לאבחן את המטרות המגוונות של התלמידים. יש כאלה שנרשמים לסדנאות כתחביב בלבד, אבל לרבים אחרים הסדנאות הן צעד נוסף במסע המפרך לפרסום הספר של חייהם, והנהירה אליהן מלמדת משהו על התשוקה הזו, שמשותפת לרבים.

"רוב האנשים שהיכרתי במסגרת עבודתי רוצים בשלב זה או אחר להוציא ספר", אומרת מיה דבש, עורכת מגזין "בניין ודיור", שהייתה בעבר, במשך 18 שנה, עורכת בהוצאות הספרים כנרת, זמורה-ביתן ומודן, וכיום היא גם מנחה סדנאות לכתיבה. "אולי זה קיים גם אצל עמים אחרים, אבל אצלנו, היהודים, זו כמעט פסיכוזה. כולם נגועים בזה באיזו דרך.

"אנשים הולכים לסדנאות כתיבה בתקווה שיגלו שיש להם כישרון, שאולי הם לא יודעים עליו. אדם יודע מהר מאוד שהוא לא מוכשר לריקוד או למוסיקה, לדוגמה, אבל כתיבה היא דבר עמום מכדי שאדם יאמר לעצמו שהוא לא מסוגל לכתוב. לפעמים, יש לו תחושה שאם הוא יעשה מאמץ, או שמישהו יעשה מאמץ, יגלו שהוא יכול לכתוב את הספר של חייו. אנשים לעיתים חושבים, שדי בכך שיש להם רעיון לספר, אבל יש פער גדול בין הרעיון לבין הכתיבה".

דבש מסמנת את ספריהם של עירית לינור, אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום כנקודות מפנה עבור הקוראים, כמו גם בקרב המו"לים. "מאז שיצאו הספרים שלהם יש שינוי גדול בתפיסה של מה יכול לעבור ומה לא. אחרי שיצא לאור ספר של אחד משלושתם, הוצאות הספרים קיבלו מבול של כתבי יד בסגנון דומה.

"בשנים האחרונות יש יותר לגיטימציה לכתוב, במקביל לפוסט-מודרניזם שאומר שהכול אפשרי. משהו בהוצאת ספר נעשה יותר חילוני, שיווקי, יומיומי, וזאת לאחר שנים רבות שבהן המושג 'קדוש' נכרך בספרים בדרך סמויה. בנוסף, הרבה אנשים כותבים בלי לקרוא. פעם אנשים לא העזו לכתוב בלי לקרוא", אומרת דבש.

"אני מבינה את הנהירה לסדנאות כתיבה", אומרת הסופרת אילנה ברנשטיין, שמנחה סדנאות כתיבה בתל-אביב ובהרצליה. "אני חושבת, שזה חלק מטרנד כללי של קיצור דרך. בעולם הזה אפשר להשיג הכול בעשרה ימים. אפשר להיות מומחה למזרח בשבועיים, וזה משקף את רוח התקופה, שאפשר לעשות סדנה לכל דבר. אבל בכתיבה אין קיצורי דרך. צריך לעבור קילומטרים רבים של טקסט כדי להשתכלל בשפה ולהגיע לסיפור האמיתי".

ברנשטיין היא סופרת ותיקה ומוערכת, שהשתתפה בצעירותה בסדנת כתיבה, למרות שאת הדברים שכתבה שם מעולם לא פרסמה. "המנחה שלי בסדנה, חיים באר, נתן לי עצה לחיים, שהייתה שווה את כל הסדנה: לכתוב רומן". וברנשטיין אכן פרסמה רומנים רבים, ביניהם "מושבת האהבה", שיצא בחודש שעבר בהוצאת בבל, "איים של שקט", "שלוש אחיות" ועוד.

לעומת הסדנה שעברה ברנשטיין לפני שנים רבות, שהסתפקה במתן משוב לטקסטים שכתבו המשתתפים בבית, רוב הסדנאות כיום כוללות גם ניסיון לתת כלים לכתיבה טובה, לספק גירויים, לערוך היכרות עם טקסטים ספרותיים ולנתח אותם.

"הכתיבה היא מעשה פרטי שנעשה בד' אמות", מוסיפה ברנשטיין. "אדם לא כותב בפרהסיה ולא תחת לחץ של זמן. מה שנעשה בסדנאות הוא דגימות של כתיבה ולא הכתיבה עצמה, אבל אדם שכותב יכול לקחת את זה הלאה. יש המון דרכים להגיע לכתיבה. השאלה היא לאן מגיעים ולא איך מגיעים. הסדנה נותנת למשתתף דרך לבחון את עצמו ביחס לכותבים אחרים כמוהו, ולא ביחס לספרות המתפרסמת, וזה אחד הדברים המשמעותיים בה. הניפוי נעשה בצורה שקטה".

ברנשטיין שמה דגש בסדנאות שלה על למידה מתוך ביקורת הספרות. "מגיעים לסדנה תלמידים רבים, שלא מכירים מספיק סיפורת. לפעמים, יש לי תחושה שאנשים ממהרים לכתוב לפני שהם מיהרו לקרוא. אחד הדגשים העיקריים בסדנאות שלי הוא הכרת טקסטים ספרותיים. אני נצמדת לאג'נדה הספרותית. זו לאו דווקא סדנת כותבים, אלא סדנה של אנשים שמרגישים קרובים לכתיבה ומרגישים צורך לשכלל אותה".

על השאלה כיצד מעבירים ביקורת על טקסטים של תלמידים, אומרת ברנשטיין שמדובר בהליך שנבנה. "בכל טקסט יש משהו טוב, גם בטקסט גרוע, וזו נקודת המוצא שלי. כשאנשים מתוודעים זה לזה באמצעות טקסטים והם בשלים לכך, הם יכולים לקבל ביקורת. אני לא באה בגישה דורסנית ולא חושבת שעל פי יישק דבר. יש בהיסטוריה הספרותית הרבה כתבי יד שנדחו ושאחר-כך הפכו לרבי-מכר. אני מתייחסת למה שכן יש בטקסט, מזהה מי יכול לקבל יותר ביקורת, וללכת הביתה ולנסות להבין מה אמרתי ואיך אפשר לשפר אותו. תלמידים חרוצים חוזרים אליי עם טקסטים משופרים, שהם עברו עליהם בעין ביקורתית, וכך הם מצליחים לפתח עין פנימית, ביקורתית, טובה יותר, לא רק בגלל ההערות שלי אלא גם בגלל המפגש עם טקסטים אחרים".

עם הסופרים שלמדו בסדנאות נמנים גם סביון ליברכט, אשכול נבו והסופרת הצעירה אפרת דנון. הם אינם היחידים, אבל נראה שלא רבים ממהרים להצהיר על כך.

בין המנחים שמלמדים כיום בסדנאות ניתן למצוא את הסופרים יעל הדיה, גיל הראבן, נורית זרחי, אמנון ז'קונט, יעקב בסר, נאוה סמל, דן בניה-סרי, לאה איני, רות אלמוג, אלכס אפשטיין, רונית מטלון, התלמיד לשעבר אשכול נבו ועוד.

לא פחות חשובים מהמנחה הם המשתתפים בסדנה. לכל משתתף יש את הפריבילגיה לקבל במה ולהקריא את הדברים שכתב לקבוצה, שמחווה את דעתה ומהווה קהל קוראים פוטנציאלי. "לכתוב זה מאוד בודד. אפשר לתת לחברים ולמשפחה לקרוא, אבל הם לא אובייקטיביים ולפעמים זה גם יוצר בעיות", אומרת מאיה מיכאלי, בת 27, בוגרת לימודי ספרות ותסריטאות, שמשתתפת זו השנה השנייה בסדנה שמנחה ברנשטיין.

"קבוצה תומכת זה חשוב. מאוד עוזר לי לקבל פידבקים ולשמוע דברים שאנשים אחרים כותבים. זה סוג מסוים של קהל, שמאפשר לי להבין אם הטקסטים שלי הם מסקרנים או מעניינים", היא מוסיפה.

"כתיבה היא המקצוע הבודד בעולם", מסכימה דבש. "אתה כותב, ואתה לא יודע אם זה טוב או לא. בתוך התהליך אפשר לשתף אנשים מאוד מסוימים בקטעים מאוד מסוימים, וגם זה לא תמיד. התחושה שכתבתי ספר ושאני בכלל לא יודע אם הוא טוב או לא, היא לא נדירה. סדנה מאפשרת כל הזמן לקבל אוזניים קשובות ופידבקים".

"הדינמיקה בסדנה מאוד אישית, כי אנשים חושפים חומרים שהם כותבים", מספרת אפרת רומן-אשר, תסריטאית בת 37, שפרסמה בסוף 2003 את הספר "עירושלם" (הוצאת בבל) ולמדה בעבר בסדנה בהנחייתה של דבש.

"זו חבורה של אנשים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם עוברים את הדברים האלה במשותף, וזה מעשה אמיץ. בסדנה שבה השתתפתי ניסיתי חלק מהטקסטים לספר שהוצאתי על המשתתפים. הקבוצה הופכת לקהל יעד מאוד מדויק".

דבש מספרת, שבסדנאות שלה היא עוסקת רבות בשבירת מחסומים. "אני לא מאמינה שאפשר להפוך בסדנה אדם לסופר. או שיש כישרון ואת עובדת עליו, שזה לא פחות חשוב, או שאין. זה עולם שלפעמים קשה בו לשבת ולהתרכז, וסדנה זה מקום שמאפשר לעשות זאת. אני מאמינה ביכולת של סדנאות ) לשבור מחסומים, כדי להוכיח לאנשים שכמעט כל דבר יכול להיות התחלה לכתיבה. לתת כלים כדי לעקוף בעיות ולהגיע לדברים מכיוון קצת אחר, לתת טכניקות, להוציא מכל אחד את מה שהוא יכול, ולגבש את הדברים".

מיכאלי אומרת, שהחליטה לפנות לסדנה לאחר שנתקלה במחסום כתיבה. "כל חיי עסקתי בכתיבה - סיפורים, שירים, תסריטים וכתבות בעיתונות. אף פעם לא הייתה לי בעיה לכתוב, עד שלפני שנתיים היה לי מחסום כתיבה במשך שנה שלמה. הסדנה עזרה לי מאוד, גם מבחינת המחסומים שנפרצו וגם הטריגרים שאילנה נתנה במהלכה עזרו לי מאוד לחומרים שכתבתי בבית. בשנה הראשונה בסדנה לא חשבתי על הוצאת ספר אלא רק על חזרה לכתיבה. עכשיו, בשנה השנייה, אני עובדת על רעיון לספר שהסתובב לי בראש הרבה זמן. כיוון שאני לומדת וגם עובדת, הסדנה מספקת לי מסגרת עם דד-ליינים ומזרזת את תהליך הכתיבה".

רומן-אשר הגיעה לסדנה לאחר שכתבה טקסטים רבים, שכמה שנים אחר-כך התגבשו לספר. "סביב אותה עלילה כתבתי המון דברים, שבהתחלה לא כל-כך דיברו אחד עם השני, ואז פניתי לסדנה. מבחינתי היה משהו מבורך בכך שבזכותה היה לי סדר יום שכולל כתיבה. מלאכת הכתיבה הפסיקה להיות 'ליצור' והתחילה להיות 'לייצר'. כתבתי שם גם דברים שלא היו קשורים לספר שלי וזה הכניס אותי למצב יצירתי תמידי. כתבתי בהנאה ובחדווה שלא ידעתי לפני כן.

"מיה דבש הייתה פורשת גלימה של קוסם והיו שם המון כלים. הייתי צריכה רק לבחור. הכלים נתנו מיומנויות, שהן הדבר הכי חשוב ליצירת ספר. בדיוק כמו שמנתח לא יכול לנתח בלי כלים. השלב שבו הבנתי שאני יכולה לכתוב ספר היה כשהרגשתי שיש לי מספיק כלים. אחד מהם היה היכולת להסתכל על הטקסט מבחוץ ולערוך אותו בלי להיות מאוהבת במילים".

מיכאלי שוקלת לפנות בשנה הבאה ללימודי עריכה, כדי לערוך טקסטים שכתבה ואולי אף לעסוק במקצוע זה בעתיד. "חשוב לי לערוך את הטקסטים שלי לבד. אני מאמינה שזה יכול לעזור לי גם לכתיבה".

דבש קושרת את הרצון של כותבים צעירים לרכוש מיומנויות עריכה, בהתמודדות הקשה מול המוני כתבי יד שמגיעים להוצאות הספרים. "כותבים יודעים, שכדאי להם לשלוח להוצאות כתבי יד גמורים פחות או יותר, כי רובם נפסלים. הרבה כתבי יד נשלחים לאחר שכבר עברו דרך עורך חיצוני-פרטי, וזה חלק מההתמקצעות.

"התחושה שלי היא, שבשנים האחרונות מטילים הרבה יותר אחריות על הכותבים. עד לפני כמה שנים הוצאות לא גבו כסף על קריאת כתבי יד, והיום חלק מהן גובות על כך כ-100 שקל. זה מעביר חלק מהאחריות לכותבים, אפילו באופן סמלי, וזה אומר משהו על החברה שמשתנה. האפשרויות הרבות שיש היום בתרבות יוצרות אחריות יותר גדולה, כי החברה לא קובעת היררכיות של איכות, כמו רשימת רבי המכר שאי אפשר להסיק ממנה שום דבר, וזה שוב חוזר לפוסט-מודרניזם. אף אחד לא עושה בשבילך את הבחירה".

האם בוגרי הסדנאות מפרסמים בהמשך חייהם ספרים או הופכים לכותבים מצוינים? התשובה ברוב המכריע של המקרים שלילית. אבל הן בהחלט מניבות פירות וגם מביאות רבים יותר לקרוא, מעבר לכך שמדובר בתחביב קסום, לא פחות. "תלמידים שלי יוצאים בסיום הסדנה עם אוסף של סיפורים שהם כתבו, כאשר לפני כן חלק מהם לא כתבו כלל, וזה גורם לי הרגשת סיפוק עצומה", אומרת ברנשטיין. "האם יצמחו בעקבות הסדנאות הללו יותר סופרים? לא נראה לי. בוגרי הסדנאות נשארים לרוב באלמוניותם. אבל אני מקווה שגם המשתתפים שלא יצמחו מהם סופרים לפחות ייכנסו לעובי הטקסט ויהיו קוראים טובים יותר. אני לא בטוחה שזה המסלול הישיר להיות סופר, אבל אם זה דבק במי מהמשתתפים, מה טוב". 0