אמנות, כיבוש וחנה לסלאו

עמוס גיתאי מחייך בעת שהוא מסביר שדירתו התל-אביבית היא אחד הפרוייקטים הארכיטקטוניים היחידים שעשה בחייו. למרות שלמד אדריכלות, גיתאי ידע במהרה שהוא נמשך יותר לאומנות השביעית. דירתו בנויה ללא דלתות, "בשוט אחד", הוא מסביר. גיתאי ידוע בשל סגנונו הקולנועי הייחודי המורכב משוטים ארוכים, תנועות מצלמה והימנעות מקאטים. אם באדריכלות הדלת היא המקבילה לקאט, להפסקה, למעבר מחלל אחד לחלל אחר, בדירתו גיתאי ניסה להימנע מהן. רצף החלל והזמן הפך לסימן ההיכר בחייו. גם ביומיום גיתאי עובד ללא הפסקה. הוא מביים לפחות סרט אחד בשנה. בין סרטי הדי.וי.די שעומדים בספריית ביתו ניתן למצוא סרטים של ג'ון קסווטס, שגיתאי מונה כהשפעה, אך מגלים גם מיוזיקל צרפתי עם קת'רין דנב - "העלמות מרושפור". לדבריו, אולי גם הוא יעשה פעם מיוזיקל, על רקע הסכסוך.

אין במאי שמעורר תגובות חריפות יותר בארץ מאשר גיתאי. הבמאי הישראלי הוא הגורם המאחד את הקהל והמבקרים להסכמה. יש קונצנזוס כללי שאת סרטיו של גיתאי לא אוהבים או לא מבינים. למרות ההתנגדות הגדולה בה נתקלים סרטיו בארץ, באירופה גיתאי זוכה להצלחה וכבוד. מארזי די.וי.די מיוחדים עם סרטיו יצאו כבר במדינות אירופיות רבות. בפסטיבלים ומוזיאונים ברחבי העולם ערכו לו תערוכות ומחוות מיוחדות. מבקרי הקולנוע החשובים בעולם כתבו עליו מאמרים מקיפים ומפרגנים, ורק בישראל ממשיכים לבהות בתדהמה ולא להבין למה.

סרטו החדש "אזור חופשי", שיצא השבוע למסכים, הוצג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, זיכה את חנה לסלאו בפרס לשחקנית הטובה היותר, ובין השחקניות הראשיות שלו נמצאת הכוכבת ההוליוודית העולה נטלי פורטמן. פורטמן הגיעה לפרויקט לאחר שכתבה מספר אימיילים ופקסים לגיתאי בהם הביעה את רצונה לעשות עמו סרט.

האוטו שלנו קטן וצפוף

"אזור חופשי" מספר את סיפורן של שלוש נשים, האחת ישראלית (לסלאו), השניה אמריקאית (פורטמן) והשלישית ממוצא פלסטיני (היאם עבאס), שחייהן מצטלבים במהלך מסע שעורכת דמותה של לסלאו ל-"FREE ZONE" - אזור סחר חופשי בגבול בין ירדן וסוריה.

* אני מתבייש להגיד, אבל אהבתי את הסרט.

"זה ממש לא בסדר."

* אולי זו שאלה שאני שואל את עצמי ולא אותך, אבל למה היום כל כך קשה להגיד "אני אוהב סרט של גיתאי"?

"יש קבוצת אנשים שרוצים להגן על קונבנציות מסוימות, כאילו שקולנוע זה איזושהי נוסחה סגורה, והם יוצרים סוג של מחסום שמפריע לקשר בין האנשים לבין הסרט. קולנוע הוא מדיום צעיר שעדיין פתוח לניסוח, אי אפשר לקבוע קונבנציות הדוקות. אבל זה לגיטימי, לאנשים מותר לכתוב מה שהם מרגישים. מבחינתי סרט זה התנסות בדברים חדשים. לכן אני לא לוקח קשה את הביקורות השליליות, כי כל פעם שאתה עושה משהו שיש בו אלמנט חדשני, יהיו אנשים שיתקיפו אותך ויגידו 'למה לא עשית את זה כמו בסרט הקודם?' או 'למה לא עשית את זה כמו הכללים הנעולים של הקולנוע?'. בוא נגיד שיש משהו יותר פשוט בלהיות מאמן קבוצת כדורסל בישראל מאשר במאי סרטים. בקבוצת הכדורסל אין אמירות, כללי המשחק מאוד נוקשים וברורים, ואם ניצחת יקבל אותך בנתב"ג נשיא המדינה ואפילו שר החוץ ואשתו יבואו לברך אותך. בקולנוע זה לא עובד ככה, והיות שהחלטתי לא לאמן קבוצת כדורסל וכן לעשות סרטים, אני קצת מתנצל", מסכם גיתאי בטון אירוני.

השוט הפותח את "אזור חופשי" מציג את פניה של נטלי פורטמן במשך שבע דקות רצופות, שטופות דמעות בתוך רכב עומד, על רקע השיר "חד גדיא". החצי השמאלי של התמונה מראה את פניה של פורטמן, החצי הימני את חלון המכונית. החלון סגור ולא ניתן לראות את מה שיש בחוץ בגלל טיפות גשם שמטשטשות את הנוף. בשלב מסוים פורטמן פותחת את החלון, אך שוב אין אנו מסוגלים להציץ אל הנוף הישראלי, כי הפעם השמש חזקה מדי, מסנוורת ושורפת את התמונה. לא נותר לנו אלא לבהות במשחק העשיר של פורטמן, ולנסות מדי פעם להציץ מחדש בנוף המטושטש בתקווה שנצליח לפענח את החלל שמעבר לחלון.

* אתה לא חושב שזו דרישה גדולה מדי מהקהל, לפתוח סרט כך?

"בגלל שאני אדריכל במקור, אני אוהב בפתיחת הסרטים שלי לבנות דלת, או מפתן, וליצור מצב שהקהל יעבור דרך המפתן הזה מהפקקים ומאולם הקולנוע אל עולם הסרט. בנוסף יש בזה איזשהו הסכם לא כתוב. כלומר, הבמאי אומר לצופה 'שים לב, אתה הולך להיכנס לסרט כזה ואני אומר לך את זה מההתחלה כדי שהדברים בינינו יהיו ברורים, ואל תגיד לי אחר כך שלא ידעת'. השוט הזה נוצר במהלך הצילומים, הוא לא היה בתסריט. הוא תוצר של נסיבות שלבמאי לאו דווקא הייתה שליטה עליהן. זה היה יום גשום, הייתה אווירה מלנכולית, המכונית עמדה ברחבת הכותל ונולד הרעיון לשוט. כשגמרתי לצלם אותו מיד הבנתי שאני צריך לפתוח איתו את הסרט".

* איך מתקשרת אי היכולת לראות את החוץ לנושא הסרט?

"כבר בהתחלה, בשם הסרט מוגדר הנושא. 'אזור חופשי', זאת אומרת 'חופש', אבל חופש שנמצא באזור מוגבל, תחום. הדמויות נוסעות למקום הקונקרטי הזה, שיש בו חופש, אבל כשמגיעים לשם אנחנו רואים שהוא לא איזו אוטופיה בעננים, אלא דווקא מגרש חניה שבו מוכרים מכוניות משומשות. ברגע הזה הסיפור מקבל את הממד הנכון שלו. הסרט הוא כמו מסע לארץ הפלאות בלי שיהיו שם 'פלאות'. אבל בכל זאת, במקום הכל כך לא אסתטי הזה, נוצר מצב שמאפשר חיבור אמיתי בין הדמויות".

תמונה על תמונה

ב"אזור חופשי" גיתאי משתמש הרבה בסופראימפוזיציה (היא הקרנת תמונה על תמונה כך שמה שנראה על המסך הוא תוצר של הערבוב של השתיים). כבר בכותרות, המילים עולות אחת על השניה. במהלך הסרט הדמויות נזכרות באירועים שקרו להן בעבר ותמונות מהזיכרון מוצגות על תמונות ההווה ומעורבבות עמן בתמונה אחת. כמובן שזוהי סופראימפוזיציה שאינה קשורה רק לתחום הוויזואלי אלא גם לסיפורי, כי גם הסיפורים מצטלבים אחד עם השני.

* אתה יכול לספר מה הייתה המחשבה שעמדה מאחורי הבחירות האסתטיות האלה?

"המציאות שאני מתבונן עליה ב'אזור חופשי' היא מציאות שבנויה מפיסות. אותי מעניין תהליך החיבור בין הפיסות האלה. זה תהליך שגם המוח מייצר אותו כל הזמן. כלומר, אנחנו מדברים שנינו אבל באותה ההזדמנות אני מסתכל קצת בזווית העין ורואה מאחוריך חתיכת עץ ירוק. לפעמים המראה הזה גורם לי למחשבה כלשהי, שלא קשורה לזה שאני מדבר אתך. עניין אותי לראות איך הקולנוע יכול ליצור מצב של תודעה ותת-תודעה בו זמנית, תוך כדי שהמסע נמשך. עניין אותי ליצור מחשבה על המושג הזה שאנחנו קוראים לו פלשבק (קפיצה בתוך הסרט אל אירוע מן העבר, פ.א.) ולנסות לנסח אותו אחרת".

* יש לפעמים תחושה שהסרטים שלך שכלתניים מאוד ואין מקום לרגש, אתה מסכים?

"המילה רגש דורשת ניסוח מדויק יותר. אני לא אוהב סצנות היסטריות שמוצאים לפעמים בקולנוע הישראלי. הן לא מרגשות אותי. אני חושב שזה עניין מאוד אינדיבידואלי. גם חוויה אינטלקטואלית, סליחה שאמרתי את המילה האסורה, היא סוג של התרגשות מבחינתי. אבל הדמויות שמאכלסות את הסרטים שלי הן לאו דווקא דמויות 'גבוהות'. למשל הדמות של חנה לסלאו, 'חנה בן משה', באה מהציבוריות הישראלית".

חנה בן משה

* כשליהקת את חנה לסלאו ל"אזור חופשי" שילבת בסרט בעל מאפיינים אינטלקטואלים ושל אמנות גבוהה דמות מהתרבות העממית. שאלת הערבוב בן העממי והאינטלקטואלי זו שאלה שמעסיקה אותך?

"כן, לא רק ב'אזור חופשי', אלא גם בסרטיי הקודמים. חנה לסלאו היא סטנד-אפיסטית משובחת והייתי צריך לעשות פעולות של אדפטציה לתוך הפרויקט כי לא רציתי שיהיה לה רק ממד קומי מוחצן אלא גם דרמטי. היופי בליהוק הוא בכך שיש משהו בזהות של השחקן ובאישיותו שפורץ את מסגרת התכנון ונוכח מעבר לתסריט. זוהי התרומה הגדולה של כל שחקן לסרט, ואני מאוד אוהב את הדיאלקטיקה הזאת".

הופעתה של לסלאו בסרט מעניקה רעננות וזרימה למבע הקולנועי הכבד של גיתאי. דמותה כאילו מאזנת את הסרט. המצלמה מעמיסה ודורשת מהצופה ריכוז ופעילות מחשבתית, אך במקביל המשחק של לסלאו מרגיע אותו, מקל עליו ועוזר לו להתקדם במסע יחד עם גיתאי.

* ההופעה של לסלאו טובה מאוד, אבל לא מדובר בתפקיד דרמטי בעל איכויות וירטואוזיות. לא היה מקום בסרט להפגנת משחק מהקרביים. מה אתה חושב ששכנע את השופטים בקאן להעניק לה את הפרס לשחקנית הטובה ביותר? האם זאת הדמות הארצית שהיא מביאה, שלא רואים בדרך כלל בסרטים אומנותיים?

"כן, אני מסכים אתך. אני חושב שלמרות כל מה שאומרים, זה אחד הדברים שהם הכי כובשי לב בישראלי. יש איזה סוג של ישירות שאני חושב שחנה היא ההתגלמות שלה. יש בה משהו לא מאופק ומאוד כובש. ולאורך הסרט זה מאוד בולט".

* זה נכון שכתבת את התפקיד בשביל קרן מור?

"כן, אני מאוד אוהב את קרן. היא שחקנית מאוד משוכללת ויש לי רומן מתמשך אתה. לא עשינו המון דברים ביחד אבל כמעט בכל סרט אני מציע לה תפקיד. הצעתי בהתחלה את התפקיד לקרן אבל זה לא הסתדר לה עם התאריכים. זה משהו שאף אחד לא ידע".

* כולם מדברים על פורטמן ועל לסלאו. למה עבאס לא זוכה כמעט להתייחסויות?

"אולי בגלל שזה הפך לאירוע לאומי בו שר החוץ ואשתו מצלצלים לחנה לסלאו לברך אותה על הזכייה, ופה מדובר במישהי שמחזירה טלפונים, לא כמו מדונה, אז להיאם עבאס לא צלצלו. אבל חנה הייתה מאוד מסורה והשקיעה את כל האנרגיות שלה בסרט הזה, ולכן מגיע לה כל ההתייחסות הזאת. תראה, זה לא רק על המסך, אלא גם פיזית היא נהגה במשך הצילומים בדרכים עקלקלות בירדן, וזה מלחיץ. היא גם שיחקה וגם נהגה, והיא נהגה בדרכים צרות ולא תמיד תקינות. זה דרש ממנה הרבה ריכוז ועם כל זה היא הצליחה למשוך את הסרט אליה". *