בתי המשפט האזרחיים הם הערכאה המוסמכת לדון בתביעות להשבת אגרות והיטלי פיתוח

סעיף 5 (1) לחוק יוצר את מוסד העתירה המנהלית: "בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית)".

פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק קובע, כי תקיפת החלטות הרשות המקומית תיעשה בעתירה מנהלית: "(א) החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה..." (להלן: "פרט 8"). ואילו סעיף 8 לחוק קובע עקרונות דיון בהליכים מנהליים: "בית משפט לעניינים מנהליים ידון בעתירה מנהלית ובערעור מנהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק".

לכאורה, ניתנה תשובה לשאלת הסמכות: במידה שלפני כניסת החוק לתוקף נדונו התביעות הכספיות עסקינן בפני בג"ץ, מסורה עתה הסמכות לביהמ"ש לעניינים מנהליים, אחרת מוקנית הסמכות לבתי המשפט האזרחיים. אין מחלוקת, שלפני החוק התביעות הנ"ל לא נדונו בפני בג"ץ, ולפיכך, לפחות לכאורה, הסמכות ניתנה לביהמ"ש האזרחיים.

למרות זאת, יש הסוברים, כי "כאשר עסקינן בתביעה להשבת כספים אשר שולמו בגין היטלי פיתוח שונים, מקומה בביהמ"ש לעניינים מנהליים", ת.א. (פ"ת) 6949/03 (להלן: "עניין אשדר"). למי, אם כן, מוקנית הסמכות? לפי סעיף 51 (א)(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב)-התשמ"ד 1984, תביעות כספיות נדונו ונדונות בפני בית המשפט השלום או המחוזי לפי סכומן/שוויין.

לצורך פרשנות סעיף 51 (א)(2) הנ"ל, טבע ביהמ"ש העליון את הלכת מבחן הסעד המבוקש: "כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נושא הסכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו עניין... ואין נפקא מינא לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המנהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב"תביעה אזרחית", שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא "כיסוי" לדבר אחר" (רע"א 483/88). הלכה זו לא שונתה.

פסה"ד בעניין אשדר נשען על פסה"ד ברע"א 11224/04 בעניין פרדסיה (להלן: "עניין פרדסיה"), שקבעו שהסמכות העניינית לדון בהשגות ביחס לפעולות מנהליות תהא נתונה לביהמ"ש המנהליים. ואולם, מאחר שהשבה כספית ופעולות מנהליות אינן חולקות מכנה משותף, וכדי שלא לטעת טעות הדגיש ביהמ"ש העליון כי פסה"ד דינו אינו חל על תביעות כספיות: "יודגש, כי אין עסקינן במקרה בו הסכום הנדרש שולם לרשות המנהלית והמשלם עותר להשבתו".

מטרת החוק: הפחתת העומס בביהמ"ש העליון, ולהשגתה אף הוגדל סכום הסמכות העניינית של בימ"ש השלום. מכאן, שפרשנות לפיה תביעות להשבת אגרות והיטלי הפיתוח יידונו במחוזי וניתן יהיה לערער עליהן לעליון, ערעורים אשר קודם לחוק לא היו נדונים בפניו אלא ברשות בלבד, מסכלת מטרה זו.

אופי ההליך המנהלי דומה להליך הבג"צי, והוא חסר כלים דיוניים לבירור סכסוכים כספיים ולא בכדי: שניהם נועדו להוות מסגרות דיונית לבירור מחלוקות משפטיות עקרוניות, ולא כדי לשמש כר לבירור עובדתי של טרוניות כספיות כנגד הרשות.

נושאים מסוימים הקשורים באגרות והיטלי הפיתוח נותרו בסמכות ערכאות אחרות, למרות הניסוח הגורף בפרט 8. לדוגמא ראו סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936.

בתי המשפט האזרחיים דנים כדבר שבשגרה בתביעות כספיות להשבת אגרות והיטלי פיתוח. פס"ד שניתנו לאחרונה בעניין: ע"א (ת"א) 1391/03 לרר נ' הרצליה; ת"א (ב"ש) 7191/99 אזולאי נ' אילת; ע"א (י-ם) 5068/03 ירושלים נ' שיקלר; ת.א. (חי') 307/01 גרזוזי נ' מעלות תרשיחא ועוד.

כוונת המחוקק עולה גם ממוסד התובענה המנהלית. לפי סעיף 5 (3) לחוק, ניתן להגיש בענייני מכרזים תובענות כספיות מנהליות ועתירות מנהליות. אילו התכוון המחוקק להקנות לבתי המשפט המנהליים סמכות לדון בתביעות כספיות נגד רשויות מקומיות, הוא היה מאפשר להגיש גם אותן כתובענות מינהליות, בדיוק כפי שטרח ועשה בענייני מכרזים. ועל כך כבר נאמר: "אין דרכו של המחוקק להשחית מילותיו לריק; יש לייחס למחוקק את הכוונה ליתן לביטויים שהוא משתמש בהם משמעות תוכנית" - בג"ץ 854/87.

לסיכום: נראה שביהמ"ש האזרחי הוא הערכאה המוסמכת לדון בתביעות כספיות להשבת אגרות והיטלי פיתוח, אולם לאור הסכומים שעל הכף נדמה שטרם נאמרה המילה האחרונה.

הכותב הינו ממשרד ד"ר מ. דרוקר ושות'.