בנייה ללא היתר: הזמן הולך עם האינטרס הציבורי

ביום 30.1.03 הגיש המערער בקשה להארכת מועד ביצוע הצו, וביהמ"ש קמא נעתר לבקשה והאריך את המועד ב-14 חודשים. ביום 06.07.04 הגיש המערער בקשה נוספת להארכת תקופת ביצוע הצו. לטענתו, הליכי התכנון של האזור כולו טרם הושלמו, למרות בקשותיו לזירוז ההליכים. המערער הדגיש, כי חלה התקדמות ממשית במצב התכנוני של האזור, ומכאן בקשתו הנוספת.

בית המשפט דחה את בקשתו. על כך הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, שדן בו בהרכב השופטים גריל, שיף וכהן. פסק הדין בערעור ניתן מפי השופט כהן.

המערער הציג מכתב מאת ראש המועצה המקומית, ממנו עולה, כי הליך קבלת היתר הבנייה תלוי בגמר הסופי של תוכנית המתאר, שעומדת להסתיים בזמן הקרוב, ולכן הוצאת היתר הבנייה הינה ודאית והיא תיעשה תוך פרק זמן קצר.

מנגד טענה המדינה, כי התוכניות מצויות בשלבי תכנון ראשונים, והליך אישורם ייקח מספר שנים. לטענתה, ביתו של המערער נמצא מחוץ לתחום היישוב, ועל כן קיים סיכוי גבוה שכלל לא יקבל היתר בנייה.

על מגוון השיקולים שעל בית המשפט להפעיל, בבואו לשקול בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה, עמד בית המשפט העליון בפרשת סבן (נו(3)49), קובע השופט כהן. בפרשת סבן נקבע, כי יש ליתן הדעת לאינטרס של הפרט ולאינטרס של הכלל.

"צו הריסה כי יבוצע, יביא הביצוע לתוצאה שאינה הפיכה. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול דעת רחב ועמוק לבית המשפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל, יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית המשפט? וכי נאמר Fiat Iustitia, Pereat Mundus (ייעשה צדק וייחרב העולם)? או: Dura Lex - Sed Lex (קשה הוא החוק, אך חוק הוא)? וכי נאמר, בלשוננו שלנו: ייקוב הדין את ההר? מה טעם בכל אלה, אם נוכל לצרף את הטוב אל המועיל ונפרש את החוק על דרך ההרחבה? אכן, הנוהג עד כה היה על דרך הפירוש המרחיב, ואנו לא נמצא לנו טעם טוב לסטות ממנו".

עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי "בית המשפט אמור ליתן אורכה לעבריין בנייה "אם ראה טעם לעשות כן" וטעם פירושו "טעם טוב"". השופט כהן קובע, כי נוכח ההתקדמות בהליכי התכנון ומכתבו של ראש הרשות המקומית, יש "טעם טוב" להארכת המועד לביצוע הצו בפעם נוספת.

עם זאת, קובע השופט כהן, יש לזכור, כי אל מול האינטרס הפרטי של המערער עומד האינטרס הציבורי, ובהקשר זה יש להביא בחשבון את הנקודות הבאות:

(א) המערער בנה מבנה רחב ידיים (בשטח של כ-300 מ"ר) על קרקע חקלאית, מבלי שהיה בידו היתר בנייה.

(ב) בשלב זה כלל לא ברור, אם התוכנית המתוכננת לאזור בו הקים המערער את המבנה תחול על המבנה, ואם תחול, כלל לא ברור אם הוראות התכנון שייקבעו בתוכנית תאפשרנה את רישוי המבנה כפי שהוא.

(ג) קשה להסכים עם מצב בו האינטרס הציבורי בשמירת החוק יידחה ללא קץ רק משום האינטרס הפרטי של מי שבנה מבנה ללא היתר בנייה, וככל שחולף הזמן כך הולך האינטרס הציבורי ומתחזק והאינטרס הפרטי הולך ונחלש.

(ד) בניית מבנה שלא כחוק יוצרת עובדות מוגמרות בשטח ועלולה להוליד אילוצים תכנוניים שונים, ואין להוציא מכלל אפשרות שעלולה להיגרם אף פגיעה לאינטרסים הפרטיים של אנשים אחרים, להם הייתה זכות להתנגד אילו הליכי הרישוי היו מתקיימים כחוק.

(ה) כיוון שהמבנה נבנה ללא היתר בנייה, ממילא לא היה כל פיקוח על טיב הבנייה ואיכותה, ואיש מטעם רשויות הרישוי והפיקוח לא בחן האם המערער וקבלניו קיימו ההוראות הנוגעות לבניית מבנים. בצדק מצביעה המדינה על כך, שעלול להיות כי בקירותיו של המבנה שבנה המערער ללא היתר בנייה, טמונה סכנה רבה לאלה המשתמשים בו.

על כן, לשם האיזון בין האינטרס הפרטי של המערער והאינטרס הציבורי, נקבע, כי הערעור יתקבל במובן זה, שמועד ביצוע הצו הוארך עד 30.06.07, ובלבד שהחל מיום 15.08.05 יפסיק המערער לעשות שימוש כלשהוא במבנה והוא ייאטם.

התוצאה הסופית: הערעור התקבל בסייגים.

ע"פ 117/05, ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופטים: גריל, שיף וכהן.

בשם המערער: עו"ד חוסני אגבריה.

בשם המדינה: עו"ד גל רן.