חוגגים את הטיפשות

החתימה על חוזה הזיכיון המתוקן מול כרמלטון היא יום חג. פרויקט זה, שנקבר כבר מזמן וירד לגמרי מסדר היום, חזר לחיים. היזם שיפר את תנאיו מול המדינה, המדינה הצליחה להפחית דרמטית את גובה האגרה בכ-50%, הסגירה הפיננסית צפויה תוך חודשיים והעבודות (בלי עין הרע) צפויות להתחיל באפריל 2006. חגיגה? לכאורה.

המדינה, וליתר דיוק, בעיקר פקידי משרד האוצר התנהלו בשיטתיות במשך 6 שנים באופן טיפשי, חסר אחריות שלא לומר - רשלני. סדרה של החלטות לא חכמות שהתקבלו ערב היציאה למכרז (אי שם בשלהי 1996) הם אלה שטירפדו מראש את הצלחת הפרויקט. השגיאה הראשונה והבסיסית היתה הטלת האחריות הסטטוטורית על היזם. החלטה זו גרמה לנציגי כרמלטון לעבור את כל מדורי הגיהנום הקיימים מול הפקידות האטומה של מוסדות התכנון. הטעות הראשונה הזו יצרה את הבסיס לכל העיכובים.

אותה מדינה (כבר לא אותם פקידים) שדפקה את כל המסמרים בארון הקבורה של פרויקט מנהרות הכרמל, היא זו שמצאה כמעשה ניסים את הדרך להחיות אותו. הקסם הוא פשוט - אימה. החשכ"ל ירון זליכה וסגנו צביקה חלמיש השכילו לקרוא נכון את התמונה. זליכה איים לתבוע את דיסקונט על הנזקים שנגרמו למדינה כתוצאה מהעיכוב בשל נסיגת הבנק מהסכם המימון והחלטתו המחייבת של בית המשפט.

מצד שני הזמין זליכה את אותו הבנק לנהל איתו מו"מ תוך הבטחת ערבות תנועה. כרמלטון שהשקיעה עשרות מיליוני שקלים הגיעה לנקודה שבה יציאה מהפרויקט לא באה בחשבון. לאגף החשכ"ל היתה אלטרנטיבה: לפרסם מכרז חדש ולזרוק את כרמלטון מכל המדרגות. אבל המחיר של 250 מיליון שקל - אובדן תועלת למשק לכל שנת עיכוב - הפכה את האלטרנטיבה בעיקר לתיאורטית. לכולם היה מה להפסיד.

האינטרס המשותף של מיזעור נזקים הוא זה שהביא את שלושת השחקנים - הבנק, היזם והחשכ"ל - להגיע להבנות ולסגור את העסק. אבל אותו אינטרס כבר היה קיים גם לפני שש שנים.