קנס כפל שווי - בהליך פלילי

גיא לוי (להלן: "המערער") הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב (השופט אטיאס) בביצוע עבודות בנייה ללא היתר, בכך שבנה מבנה מקירות עץ עם גג פח, פרגולת עץ, מבנים מרשת ברזל המשמשים ללולים, קונסטרוקציה מצינורות ברזל ועוד, כשהמבנה העיקרי מבין המבנים הללו הוא בשטח של 62 מ"ר.

בגזר דין סיכם בית משפט קמא את הבנייה באומרו, כדלקמן: "בהקמת המבנים הנ"ל יצר הנאשם לו ולמשפחתו מעין נחלה הכוללת מתחם מגורים (מבנים א-ג), אורוות סוסים עם מכלאה בצד, בה ניתן לרכב על הסוסים, ושני כלובים של ציפורים כשכל אלה תחומים בתוך גדר...".

עוד קבע בית משפט קמא בנושא זה: "אמנם מבנה המגורים עשוי עץ, אולם מבט בתמונות ת/4 מלמד כי מדובר על מבנה מעוצב ומאובזר היטב ונאה למראה..."

בית משפט קמא הטיל בגין אותה בנייה מסיבית, את העונשים הבאים: להרוס את שבנה ללא היתר, תוך ארבעה חודשים מיום גזר הדין; קנס בסך 400,000 שקל או 18 חודשי מאסר תמורתם; חיוב בתשלום אגרה ותשלומי חובה בסך 1,758 שקל.

על גזר דין זה ערער המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר דן בערעור בהרכב השופטים: ברלינר, המר ושיצר.

לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא בכך, שהטיל את הקנס מכוח סעיף 219 לחוק - המאפשר לבית המשפט להטיל קנס שגובהו כפל שוויו של המבנה שהוקם ללא היתר - שכן סעיף 219 הינו סעיף אזרחי (שמטרתו להרתיע יזמים וקבלנים) ולא סעיף פלילי. עוד טען המערער, כי מקום בו מטילים צו הריסה, לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 219 לחוק.

בנוסף, טען המערער, אפילו רשאי היה בית משפט קמא לעשות שימוש בסעיף 219 לחוק, בתי משפט נוהגים במקרים דומים להטיל קנס לפי סעיף 204 לחוק ולא לפי סעיף 219 לחוק. לפיכך, מכוח כלל אחידות הענישה, מן הראוי "להחזיר את התיק לבית משפט קמא ולהורות לו להטיל עונש לפי סעיף 204".

בית המשפט המחוזי קובע, כי אין ממש בטענה שסעיף 219 לחוק מאפשר סנקציה אזרחית ולא פלילית. עיון בלשונו של סעיף 219 לחוק, על כל סעיפיו הקטנים, מראה חד משמעית, כי מדובר בסעיף שמסמיך את בית המשפט להטיל קנס במובנו הפלילי הדווקני.

עצם העובדה שסעיף 219 לחוק נוקט במושג קנס מצביע על כך, כי מדובר בסנקציה פלילית. אין סנקציה אזרחית המוגדרת כקנס. בית המשפט המחוזי דוחה גם את הטענה, כי לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 219 לחוק כאשר ניתן צו הריסה.

המערער הפנה בעניין זה לנוסחו של סעיף 219 לחוק, בו נאמר, כי בית המשפט יכול להטיל קנס לפיו "בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204...". מכאן למד המערער, כי אפשר להטיל קנס לפי סעיף 219 לחוק, רק בנוסף לקנס לפי סעיף 204 לחוק ולא בנוסף לצו הריסה. פרט לפלפול, אין בפרשנות זו מאום, קובע בית המשפט המחוזי. סעיף 219 לחוק הוא סעיף, שכל כולו דן בקנס. לפיכך נאמר בס"ק (א) בו, כי קנס מכוח סעיף זה ניתן להטיל גם בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 לחוק וגם במקומו.

האמצעים העונשיים הנוספים, לרבות צו ההריסה, מוסדרים בסעיף 205 לחוק, ולא היה מקום על כן להתייחס אליהם במסגרת סעיף 219(א) לחוק.

באשר לטענה בדבר אחידות הענישה (כאשר בגדר טענה זו מפנה המערער לכך, שבית משפט קמא פעל מכוח סעיף 219 לחוק במקום סעיף 204 לחוק): המדינה הבהירה בטיעונה, שאין מדובר בבחירה שרירותית של המדינה אם לעתור לקנס מכוח סעיף 204 לחוק או לפי סעיף 219 לחוק. קיימים קריטריונים קבועים, שעניינם היקף הבנייה, האזור וכיוצא בכך.

בהתאם לנתונים אלה קובעת התביעה את עמדתה, אם לעתור לקנס לפי סעיף 204 לחוק או לפי סעיף 219 לחוק. התשובה מניחה את דעתנו, קובע בית המשפט המחוזי, יש בה היגיון, היא איננה יוצרת חוסר שוויון, ועל כן אין מקום להתערב גם מנימוק זה.

על פני הדברים, האמור לעיל צריך היה להוליך את בית המשפט לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בגובה הקנס. כפל השווי, על-פי הראיות שהובאו לפני בית משפט קמא, עמד על 122,000 דולר, שהיו במועד מתן גזר הדין שווה ערך ל-545,000 שקל. בית משפט קמא הטיל 400,000 שקל ובכך לא רק שלא חרג מסמכותו אלא הפחית במידה לא מבוטלת מהקנס המקסימלי.

יחד עם זאת מוצא בית המשפט המחוזי לנכון להתערב, במידת מה, בגובה הקנס, בשל הנימוקים הבאים: המדובר בסכום גבוה מאוד, ומצד שני יש להתחשב בנסיבות האישיות שלהן טען המערער;

ונימוק נוסף שמעלה בית המשפט המחוזי מיוזמתו: הערכת השווי של השמאי, כמפורט בחוות דעתו לגבי המבנים נשוא האישום, התבססה "על הנחה שהנכס שבנדון הוקם בהיתר ולא נלקחה בחשבון העובדה שהנכס בנוי ללא היתר". בהמשך נאמר בחוות הדעת, כי האומדן מבוסס על עיסקה "ממוכר מרצון לקונה מרצון". מאליו מובן, שנכס שנבנה ללא היתר וצפוי לצו הריסה, שוויו בעיסקה ממוכר מרצון לקונה מרצון, נמוך משוויו של מבנה שנבנה כדין על פי היתר כדין. נתון זה לא נלקח בחשבון על-ידי בית משפט קמא.

התוצאה הסופית: הערעור התקבל רק במובן זה שהקנס הופחת לסך של 150,000 שקל.

עפ"א , 80294/04, בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטים: ברלינר (סגנית נשיא), המר ושיצר.

בשם המערער: עוה"ד מנור ושמש.

בשם המדינה: עו"ד אתי לוי.