שלב ועוד שלב

הפתרון הכמעט יחיד לכך הוא פרויקטים של התחדשות עירונית, שישפרו את ניצול השטחים שעוד נותרו, ובאותה הזדמנות יתקנו כמה חרפות תכנוניות וסוציאליות שנקבעו כאן בלהט הבנייה של שנות ה-50 הדלות. השאלה הנשאלת היא, אם המשוואה כל כך ברורה, מדוע זה הולך כל כך לאט.

לא צריך כושר ניתוחי רב מדי כדי לדעת, שהליכי תכנון ובנייה נמשכים זמן רב. כך זה אצלנו, ככה זה בכל העולם. הפרויקטים הראשונים של התחדשות עירונית אושרו בנובמבר 2000. מאז עברו בסך הכול ארבע וחצי שנים, זמן סביר מאוד במונחים של תכנון ובנייה. הבעיה היא שעד שנראה את הפרויקט הראשון צפויות לעבור עוד כמה שנים.

לאחר אישור התוכנית בממשלה היא מגיעה לשולחנות התכנון, אחר כך היא עוברת לוועדה המקומית, שם היא שוהה כשנה. עד לאישור בוועדה המקומית עוברת עוד חצי שנה, משם היא עוברת למחוזית, שם היא עוברת דיונים וניתוחים שנמשכים לפחות עוד שלוש שנים. בדרך זו עוברות להן כארבע וחצי שנים. הרבה לפני שמגיעים לדייר הסרבן.

לאחר שלב ההתנגדויות התוכנית מקבלת סוף סוף תוקף. אז מתחילים הדיירים לנהל מו"מ עם יזמים, שייבנו עבורם את דירתם החדשה בתמורה לביתם הישן. לאחר מציאת היזם מבקשים היתר בנייה, סיפור של עוד מספר חודשים לא מבוטל. רק בשלב זה, צפויים לצוץ הדיירים הסרבנים המתנגדים לפרויקט. אלה, כידוע, מסוגלים לעשות יותר צרות מכל הוועדות גם יחד.

הצעת חוק שעברה בקריאה ראשונה קובעת, שיש צורך ברוב של 80% מהדיירים כדי להביא לאישור, וזאת בניגוד ל-100% הסכמה המקובלת כיום. אם הצעת החוק תתקבל היא תקל במידה מרובה על יתר הדיירים.

גם למשרד השיכון יש כמה תרופות למכה קשה זו. כך למשל, המשרד החליט לאפשר להוציא לפועל מתחמים קטנים מתוך תוכניות גדולות, עד לרמה של בית בודד, מתוך אמונה לפיה מתחמים קטנים קלים יותר לביצוע, וכמות המתנגדים בהם קטנה יותר.

על-פי הערכה, אם הכול יתנהל כשורה, ניתן יהיה לראות פרויקטים ראשוניים של פינוי-בינוי בעוד שנה שנתיים, אף לא דקה אחת קודם לכן.