עוד יש עבדים בעולם

אומנם היהודים חוגים בכל שנה את צאתם מעבדות לחירות, בארוע צבעוני ועתיר באפקטים מיוחדים שכמו נלקחו מזירת צילומים הוליוודית, אולם הרחק מן העין, ובלא זיקוקי דינור, דם או צפרדעים, העבדות בעולם ממשיכה להתקיים ואפילו לשגשג.

למען האמת, המאה העשרים היתה אחת מהתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית בכל הקשור לעבדות, ולשיאה האפל ביותר הגיעה דווקא באירופה - כאשר גרמניה הנאצית וברית המועצות אירגנו כלכלת עבדים מטעם המדינה, בהיקף חסר תקדים לכל אורך ההיסטוריה. אולם גם לאחר תום המלחמה, והתפרקות השלטון הקומוניסטי, לא חוסלה העבדות.

בדו"ח מיוחד שהוכן עבור האומות המאוחדות על-ידי קבוצת אנטי-סלאברי אינטרנשיונל, מובא פירוט מלא של סוגי העבדות הקיימים בסוף שנות התשעים. מתברר, כי למרות שכל המדינות, על הנייר, הוציאו את העבדות מחוץ לחוק, היא קיימת כשיטה כלכלית במדינות רבות בעולם. הקשיים המיוחדים של סוף המאה העשרים נובעים מכך, שצורות העבדות מגוונות ומורכבות יותר מבעבר.

קשה למצוא היום ספינות עבדים, או שווקים פתוחים בהם נבדקים שיניהם ושריריהם של סוסי העבודה האנושיים - כיום משעבדים מיליוני בני-אדם בשיטות מתוחכמות יותר. על-פי הדו"ח, "עבודת הכפייה", אשר שימשה כמנוע הכלכלי של גרמניה הנאצית, היא עדיין שיטה נפוצה, במיוחד באזורים בהם מתנהל סכסוך מזויין. באפריקה, אסיה, ובדרום אמריקה, נוהגים מפקדים צבאיים מקומיים, אם של צבא ממשלתי ואם של צבאות פרטיים, לאלץ את התושבים המקומיים לבצע עבורם עבודות כפייה, תחת איום על חייהם. במקרים רבים הממשלות מעלימות עין מהתופעה, כדי לא להפריע למפקדים בשטח לנהל את המלחמה.

למעשה, מלבד במקרים בודדים, העבדות המודרנית דומה לעבדות מהעת העתיקה, אבל לא ממש זהה לה. כך למשל, באזורים חקלאיים בעולם השלישי, מקובלת מאוד שיטה שהשלטונות מתקשים להתמודד איתה, של "עבדי חוב". מלווים בריבית מעניקים הלוואות לאוכלוסיה ענייה, או לאיכרים, ומחשבים את הריבית באופן בו הם לעולם לא יוכלו להחזיר את החוב. כתחליף להחזר הכספי, מחוייבים מקבלי ההלוואה לספק עבודת ידיים, עד להשלמת החוב הכספי - אותו לא יוכלו להשלים לעולם לכל אורך חייהם.

זו אחת מהשיטות הנפוצות בהן נמכרים ילדים לעבדות. במקרים רבים, המשפחות נותנות ילד לבעל החוב, לעתים מדובר בילדים בגיל ארבע-חמש שנים בלבד, כמשכון לחוב או כ"ידיים עובדות" שיפרעו את החוב. תופעה מיוחדת במינה היא "עבדות דתית", או "עבדות טקסית", בה מגוייסים או מתנדבים עובדים, ברוב המקרים נשים ונערות, כדי לספק שרותים מיניים ועבודות בית ושדה עבור מנהיגים דתיים מקומיים, זאת בכסות של שרותים דתיים.

עד כמה נפוצה העבדות בעולם? קשה להשיג נתונים בדוקים, אפילו אירגון אמנסטי אינטרנשיונל לא הכין דוח מסכם על מצב העבדות בעולם. אולם מידע חלקי ניתן למצוא, והוא מזעזע בהיקפו. בשנת 1982 העריכה החברה הלונדונית נגד עבדות, כי במדינת מאוריטניה, בצפון אפריקה, מוחזקים 40 אלף עבדים. בשנת 1994 העריך אמנסטי, כי במדינה חיים 90 אלף שחורים, הנחשבים "לרכוש בעליהם", לצד 300 אלף עבדים משוחררים, הממשיכים לשרת את בעליהם הקודמים.

לפחות שלוש פעמים הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק במאוריטניה: בשנת 1905 על ידי הצרפתים, בחוקה החדשה אחרי קבלת העצמאות ב-1960 ובשנת 1980, בימי נשיאותו של מוחמד איידאללה. כיום, המדינה בת 2 מיליון התושבים נחשבת למאגר העבדים הגדול בעולם. הם נמכרים במחיר המתחיל ב-15 דולר לעבד, ומשמשים מטבע עובר לסוחר תמורת מכוניות, גמלים, מצרכים שונים, או סתם נמסרים כמתנה.

אחת מהמדינות בהן העבדות הפכה לשיטה חברתית וכלכלית בולטת היא סודאן. בשנת 1996 ביקר במדינה מפקח מיוחד מטעם האו"ם, אשר הזהיר על "גידול מאיים במספר מקרי העבדות ומערכות יחסים דמויות עבדות בסודאן". הוא לא הצליח להשיג מידע מספרי, אולם סודאן מכילה את רוב המאפיינים המעודדים תופעת עבדות מודרנית: מדינה חקלאית המייצרת חומרי-גלם בסיסיים באמצעות עבודת ידיים, מלחמת אזרחים נמשכת, ומלחמת דתות בין הנוצרים למוסלמים. בין השאר, אחת מהסיבות למלחמת האזרחים המתמשכת בסודאן, היא נסיון המדינה להשליט את משטר השריעה, המזוהה בעיני התושבים הנוצרים עם פשיטות סוחרי העבדים הערביים, שנמשכו עד לתחילת המאה העשרים.

בגלל המצב הנורא במדינה זו, האירגון האמריקאי Anti-Slavery Group מרכז בה את עיקר מאמציו. האירגון, ספציפית, מגייס כספים בארצות הברית ומשתמש בהם כדי לפדות עבדים. תוכנית פרידום 2000, משנה שעברה, למשל, הביאה לשחרור 840 עבדים בשבוע אחד בחודש אוקטובר. מאז הקמתו בשנת 1993, הצליח האירגון לפדות מהעבדות 4,000 גברים, נשים וילדים. באירגון תומכים סנטורים אמריקאים, המוסיפים לו שיניים חדות במיוחד. בשנת 1996 העידו נציגיו בפני הקונגרס על העבדות הנמשכת במאוריטניה, ובעקבות העדות ביטל משרד החוץ האמריקאי את תוכנית סיוע החוץ למאוריטניה.

בשנת 1995 חשף האירגון Anti-Slavery International שערוריית עבדות שהחרידה את בריטניה. לידי האירגון הגיעו 4,000 תלונות של עובדות זרות, אשר הובאו ללונדון בניגוד לרצונן על-ידי דיפלומטים ועובדים זרים, במיוחד ממדינות העולם השלישי. הן הועסקו בלא שכר, בתנאים מחרידים, וסבלו מהתעללות פיסית, נפשית ומינית.

מערכת המשפט הבריטית סרבה לטפל בסוגיה. מתוך מעקב שנערך אחר 1,000 מהן, בין השנים 1996-1992, עולה, כי %89 לא קיבלו זמני מנוחה, %87 סבלו מהתעללות נפשית, מ-%62 נלקח הדרכון כדי שלא יימלטו, %57 אפילו לא קיבלו מיטה לישון בה ו-%39 התגוררו בתנאי שבי וסבלו מהתעללות פיסית.

פאקיסטאן היא אחת מהמדינות בהן תופעת עבדי-החוב היא מהנפוצות בעולם. כאשר שר החוץ הפקיסטני, נוואד שריף, ביקר בארצות הברית בסוף דצמבר 1998, הוא נתקל בהפגנות סוערות של האינטרנציונל האנטי-עבדותי, אשר דרשו מהנשיא קלינטון לאלץ את פקיסטאן לבטל את העבדות. אלא שהדבר לא קל. עבדותחוב בוטלה בפקיסטאן בשנת 1992, אולם דבר כמעט לא השתנה.

ראייה לכך היא הדרמה שהתחוללה בכפר מיריאמאבאד, בדרום מזרח פקיסטאן, בליל ה-9 לספטמבר 1998. עם שחר פשטו על הכפר 100 גברים חמושים וחטפו 87 גברים, נשים וילדים. עובדים סוציאליים שנכחו במקום וניסו לעצור את החוטפים, הוכו באלות ובקתות רובים.

מיריאמאבאד שימש כפר מקלט לעבדים ששוחררו על ידי פקידי הסעד, ושנלקחו מבעלי העבדים על פי החוק החדש. שוטרים ששהו במקום הביטו במתרחש וסרבו להתערב. מאוחר יותר הגיעו למקום נציגי האינטרנציונל והצליחו לאתר 86 מהחטופים, כולל בעל העבדים שחטף אותם. הם הגישו תלונה במשטרה - אולם זו מסרבת לטפל בה.

אחד ממוקדי העבדות הגדולים באסיה הינה בעיר אלהאבאד בהודו, הנקראת גם "חגורת השטיחים". העיר היא מרכז ייצור של שטיחים אוריינטליים הנעשים בעבודת יד של ילדים - רובם עבדי-חוב. ארגון אנטי-סלאברי גרופ האמריקאי מאמין, שבעיר מועסקים בין 200 ל-300 אלף ילדים בתקן של עבדי-חוב, חלק גדול מהם נחטפו מכפרים המרוחקים כמה מאות קילומטרים מהעיר. אם נוסיף למספר כחצי מיליון ילדים בפקיסטאן, ועוד כ-200 אלף ילדים עבדי-חוב בנפאל, מתברר שבתת היבשת ההודית כוללת עבדות הילדים לבדה, קרוב למיליון עבדים.

כנס מחאה זועם שנערך אתמול (ב') ביוזמת אירגון "קו לעובד", מול קולנוע מקסים בתל-אביב, ניסה להזכיר לנו, רגע לפני שנטעם מהחרוסת, כי ייתכן והעם היהודי שוחרר מהעבדות, אולם הוא לא מהסס לשעבד אחרים לתועלתו. למעשה, פועלים זרים רבים בישראל, הפכו בשנים האחרונות ל"עבדי-חוב", בזכות שיטת ההבאה המיוחדת שלהם לארץ.

חנה זהר, רכזת עמותת "קו לעובד", שהיא עמותת מתנדבים המטפלת בתלונות של עובדים זרים בישראל, מספרת על עובדים המשעבדים את עצמם לאחר ששילמו אלפי דולרים כדי להגיע לישראל לעבוד בה. "בפיליפינים משלמים בין אלף לשלושת אלפים דולר כדי להגיע לפה, ומחזירים את הסכום בריבית של %10 לחודש.

"לאחרונה הביאו לארץ כמה מפעילי ציוד מכני הנדסי כבד מקניה, והבטיחו להם שכר חודשי של 400 דולר בחודש, למרות ששכר המינימום על פי החוק הוא 650 דולר בחודש. כאשר הפועלים ביקשו את ההפרש, איימו עליהם בגירוש. בישראל של שנת 1999 לא מאפשרים לעובדים לעבור למעסיק אחר. זוהי עבדות. הברירה הנותרת בידי הפועלים היא להמשיך לעבוד או לברוח. אז הם הופכים ל'עובדים ברחנים', שהוא מונח שגור במסמכים ממשלתיים".

מקרה מזעזע במיוחד הוא של 400 עובדים סיניים המועסקים בסולל בונה ומתגוררים במחנה ליד רחובות. ב-21 לפברואר השנה הגיע למשרדי העמותה מכתב הכתוב בכתב-יד סיני, ובו פנייה נואשת: "בבקשה תצילו אותנו, אנשים שעובדים כל כך קשה ואוכלים כל כך מעט!!!" במכתב גולל עובד סיני, בעילום שם, מסכת ייסורים ארוכה. בתחילת המכתב הוא מצטדק ומסביר שחבריו פוחדים להסגיר את זהותם.

למרות שהוכרחו לשקר לביקורת פקחים, כתב, ולטעון שהם מרוויחים 700-600 דולר לחודש, הפועלים מקבלים בפועל 300-270 דולר בחודש, מתוכם מנכים להם 100 דולר עבור מחיר הטיסה ועוד 100 דולר להוצאות מחייה. נציגי העמותה ביקרו במקום וגילו לתדהמתם, שהפועלים שילמו לחברה הסינית שהביאה אותם ערבות של 700 דולר על אי-בריחה, והוחתמו על טופס, לפיו אם יחזרו לסין לפני תום החוזה, ישלמו עוד 300 דולר קנס. בנוסף, סולל בונה לא משלמת להם את שכרם - הוא מופקד בידי החברה הסינית, אשר תשלם להם אותו רק בתום תקופת החוזה שלהם, בת השנתיים.

במכתב תלונה שנשלח אל אפרים כהן, יו"ר המינהלת לטיפול בעובדים זרים במשרד העבודה, כותבת אלה קרן, מרצה בחוג להיסטוריה: "אני מלמדת על סחר העבדים וביטולו באוניברסיטת תל-אביב, ומצמרר אותי לחשוב, שמצבם של הפועלים הסינים דומה מאוד למצבם של העובדים בחוזה שהובאו מיבשת אסיה לאמריקה במאה ה-19, לאחר ביטולו הרשמי של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. כל החוקרים מסכימים, כי העבודה החוזית הזו היתה לא יותר מאשר צורה מוסווית של עבדות".

בשמיני למרץ קיבלה העמותה את תגובת משרד העבודה: "שכר המינימום נבדק ולא נמצאו בו ליקויים, אולם עיקר הבעיה היא בכך, שהחברה מחזיקה את שכר העובדים עד תום חוזה או לחילופין חזרה לסין". במכתב, נאמר, שבהתייעצות עם היועצת המשפטית של המשרד, הוחלט להחתים את העובדים על תצהירים בהם הם מבקשים שהתשלום ישא ריבית.

הפתרון, למען האמת, משונה: אם העובדים מפחדים אפילו להתלונן בעילום שם, האם לא יחתמו על כל תצהיר שמי שיתבקשו? ייתכן שאפילו נציג המדינה חשב כך בסתר ליבו. "הוחלט כי העבדים יחתמו על שני סוגי תצהירים", כתב, ושכח להוסיף את ה"וו" המצומקת, המפרידה בין עבד לעובד.

תגובת דובר סולל בונה: "אנחנו משלמים שכר מינימום, ונותנים תלושים לעובדים. יש לנו גם חתימה שהעובד ראה תלוש. כרגע אנחנו בודקים על מה מדובר. נבדוק כל הסדר בין החברה הסינית לבין העובד ואם זה משהו שאנחנו לא מודעים לו, נדאג שיהיה תקין"