צבע טרי על המסך

מה המשותף למפלגה הקומוניסטית ברוסיה, המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה, מפלגת הלייבור בבריטניה, ומפלגת ש"ס בישראל? התשובה היא: הזינוק. ממפלגות שוליים קיקיוניות, שמייצגות רעיון לא רלוונטי לכאורה, הפכו כולן בתוך מספר שנים למפלגות שלטון רבות עוצמה, שמאחוריהן ציבור של המונים. בכל ארבעת המקרים, הסיבה להצלחה היתה, כמובן, הבשלת הרעיון באוכלוסייה. אבל העלאתו לראש סדר היום הציבורי, היתה תוצאה של תעמולה יעילה ומוצלחת, שבלעדיה היה נופל אל מגרסת ההיסטוריה.

הערב השלישי של תשדירי התעמולה הביא לידיעת עם ישראל את עיקרי הבשורה של המיקרו-מפלגות, שישבנן טרם נפגש עם מושבי הכנסת. מה שמייחד את המפלגות האלה הוא לא רק בתוליהן הפוליטיים, אלא היעדר ציבור בעל תודעה מובהקת, שמתרכז סביב הרעיון שבשמו הן מדברות. לפיכך, המשימה שעומדת בפניהן היא כפולה: א' - להעלות את הרעיון לסדר היום הציבורי, ב' - להפוך את סדר היום הציבורי הזה לציבור בוחרים.

הראשונה היתה מפלגת הירוקים, שהצליחה לקנות את ח"כ דדי צוקר וזכתה בזמן השידור שלו - אך בהחלטה נבונה נמנעה מלשלב אותו בתשדיר. בגרמניה הצליחה מפלגת הירוקים להפוך ממפלגת היפי'ס תמהונית למפלגת שלטון, המחזיקה בתיק החוץ. בישראל המודעות לנהרות, יערות ומפלים, לא ממש מרקיעה שחקים, ולכן מסתפקים הירוקים בהתרעה על האנטנות הסלולריות המסרטנות, שנמצאות בלב האוכלוסייה. למרבה הצער, התקפה על מוסד הטלפון הסלולרי בישראל משולה לפגיעה בקודשי האומה, ולכן יש לצפות שהמסר יישמע מקוטע, וציבור המצביעים יתגלה כלא זמין.

הבאה בתור היא מפלגה המתקשטת באות ז', ומייצגת את זכויות הגבר במשפחה. נציג הגברים התגלה כאיש עייף למראה, שקורא מתוך הטלפרינטר בעפעפיים שמוטים ואישונים מתרוצצים. האפקט: גבר הולך לאיבוד.

את המועקה שוברת מפלגת העלה הירוק, שמפציצה אותנו ב"התקווה" בקצב הטראנס, ועל רקע פסיכדלי מדפיסה בכל השפות מלים כמו: שלום, אהבה, חופש, סקס, וכו'. על זה נהוג לומר בסצינה: "האווירה היתה פיצוץ, אבל החומר לא משהו".

מפלגת הקזינו, לעומת זאת, מצליחה להעביר בתשדיר שלה חומר של ממש. עזרא טיסונה, ראש התנועה ומחזיק תיק החינוך במעגל של דן שילון, משכנע בלהט כי מיסוד הקזינו ייצור 300 אלף מקומות עבודה, וייפתור את כל בעיות החברה בישראל. איך שלא תסתכלו על זה, הרעיון אכן יביא לשינוי דרסטי. במקום ללכת ביום הזיכרון לקזינו ביריחו, נוכל להמר כאן על הגורל היהודי.

העתיד הוורוד מחייך אלינו גם מתוך המקטורן של פנינה רוזנבלום. על רקע זעקות אימה ומכות יבשות, היא מבטיחה לטפל בתופעת האלימות נגד נשים. היציבה, המבט והחיוך לא מותירים לצופה שום ספק: רק פנינה מתכוונת למה שהיא אומרת, אצל האחרים - זו רק קוסמטיקה.

אבל פרס הקריאטיביות מגיע ללא ספק למפלגה בשם: "מנהיגות יהודית בישראל". באוסף שנראה כהמשך לתעמולת הליכוד, מופיעים לפנינו חרצופיהם של אחמד טיבי וערפאת, שמחזיקים אצבעות לברק, לצד פודל מקסים במשקפיים, שמייצג את יוסי ביילין - "הבוס האמיתי" של ברק. למי שרוצה, יש כאן מסר הומני: השמאלני הוא ידידו הטוב ביותר של האדם.

בובות וכלבים אמנם גונבים את ההצגה (ילדים טושטשו באכזריות על המסך בהוראת ועדת הבחירות), אבל לא כאשר מדובר ברב בא-גד - "מושמץ התקשורת ואהוב העם". המסר אמנם לא ממש ברור, אבל מצד שני, גם המועמד מטושטש.

חז"ל אמרו שהנבואה ניתנה לשוטים, ואף על פי כן ארשה לעצמי להסתכן ולהתנבא, שערב התשדירים הזה לא יוליד מפלגת המונים חדשה. למרות זאת, ראוי לזכור שאת ההיסטוריה רושמות לא רק המפלגות הגדולות, ולפעמים דווקא השוליים התעמולתיים הם אלה שטובעים אמירה אלמוותית המה דהדת לאורך הדורות. מי שלא מבין על מה אני מדבר, שיעצום עיניים וישאל את עצמו: "מה אתה עשית בשביל מדינה?