לחבק את גילה אדרעי

מה יעשו פוליטקאיות בישראל לאישה מזרחית שנהפכה למנהיגה

מערכת הבחירות מסמנת שינוי קל ונכסף בייצוג המגדרי לכנסת: שתי מפלגות מעמידות בראשן נשים, ולא בדרך פתלתלה של ועדה מסדרת, אלא כשיקוף רצון הבוחרים.

בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הנוכחית עמדה עד לא מכבר אישה, ובין הכוכבים החדשים הנוהרים לפוליטיקה דורך כוכבן של פרסונות נשיות בעלות תודעה מגדרית.

במציאות כזו, ניתן היה לצפות שאישה מזרחית שהופכת למנהיגת עובדים בסביבת עבודה פטריאכלית, המתייצבת נגד פגיעה בחבריה העובדים, תוך תשלום מחיר אישי כבד, תזכה לחיבוק חם וקונצנזואלי. ולא כך. בין השמות המושמצים ביותר בתקשורת בשנים האחרונות נמצא זה של יו"רית ועד עובדי הרכבת, גילה אדרעי. קשה לייחס חוסר אהדה זה לכוח המיוחס לוועדים גדולים. גם ועד עובדי חברת החשמל והנמלים מושמצים לא אחת. נסו להיזכר, מיהו יו"ר ועד העובדים שם?

הטוקבקים לכתבות שעסקו באדרעי מחזיר אותנו שנים לאחור וחושף בבואה מטרידה: "היא דומה קופי למנקה שלי שמרוויחה 10,000 שקל בחודש מניקוי בתים...תפור עליה המקצוע"(אנרג'י מעריב, 14.2.12).

מנהיגות מקומית

גם אם נניח בצד את הסוגיות הענייניות ונתמקד באדרעי כפרסונה, ניתן לשרטט סיפור שונה. אדרעי, כאישה היחידה העומדת בראש ועד עובדים הסתדרותי חזק, ושאינו ארגון נשי של גטו ורוד (כמו ארגון האחיות), הודחה מתפקידה ע"י ההסתדרות. האישה, שנבחרה לתפקיד המנהיגותי ברוב נדיר של יותר מ-90% מהעובדים, לאחר שלפניה כיהנו גברים בתפקיד, סולקה ממנו בידי קומץ גברים מההסתדרות, בהחלטה מהירה ובניגוד לעמדת העובדים, שביקשו לחזק את מנהיגתם המוערכת.

תחת שכנציגת העובדים תאפשר ההסתדרות לוועד נבחר להתנהל כראוי, ואף תכווינו, אם התנהלותו בעייתית בעיניה, היא החליטה לפרקו. בכך פירקה גם את העובדים מיכולתם לנהל מאבק עצמאי ולהצמיח מנהיגות מקומית.

כמחווה של הבעת אי-אמון בהסתדרות הכוחנית, ורצון לאפשר לוועד נבחר להתנהל, הודיעו רוב העובדים שברצונם לעבור לארגון "כוח לעובדים". ההסתדרות יצאה שוב למלחמה על שימור כוחה, בניגוד לרצון העובדים. כעת אמור בג"ץ להכריע אם ייתכן שארגון עובדים (ההסתדרות) יכול לייצגם בניגוד לרצונם.

נקווה שבג"ץ יאפשר לעובדים לעשות את מה שההסתדרות האמונה על טובתם, נכשלה בו: להתאגד כרצונם, ולאפשר להם להעמיד בראשם את מי שזכתה באמונם. בתמיכת ההנהגה הנשית של מפלגת העבודה אדרעי לא תזכה. בחידוש במאבקה - ראוי שכן.

הכותבת היא מרצה בבי"ס למשפטים, המסלול האקדמי המכללה למינהל