הנקראות ביותר

לאמנית הישראלית המצליחה בעולם אין גלריה. למה?

רחוקה מיציבות כלכלית, חיה עם בן זוג שצעיר ממנה ב-14 שנה, היא יוצרת אמנות פוליטית, אבל נבעתת ממגע הפוליטיקה באמנות ■ סיגלית לנדאו, ראיון

סיגלית לנדאו/ צילום: רמי זרנגר
סיגלית לנדאו/ צילום: רמי זרנגר

לא היה פשוט לקיים את הראיון הזה. עד הרגע האחרון לא היה ברור אם אכן יצא לפועל, כי לפני כשנה היא ביטלה את פגישתנו יום לפני המועד. הקושי שוכן, כנראה, ברצון של סיגלית לנדאו להיות מאוד מדויקת בתזמון, ואולי זה גם צורך בשליטה. די להתבונן בעבודותיה כדי להבין את חוסר הפשרנות והטוטאליות, ויש אפילו שישתמשו במילים חריפות יותר כמו אובססיה, ואפילו שיגעון, כדי לתאר אותה.

לנדאו נמנית עם החבורה המצומצמת של האמנים הישראלים המצליחים ביותר בעולם. היא פרצה בסערה עוד לפני שסיימה את לימודיה בבצלאל ב-1994, כשהוזמנה להציג בארט-פוקוס, פרויקט שחשף את האמנות הפלסטית הישראלית בפני עולם האמנות הבינלאומי. מאז הציגה תערוכות רבות בזירה המקומית והבינלאומית, ייצגה את ישראל פעמיים בביאנלה בונציה, ולאחרונה קיבלה את עיטור הלגיון הצרפתי. לאורך כל הדרך האמנות שלה עוסקת בזהות, במתח שבין מזרח למערב ובעתיד האזור כולו. היא לא עוצרת לרגע - בימים אלה היא עובדת על תערוכת פסלי ברונזה חדשה - ובכל פעם מותחת את גבולות היצירה.

שום דבר אצלה אינו פשוט. המורכבות ניכרת בכל פינה של חייה - בזוגיות, באימהות וביחסים המקצועיים עם אוצרים וגלריסטים. גם האמנות שלה מורכבת, אבל שם ישנה בהירות גדולה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ולא תבחל באמצעים כדי לממש את חלומותיה.

בדרך לראיון בסטודיו שלה בדרום תל-אביב, קיבלתי ממנה הודעה. 'זהו, היא שוב מבטלת', אמרתי לעצמי. אבל לא. 'אני יורדת להביא אוכל. מה להביא לך?'. צחקתי בקול רם. תסמונת דור שני, קוראים לזה, ומכיוון שגם אני בת לניצול שואה, אני מכירה את הצורך שתמיד יהיה מה לאכול, שלא נהיה רעבות, חס וחלילה. זה שבר את הקרח.

לנדאו, 47, אישה/ילדה קטנת ממדים עם פנים חלקות וקול ילדותי, מדברת במשפטים קטועים, ומשלבת מילים באנגלית בטבעיות של בת לאם אנגלייה. "שפת האם שלי הייתה בעצם אנגלית, אבל אני לא קולחת בשתי השפות. בואי נגיד שהשפה שלי היא שפת האמנות.

"יש אנשים שיודעים לעשות עד הסוף כמה דברים, ואני עושה רק אמנות. אני יכולה להגיד לך בשמחה, שאף פעם לא באמת הייתי מבולבלת. כשהאמנות היא כוח קיומי, את לא בדילמה כל הזמן איפה לעשות, ומתי לעשות".

להיות אמנית

המסלול המהיר

שנה לאחר שסיימה את לימודיה כבר הציגה לנדאו תערוכה במוזיאון ישראל (יחד עם האמן גיא בר-אמוץ), כבוד שאמנים רבים לא זוכים לו במהלך קריירה שלמה. "גם אם האמנתי בעצמי כשסיימתי את בצלאל, לא יכולתי לדמיין שיזמינו אותי להציג שם. זה קרה אחרי עלייתם של האמנים הבריטים הצעירים באנגליה, כשדמיאן הירסט, שרה לוקאס וטרייסי אמין פרצו לתודעה. היה רעב ועניין לראות מה לאמנים צעירים יש להגיד על העולם - זו תכונה של מהפכות, להתרחש כשהכול כבר בשל אליהן".

עוד לפני שהספיקה להתאושש ממוזיאון ישראל היא הוזמנה להציג בדוקומנטה בקאסל שבגרמניה, מאירועי האמנות הנחשבים בעולם. כשנבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בונציה, ב1997-, אפילו בשבילה זה היה יותר מדי. "ביקשתי משרה (האוצרת שרה ברייטברג סמל) שנצרף עוד אמנים, כי היו לנו רק חודשיים להכין תערוכה שלמה. בלילה שלפני הפתיחה הרשו לי לפתוח פתח קטן בקיר הביתן שבקומת הקרקע, וישנתי שם, בחלל הנסתר הזה".

זכית בהכרה בלי זיעה וסבל.

"תראי, מי שסובל סובל, מי שלא מתנדב לסבול לא יסבול, כי הוא בסך הכול למד אמנות והועשר. זה התאים לאופי שלי, ואני לא חושבת שתפקדתי כל כך רע. אבל אל תתבלבלי, העבודה שלי כרוכה בזיעה ומאמץ שאי אפשר לתאר, הכנסתי את כל כולי למה שאני עושה. הרגשתי בעיקר אחראית ואסירת תודה על האמון שנתנו בי בעולם האמנות המקומי והבינלאומי, אבל היה בזה גם משהו מטלטל, כי למרות גילויי האהבה וההזדמנויות - עדיין את אף פעם לא יודעת לגמרי מי את".

בעבודת הגוף הראשונה שלה, סרט וידיאו בשם Barbed Hula, היא מסובבת חישוק שעשוי מגדר תיל על מותניה, סביב גופה העירום. העבודה מוצגת היום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, במרכז פומפידו בפריז ובאוסף רובל במיאמי.

למה רצית להכאיב לעצמך?

"כמעט בכל עבודת אמנות יש תהליך מכאיב או אי נוחות גדולה. לא תמיד זה נראה לעין כמו, לכאורה, בעבודה הזו, אבל לא זאת הייתה המטרה. למעשה, כל הזיזים של גדר התיל מופנים כלפי חוץ. המשקל והחיכוך בעור פצעו אותי רק בסוף התהליך, באפקט המצטבר על פני מספר ימים של אימונים. לא מצאתי אף רקדנית שתעשה היטב את מה שרציתי, אז החלטתי לאתגר את עצמי. העבודה עוסקת בגבולות הסיבולת והכוחות האמיתיים באקט של פרפורמנס, וגם האתר שבו היא צולמה היה אז לימינאלי: על גבול יפו-תל-אביב".

במשך כמה שנים, עד 2001, נדדה לנדאו בעולם. "אחרי הביאנלה היה הרבה עניין ביצירה שלי באירופה ובניו-יורק, אז באופן טבעי הרגשתי צורך לפרוש כנפיים ולהכיר את הסצנה הבינלאומית. הזמינו אותי לתערוכה ורזידנסי בברלין, ואחר כך הצגתי בלונדון ובניו-יורק. מה שהכי קשה בנדודים זה להיות בלי סטודיו קבוע, אבל זה הסתדר, כי כל מקום שבו הצגתי הפך להיות הסטודיו שלי.

"חזרתי לארץ כשאמא שלי חלתה וסבא שלי נפטר, אבל גם אז המשכתי לנסוע כל הזמן. הייתה לי מערכת יחסים בפריז, חייתי בניו-יורק ובלונדון, ואפילו בברמינגהם".

עם שובה ארצה לקחה ערימה ענקית של עיתונים שהוריה שמרו עבורה. הייתה זו תקופת האינתיפאדה השנייה, והמראות הקשים ניבטו מבעד הדפים. היא שכרה סטודיו עם גג בבניין תעשייתי ברחוב הקונגרס, שם גם חייתה, והחלה לקרוא את העיתונים וליצור מהם כדורים בטכניקה של עיסת נייר, כשערבבה את נייר העיתון עם דבקים ופיגמנט אדום. על הגג החם הכדורים התקשו, והפכו להיות פירות באחד המיצבים המרשימים באמנות הישראלית בעשורים האחרונים.

זו הייתה הרבה מעבר לתערוכה. זה היה חיזיון אפוקליפטי פוליטי, היסטורי ואנושי, שמשך אליו כ-15 אלף איש. גם מעבר לים נרשמה תהודה יוצאת דופן, כשהמבקר האמריקאי פיליפ ליידר הכתיר את העבודה כ'גרניקה הישראלית'.

בית גידול

הסירנה הייתה בבית

בילדותה ובנעוריה עסקה בריקוד. היא למדה בתיכון רנה קאסין ובאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, אך עקב בעיות במפרקים נאלצה להמיר את העיסוק בגוף ממחול לקולנוע, ומקולנוע לאמנות. "ישראל זו לא ארץ לבלרינות, את זה הוכיחה כבר סבתא שלי שבאה לארץ ב-1928 ולא יכלה למצוא מסגרת לרקוד בה. יש מכתב שלה, בקשת אזרחות בריטית לאחר שנמלטו מהנאצים, שבו היא מספרת איך הם הגיעו לארץ ובאותה שנה גם עזבו אותה. היא לא כתבה למה, אבל אנחנו יודעים שלא לכולם התאים להילחם, לבנות את המקום ולייבש ביצות".

איך הכול התחיל אצלך?

"הכול מתחיל כשאנחנו יוצאים בתנועה סיבובית אל העולם, לא? אני חושבת שהייתי אמנית מגיל צעיר מאוד. בילדות לקחתי תפקידים משפחתיים של לשעשע ולבדר, לרכך. יותר מאוחר, כנערה צעירה, השמעתי את קול המצפון ושיגרתי את האמת המוחלטת. הייתי השעיר לעזאזל, לפעמים. הייתי נורא פופולרית, והייתי גם חוטפת על הפופולריות ומשלמת מחיר. היה לי צורך להצטיין ולתת כל הזמן את הכי טוב, למרות שהייתי ילדה עם הפרעות קשב וקושי ללמוד. הייתי צריכה לדעת להסתיר את זה, לפצות.

"ברוב הילדות שלי הסירנה הייתה בבית - ההתמודדות היומיומית לא הייתה בחוץ, אלא כאחות גדולה - אחי דניאל הוא אמן רב תחומי, ואחותי חוקרת מוח באוניברסיטה העברית. אבא שלי ניצול שואה, שחי מאוד את ספרת הנתינה והעזרה לאנשים במסגרת העבודה שלו, ופחות התמצא במה זה בית, כי הוא גדל בלי בית. הוא היה מדריך במוסד של עליית הנוער, וכשכולם כבר הלכו הביתה, הוא נשאר כדי להדריך את הקטנים, ולא תמיד היה לו רפרנס לתפקיד שמצופה ממנו כאב וכראש משפחה. עד היום אני מחפשת את התיקון של הדבר הזה, וזה לא קל.

"אמא שלי עלתה ארצה יותר מאוחר ממנו, והאמנות עבורה הייתה מגדלור: הדבר היחיד שיש לו היגיון, מבנה, משמעות. העשייה והיוזמה אצלה היו תשובה כמעט לכל דבר. יצירתיות במעמד של דת. היחסים שלי איתה היו מאוד מורכבים. הם היו בספרות הגבוהות ולא ביום יום, שהיה לה קשה. חווינו את הקושי שלה.

"היא חלתה בסרטן, ונפטרה בגיל 61 בנסיבות עוד יותר טראגיות, שאני בכלל לא מספרת. לא התאבדות. אצלנו נשים לא מתאבדות, הן לא לוקחות לעצמן את החירות הזאת. הן לא מטושטשות עד כדי כך. אני חושבת עליה, ומרגישה אותה. כשהיא הייתה בחיים כבר ידענו שאציג בביתן הלנה רובינשטיין, וכשהיא נפטרה המשכתי לעבוד על התערוכה 'הפתרון האינסופי', שעסקה לא מעט בקשר שלי איתה".

ים המלח

הדרמה הפוליטית

לאורך כל הקריירה שלה חזרה לנדאו לעיסוק בים המלח. בתערוכת 'הפתרון האינסופי', שהתקיימה ב-2005, הציגה את העבודה המכוננת DeadSee, שצולמה בים המלח ממעוף הציפור, על ידי צלם שהועלה על מנוף. בפריים נראית רפסודה ספירלית המורכבת מ-500 אבטיחים מושחלים על חבל שאורכו 250 מטרים. חלק מהאבטיחים הצפים על המים חושפים את קרביהם האדומים כדם.

בתוך המבנה הזה שוכבת לנדאו, בעירום מלא, וכשהספירלה מתחילה להסתובב ולהיפרם גם היא נמשכת החוצה. השילוב של הירוק והאדום, הציפה של האבטיחים על המים, גופה הנערי של האמנית הכלואה בחוסר אונים, התנועה הסיבובית המהפנטת, כל אלה יצרו אסתטיקה שהפכה לאייקון באמנות הישראלית.

הרומן שלה עם ים המלח, היא מספרת, החל עוד בילדותה בירושלים. "במחצית השנייה של הילדות שלי גדלתי בצפון מזרח העיר, ומחלון חדרי הייתי רואה את ים המלח. זה היה הים שלנו, הירושלמים. ליד הים המלוח מאוד היו גם בריכות מים מתוקים בעין פשחה, ושם חווינו דו קיום אמיתי. אנשי יריחו בילו שם יחד עם יהודים-ישראלים בסופי שבוע. אמא שלי הייתה אוספת גבישים שנוצרו מהגאות והשפל, והם היו מגיעים לסלון הבית שלנו. שם נוצר הקשר למה שאני עושה עכשיו.

"אני יכולה לדבר על ים המלח במשך חמישה ימים רצופים. אני חיה את הדרמה הפוליטית שלו, וגם מודעת לתעסוקה שהים הזה מספק. זה מקום מלא ניגודים. הוא מרגיש נצחי, אבל הוא מתכלה לנו מול העיניים, ויש לזה מחיר".

בים המלח עובר הגבול בינינו לבין ירדן, מה שמביא ממד פוליטי לעבודות שלך.

"השלום עם הירדנים שברירי ורגיז. הבעיה המרכזית היא שהמפעלים לעיבוד המלח משני צדי הגבול מונחים על ידי מטרה מאוד ברורה: להספיק לאדות ולהוציא את הדשנים ואת האשלג כמה שיותר מהר מהימה הגוועת.

"המקום הזה הוא המפשעה הכי עמוקה על פני כדור הארץ. חייבים להיות פתרונות למצב הדיכוטומי של או תעשייה או תיירות, או דרום או צפון, פתרונות שייקחו בחשבון גם את חוויית החיים והביקור שם. אי אפשר להרים ידיים על מקום כזה בצורה כה גורפת ותבוסתנית, ולומר שמאוחר מדי".

מה השלב הבא מבחינתך?

"אני רוצה להציף פסל בים המלח. זה יהיה אי-גשר, שהוא מעבר משום מקום לשום מקום שיוצב במים הטריטוריאליים של ישראל, אך בסמוך למשולש הגבולות. הגודל שלו יהיה צנוע, יחסית, כ-50 מטר. אני לא רוצה להשחית או להתחרות בטבע בשום צורה. המטרה היא ליצור נקודת מפגש, שקוראת לאנשים לבוא ולראות רחוק".

אמנות פוליטית

להגן על האמן

מעל העשייה האמנותית של לנדאו מרחף הסכסוך הישראלי-פלסטיני. השימוש בגדר תיל, מקלט, עצי זית, חול ים, פליטים ומהגרים, ואפילו עיתונים, מהווה חלק מהצהרה פוליטית ברורה. "אני עובדת עם עיתונים, אבל כדי להתרגז פחות, אני אוהבת לקרוא אותם ארבעה חודשים אחרי הדפסתם, כשאני עושה מהם עיסת נייר. כן, המצב חמור. וזו עוד סיבה לאהבת חינם, אבל אני מסרבת להיות במצב חירום שבו אנחנו מאבדים את המדינה ואת העשתונות. אי אפשר להיות בפניקה. לאף אחד אין מונופול על היהדות שלי. בקשר לשלפוחית היהדות שלי - אני אחליט מתי ואיך אני מפוצצת אותה או שלא - היא שלי.

"המיצב הבא שלי אמור היה להיות קפה ג'יהאד, ולהתקיים במוזיאון ישראל. בינתיים זה נדחה, ואני מקווה שזה אכן יקרה. אני נבהלת ממגע הפוליטיקה עם האמנות הפלסטית. איך ייתכן שאמן מקבל טלפון משר בממשלה שלא אהב את תערוכתו או לא הבין אותה כראוי? (הכוונה לתערוכה של אורי קצנשטיין במוזיאון תל-אביב, ד"ל). האם אין מנגנון שיגן על האמן, ויכבד אותו בכך שיגן עליו?".

הפוליטיקה של האמנות

רחוקה מחוף מבטחים

קשה להאמין שלמרות כל הקריירה המרשימה שלה, לנדאו עדיין לא קיבלה טלפון מאף מגה גלריסט עם הצעה להצטרף לגלריה. "את צריכה לשאול אותם", היא משיבה כשאני מנסה לברר איתה את הנושא. "אולי זה פחד מנשים דעתניות, עם עבודות שחלקן פחות נוחות לעיכול, פחות מסחריות. הפנטזיה של מוזיאונים היום זו תערוכה ובה שלושה מקרנים שמראים יצירות שכבר הפקתי בעצמי. כבי את האור, תעבירי את הקובץ בדרופבוקס. לא יודעת! אני מחכה ובטוחה שהגישה הזו חייבת לעבור".

יש לך חיים חברתיים?

"לא אינטנסיביים ולא נהנתניים במיוחד. יש אמנים שאיכשהו יודעים להשתית את הדברים על העניין הזה שנקרא קשרים. נכון שזה חשוב בחיים שלנו, אבל אני לא אוריד על זה ימי עבודה. אני אפילו לא חיה בבועה הנרקיסיסטית של הפייסבוק. אני אישית לא יכולה לכלות שם את הזמן, ובטח שלא לקבל השראה. אין לי את סוג הדבק הזה של חיברות. הדברים שאנחנו מתמודדים איתם מספיקים לנו, החברים שלנו הם האנשים הרבים והטובים שעובדים איתנו".

ב-20 השנה האחרונות חלו שינויים רבים בשדה האמנות. איך את רואה את זה?

"מפת העשייה והיצירה בארץ השתנתה ללא היכר, ויש גם הרבה בלבול ואופורטוניזם. יחד עם זאת, יש גם הרבה יוזמה והזדמנויות. מושג האמנות התרחב, וזה אומר שהרבה יותר אנשים מנסים להבין יותר, לפחות נראה שיש יותר מתעניינים. אמנות ואקטיביזם נכנסו לחופה, האמנות פחות ספונה במגדל שן, לטוב ולרע.

"בתחילת שנות ה-90 לא היו הרבה גלריות עכשוויות בתל-אביב, והיום יש המון. זו אינפלציה הרבה יותר מבלבלת - במי לתת אמון, איפה להשקיע את הזמן ואת המרץ, איזה סוג בריתות לייצר, כשלמעשה אני זקוקה הרבה יותר לאנשים בחו"ל. למרות שיש כאן הרבה אנשים מקושרים ומכובדים גלובאלית, שעבדו איתי ואספו יצירות שלי, אף אחד לא היה מספיק מקושר כדי להביא אותי לחוף מבטחים, שזה אומר גלריה ותיקה שנותנת לאמן גב כלכלי של ממש.

"יש לי כמה קשרים ארוכי טווח עם אספנים, אבל אני לא מעמידה את החברויות האלה במבחנים. עצוב לי שהרבה גלריות ותיקות נסגרו לאחרונה. בקיצור, זה היה ונשאר שדה שקשה לפעול בו, למרות כל ההייפ והיוזמה שיש עכשיו".

הורות

טוטאליות אינה האופציה היחידה

בניגוד לאמניות רבות המוותרות על האימהות, לנדאו החליטה אחרת, והיא אם לאמרי בת ה-10. "הייתי מספיק מבוגרת עם האימהות שלי, וגם מספיק מנוסה עם אמא שהייתה טוטאלית, כדי להבין שטוטאליות היא לא האופציה היחידה. ידעתי שאהיה אם, ולא אוותר על החוויה הזאת. אמרי נולדה ב-2006 ורציתי לתת לה באמת את התחושה של אהבה בלתי מותנית, שלא תלויה בהישגים. אבל בהורות את לא שולטת בהכול. ילד רואה גם את הרגע שבו את מסתירה את השוט שבו את מצליפה בעצמך".

איך פועל השילוב בין אמנות לאימהות?

"הייתי צריכה לוותר, ולבחור לקחת את חוויית האימהות בצורה יותר מתונה ממה שאני לוקחת את כל היתר. לא רציתי להקים משפחה גדולה וכבדה כמו שהייתה לי, ואני זוכרת את עצמי נשבעת לא להפוך לתא מסורבל כזה, שיש בו ארמונות של שיפוטיות, קושי ושתיקה.

"דור האמניות שהן המורות של בני דורי עשו בחירות מודעות, ולרובן לא היו ילדים. אם רצית ילדים, המשמעות של זה הייתה שהיית פחות אמנית. אז אם את רוצה להיות אמנית, עדיף לא לבחור בזה בכלל, כי זה לא משהו שמשתלב. זה באמת מאוד קשה, כי זה משתלט על הגוף והנפש.

"אולי לא אקבל את מדליית אם השנה, אבל כנראה שאני עושה כמה דברים בסדר, כי הילדה שלי רגועה ומאמינה בעצמה ובאנשים. יש לה המון דברים מאוד בריאים. הזמן שלי איתה זה הפרס שלי. בינקותה תמיד חיכיתי לשעה ארבע כדי להיות איתה. לא צריך לקדש אמהות אמניות, כי כל אמא היא קדושה באיזה אופן. אם רוצים, אפשר לזרוק פנימה רגשות אשמה, אבל עדיף לעשות כביסה מאשר להתעסק עם זה. עם אשמה או בלי, הכביסה צריכה להיות מקופלת".

מה השתבש ביחסייך עם אביה של אמרי?

"האמת היא שהאופציה להיות חד הורית אולי הייתה טבעית יותר עבורי מבחינה מסוימת, אבל ממה שאני רואה, זו אופציה בעיקר לנשים שיש להן אמא/סבתא מגויסת למבצע, וגם ביטחון עצמי שאיכשהו ילדיהן לא ירגישו בחסרונו של אבא. זו אחריות כפולה ומכופלת, אבל אני רציתי לתקן. אהבתי אותו מעל הראש והיה לנו טוב ביחד, אבל בפועל, אחרי שאמרי נולדה, משהו בהרכב המשולש לא עבד. אולי אפילו היינו קצת תחרותיים.

"בשביל להיות אמא הייתי צריכה לקחת את האינסטינקט האימהי הזה, וקצת לפסל אותו למה שאני קוראת 'התקדמות'. אבל כנראה שגם הקשיתי עליו, כי אני לא נותנת לאף אחד להיות פטריארך כל יכול. כנראה שחתרתי תחת הממסד המשפחתי הבורגני. שנה אחרי שאמרי נולדה נפרדנו בטוב, ועד היום היא לא ראתה ריב או צעקות בינינו".

זוגיות

לגדול במקום לקרוס

נראה שאני מוצאת אותה בתקופה טובה בחייה. בארבע השנים האחרונות היא בזוגיות עם הצלם יותם פרום, שצעיר ממנה ב-14 שנה. הם הכירו כשהחל לעבוד כאסיסטנט בסטודיו שלה. "לא מיד נהיינו זוג. עבדנו יחד, המצאנו והתחברנו עוד לפני שהכול התחיל. ב-2011 צילמנו יחד בפולין עבודה לבינאלה בונציה. זה היה שוט מורכב מאוד, שבו רואים נעליים מגובשות במלח ממי ים המלח, מונחות על הקרח ושוקעות אט-אט באגם הקפוא אל תוך המים המתוקים.

"בדרך-כלל, כדי לעבוד עם מומחה אני מחפשת מישהו מחוץ לצוות שלנו, אבל בפולין הצלם היה יותם, שנשכב שם על הקרח וצילם את הנעליים שוקעות. הבנתי שהוא יותר טוב מכל צלם ותיק, והוא עקשן הרבה יותר מכל צלם אחר. זה היה רגע כזה שהוא בעצם נהיה שותף. הדיאלוג איתו, הרצון והאינטואיציות שלו מאוד נוכחות בכל תהליכי העבודה, ואנחנו שורדים גם את הקשיים הנלווים לעבודה המשותפת".

הוא הרבה יותר צעיר ממך.

"לרוב זה רק יתרון. הוא מאוד בוגר, יותר בוגר ממני. הוא גם מבין גדול יותר ממני במשפחתיות. את הבת שלי, אמרי, אנחנו בעצם מגדלים ביחד. לפני יותם הבדידות הייתה גדולה ומזהירה. אמנם בדידות עם חירות, ולרוב מבחירה, כשהעדפתי לא להישאר עם מי שלא צריך. היו לי הרבה מערכות זוגיות טובות, אבל לא הרבה מערכות יחסים ארוכות כמו זו, שמלמדת אותי איך אהבה יכולה לרפא ולגדול במקום לקרוס, למרוט ולהכאיב. יותם מכניס לחיים שלי וליצירה שלי כוח, נועם, ידע ואנרגיה, וזה קצת משחרר אותי מהצורך להוכיח את עצמי כל פעם מחדש".

בשנה האחרונה יצרו יחד את מיצב 'כלת המלח', שהוצג בלונדון וזכה לכותרות בינלאומיות. לנדאו השקיעה בים המלח העתק שחור של שמלת כלה חסידית מתוך ההצגה 'הדיבוק', שהפך ללבן עקב קריסטליזציה של מלחים שהצטברו על הבד. פרום צלל מתחת למים, משימה מורכבת בפני עצמה בים המלח, ותיעד את התהליך בצילומים מרהיבים שהוצגו בתערוכה.

פרנסה

ספר במימון המונים

בשנה האחרונה היא נמצאת בסוג של שבתון בצפון הארץ. "חוץ מהשפה, הכול בגליל שונה מתל-אביב, שבה אני מתגוררת כבר 30 שנה. זה אולי גם קצת הגשמת חלום שלי - בנערותי ביקשתי לחיות בקיבוץ, אבל הוריי לא הסכימו לרעיון, אז כילדה לקחתי את עצמי לעמק יזרעאל לדודים שלי, מדי פעם, בחגים, לחלוב את הפרות שלהם. כרגע חצי מהשבוע אנחנו במצפה הילה וחצי שבוע בתל-אביב, וכל סוף שבוע שני אמרי איתנו.

"בצפון יש גם את בית היציקה שבו אני יוצקת את פסליי, ואת סדנת התחריט בקיבוץ כברי. בימים שאנחנו לא בצפון, אנחנו הרבה בסטודיו בקיבוץ אלמוג בעבודה, שם הקמנו מין אולפן/מחסן, שבו נמצאים פסלי המלח בייבוש, אנחנו מקימים שם מיצבים לספר".

הספר הוא פרויקט שלנדאו עובדת עליו כבר מספר שנים, ויצא באנגלית בהוצאה הגרמנית KERBER. "זה ספר משותף ליותם ולי, שיודפס בקיץ ואנחנו רוצים לממן אותו באמצעות גיוס המונים".

למה את זקוקה לעזרה במימון הספר? היום במעמדך, את אמורה להיות מסודרת כלכלית.

"אין אמורה. זה תלוי איך את משחקת עם הקלפים, אם את באה מכסף ואת יודעת מה עושים ומה לא עושים. הכול זמני, זה לא רציף. דרך ההתנהלות שלי אינה מבוססת על כלכלה רגילה. לפעמים ההחלטה הכי לא הגיונית מוכיחה את עצמה כמשתלמת, וזה בעולם שהחוקים שלו מאוד מוזרים, אם הם קיימים בכלל. גם השוק מאוד לא יציב, ויש לו עליות וירידות - בשנים האחרונות בעיקר ירידות, כי הרי לא חייבים לקנות אמנות, ובטח לא אמנות ישראלית, כשלא יודעים מה יקרה מחר.

"ההצלחה האמנותית שלי לא מובנת מאליה. רק בשלב מאוחר בקריירה היה לי איזה שיקוף ותגמול כלכלי לסטטוס ששמו 'הצלחה'. הצלחה 'רגילה' מלווה ביכולת מוגברת להפיק דברים יותר ויותר שאפתניים, לא רק לשרוד. אז את כל מה שהרווחתי, אני משקיעה בחזרה בסטודיו. זה נשאר בינתיים מאוד מהיד לפה, וזרוע בניסים קטנים וגדולים.

"אין כיום מישהו שמגשר על הימים שאין ממש תזרים, בין אם זה לספר, או לפרויקט אחר. אני כמעט תמיד מממנת את הפרויקטים שלי. כשיש לך תערוכה מאוד גדולה, כמו בונציה, אז זה בא עם קצת תקציב, ובמקרה ההוא הכפלתי ואפילו שילשתי את התקציב הזה מכיסי, בעצם".

את מרוצה מהמקום שהגעת אליו?

"ברוב ההזדמנויות שניתנו לי השתדלתי להתמקסם ולהעז. את עושה מה שאת צריכה עם או בלי תורות פמיניסטיות או תורות אחרות. את עושה את מה שהאמנות שלך צריכה, והחיים שלך הולכים לפי הפיתול של הפרויקט הגדול הבא.

"תמיד הייתי בקצה. אין לי מידתיות, לא עם הגוף ולא עם האמנות. אני סוחבת קושי שבטח רואים גם באמנות שלי ובהתנהלות שלי, אבל אני לא מתחרטת על אף עבודה שעשיתי. הכול היה צריך לקרות, ומכל דבר למדתי.

"אני לא בסטודיו חלומותיי או בבית חלומותיי, ובטח שלא בגלריית חלומותיי, אבל מבחינה רוחנית, בדרך נס, אני עושה את הפרויקטים שאני חייבת לעשות. ואי אפשר להמשיך ולהתלונן ולרצות מדליות, למרות שהמדליות כרגע לא מפסיקות. את האישור שלי כבר קיבלתי. אני מרגישה שעשיתי משהו - אם זה פרס סנדברג ואחרים, ועיטור הלגיון הצרפתי - זה די מרגש שמכבדים אותך".

איפה את רוצה להיות בעוד עשר שנים?

"אני רוצה שהגשר בים המלח כבר יהפוך לעובדה. זו דחיפות שהיא חלק מהאופי שלי. אני ישראלית ואני אישה, אז אני יכולה להגיד עד מחר שהייתי רוצה להיות איי וויווי כשאהיה גדולה - כנראה שזה לא יקרה כבר.

"אני צריכה בעיקר להמשיך ולהרחיב את מעגלי שיתוף הפעולה שלי בשנים הקרובות. זה לא אומר שאני לא אסבול יותר. אם את יוצרת ממקום קיומי, את, כביכול, כל הזמן נלחמת על חייך. גם אם הוכחת כבר, את צריכה להוכיח שוב, הפעם בצורה אחרת, פעם בשקט ופעם בקול רם, על האדמה או על הים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתכך הפך ניהול ברשת למקצוע הכי מבוקש בעידן החדש