הירוק היום צהוב מאוד

תראי את זה", אומר ענבל שלף בצער ותולש מהאדמה גבעול דק של חיטה, "כבר השתבל". וזה לא טוב, הוא מלמד פרק בחקלאות. כשהחיטה מרגישה שגשמים כבר לא יוסיפו לרדת, היא משתבלת, כלומר עוצרת את הגדילה ומצמיחה את גרעיניה, גם אם היא בגובה של 12 סנטימטרים עלובים. ובשלב מוקדם כל-כך הגרעינים רזים, שלא לדבר על הקומביין של הקיבוץ, שבכלל לא "יודע" לקצור אותה. שדה חיטה יפה מגיע כמעט עד המותן, וכאלה אין כמעט השנה בקיבוץ שובל, למעט אלה שהושקו בצורה מסודרת.

הרחק ממגדלי שוק ההון וממשעולי הבורסה, גם במגזר החקלאי יש משבר. לא בגלל מיידוף או חברות האשראי האמריקאיות, אלא בגלל הבצורת. משבר נוסח ארץ ישראל הישנה והטובה. קיבוץ שובל בנגב, קצת לפני באר שבע, ממש מול העיר הבדווית רהט, הוא מהבודדים שעדיין חיים על חקלאות, עם שטחים עצומים של שדות פלחה, שתנובתם תלויה בחסדו של הטבע, כלומר במי הגשמים. "אחרי שנתיים רצופות של בצורת אנחנו מגרדים את תחתית הסיר", אומר שלף. "המצב בקיבוץ קטסטרופלי. הבצורת בנגב הצפוני קשה מאוד".

אני דווקא מאוד נהניתי מהדרך לכאן, הכול ירוק מסביב.

"הירוק שאת רואה והירוק שאני רואה זה לא אותו דבר. בסוף מארס שדות החיטה צריכים להיות בגובה שמונים סנטימטר. השנה הם בגובה שלושים-ארבעים סנטימטר, ומאוד דלילים. בצורת זה לא רק עניין של כמות אלא גם של עיתוי. בחודשיים האחרונים ירד פה הרבה גשם - נגיע השנה ל-160 מ"מ, כשהממוצע השנתי הוא 250 - אבל הגשם ירד רק בחודשיים האחרונים, ומבחינת הגידולים זה תזמון גרוע. באזור הזה כבר הפכו השנה מעל עשרת אלפים דונם, כשהבינו שלא יצא מהם כלום".

שלף הוא מרכז ענף גידולי השדה (גד"ש) בקיבוץ. בן 50, נולד וגדל בשובל, בגד"ש הוא עובד מאז שהשתחרר מהצבא, עם הפסקות לגיחות משחררות באוסטרליה ובניו זילנד (וכן, הוא האח הגדול של גור). את ימיו הוא מעביר, כתמיד, בקיבוץ, באותם נופים מוכרים, פתוחים; ואת לילותיו, כבר 12 שנים, ברחובות. הלך בעקבות האהבה. "קיבוץ הוא מקום נהדר לילדים, ולמבוגרים יותר", הוא מצטט את הקלישאה. "בין הגילים 30 ו-60 זו בעיה".

כמו קיבוצניק אמיתי, שלף הולך יחף בכל מקום: בשדות, במשרד, בחדר האוכל בארוחת הצהריים. כמו קיבוצניק אמיתי, הוא מתחיל את יום העבודה בחמש בבוקר ומסיים אותו לקראת ארבע. אז, שלא כמו קיבוצניק אמיתי, הוא נוסע לעיר מגוריו, רחובות, כדי להוציא את הילדה מהצהרון. ככה הם הקיבוצניקים החדשים: לפעמים הקיבוץ הוא רק מקום עבודה, לפעמים הוא רק מקום מגורים. כבר לא בהכרח גם וגם.

הרווח צנח פי ארבעה

בראשית היו שלושה צריפים, מכל מים וגדר תיל. היום מתגוררים בשובל 570 תושבים, מהם 259 חברים, רובם מבוגרים עד מבוגרים מאוד. סביבו 22 אלף דונם של אדמות מעובדות, שזו אחת מחתיכות האדמה הכי גדולות שמעבד קיבוץ בודד. מיום הקמתו, ב-1947, הקיבוץ חקלאי במהותו, וכך נשאר. אין בו מפעלים גדולים, בית הארחה או מרכז מסחרי. כ-70% מהכנסותיו מגיעים מהחקלאות, ומהגד"ש לבדו - 45%.

מה מגדלים? מחצית מהשטח, 11 אלף דונם, היא שדות חיטה. אלפיים דונם שעורה ואלפיים דונם אפונה - כולם גידולי פלחה ללא השקיה. שאר הגידולים מושקים: תפוחי אדמה, גזר, בצל, שום, פפריקה וחמניות. על קיר המשרד לוח גדול, מחולק לחודשי השנה ומלא פעלים עם שורוקים: גידוד, ריסוס, תיחוח, דישון, קלטור, סימון, גידור, כיסוח, ויוצא דופן אחד: חופשת סקי. גם למנכ"ל החברה למכירת זרעים מגיע.

הגד"ש גם הוא לא מה שהיה פעם: הטרקטורים ממוזגים, וכלי העבודה העיקריים של שלף, כמנהל, הוא המחשב ותוכנת האקסל. המחזור השנתי של הענף הוא 17 מיליון שקלים. בשנה שעברה הרווח היה רק מיליון שקל, לעומת 4.5 מיליון בשנה טובה (2007, למשל). השנה נראה שגם זה לא יקרה.

אבל אתם עדיין עם הראש מעל המים.

"אנחנו לא, כי האשראי חונק אותנו. אני מתחיל לגדל ביולי. את הכסף אני רואה שנה אחרי. השנה גם עלו עלויות האשראי, שלא לדבר על חומרי הגלם, דשנים למשל, שעלו במאות אחוזים, בעוד המחירים שאנחנו גובים נשחקו".

את הנזק סופג, בעצם, הקיבוץ. "הגד"ש לא הפסיד, בזכות חוק הבצורת. אבל הוא חלק מיחידה כלכלית שהיא קיבוץ, והיא זו שסובלת", אומרת מרכזת המשק, טלי ביטון-הולי. "כרגע אנחנו חותכים בבשר החי. אין הרבה מה לעשות חוץ מלקצץ בצורה הכי חדה שיש. גם מתנה לחג הפסח לא נוכל לתת השנה, וככל הנראה נצטרך לפטר חברי קיבוץ מעבודתם, שזו ממש פרה קדושה אצלנו".

לא, הקורא המודאג יכול להירגע: הבצורת לא תשפיע ישירות על מחירי הקמח והלחם בסופרמרקט. מחירי הקמח נקבעים בבורסה העולמית, מסביר שלף, ובשוק החיטה הגלובלי ישראל משחקת תפקיד אפסי - אפילו את התצרוכת העצמית שלה החקלאים המקומיים לא מספקים, גם בשנים טובות.

כלומר, מה אכפת לנו בתל אביב?

"עלית על הבעיה. לחקלאים אין כוח אלקטורלי. הם מושפעים, לא משפיעים. מספיק שיש שמועות שאירופה קונה פחות או שאמריקה מגדלת יותר - והמחירים יורדים. לעירוניים זה טוב. אנחנו מפסידים". כששובל מדבר על כוח אלקטורלי הוא מתכוון, בין היתר, למחירי המים. 90 אגורות לקוב מי ביוב מטוהרים.

והשדות לא מסריחים?

"המים האלה באיכות טובה יותר ממה שיש לך בברז. אנחנו שותים אותם, כשצמאים".

שלף חושב שמה שמציל את קיבוצי הדרום בשנים האחרונות הוא חוק הבצורת, כלומר התמיכה שהחקלאים מקבלים מהמדינה על כל דונם שדוף. "ועדיין, ההרגשה שלנו היא שאנחנו לא מקבלים מספיק", הוא טוען. "הרווחיות שלנו נשחקה בצורה מטורפת, ב-70%". בשנים טובות מפצים שדות תפוחי האדמה והגזר - הגידולים הרווחיים יותר - על הפסדי החיטה, אבל בשנים האחרונות גם זה לא. 17 עובדים יש בגד"ש של שובל, חברי קיבוץ ובדווים מהסביבה. עכשיו יפוטרו כמה מהם, נחשו מי.

הטוב, הרע והמכוער

גם בשדות של שובל יש איש טוב ואיש רע. הטוב, אומר שלף, הוא פקיד מס רכוש ושמו אפרים שלמה: "איש יקר שמבין ממש את המצב, שמסתובב בשדות הנגועים עם המגדלים, שלא מחליט החלטות מהכיסא במשרד. מתווכח, אבל יש דיאלוג". עכשיו, למשל, מחכים בשובל לאו-קיי שלו להפוך עוד כמה שדות. הרעים הם, איך לא, פקידי האוצר, "שלא יוצאים מהמשרד, ושלדעתי צודקים בחישובים שלהם. מבחינת הנייר הם יצליחו להביס אותנו בכל תחומי ההתחשבנות".

אז איפה הם טועים?

"הם לא מבינים את המשמעות של השמירה על האדמות. אדמה מעובדת זו אדמה שבדווים לא עולים עליה. מפה ועד לצומת אשל הנשיא אין מאהל אחד ממערב לכביש באר שבע. החקלאים שומרים בצורה הטובה ביותר על אדמות המדינה. לכן, אני חושב שבשנים כאלה צריך לשלם לנו. כשיורד גשם ואנחנו נהנים מהשמירה הזו - אנחנו משלמים מסים. בשנים שלא - זה אינטרס של המדינה לשלם לנו".

כמה?

"זו שאלת מיליון הדולר. כיום אנחנו מקבלים פחות מההוצאות שיש לנו".

בשנה שעברה שילמה המדינה החזר הוצאות של 197 שקלים על דונם שלא הניב יבול (כשהעלות שלנו הייתה 230, טוען שלף). בשנה שבה התייקרו הדשנים והדלק, שלף מקווה להחזר הרבה יותר גדול.

והמכוער? המכוער, שלף מתעצבן, הוא הגנב. אחרי שכל האזור "נוקה" מצינורות השקיה מאלומיניום, עברו כבר לצנרת פלסטיק. אלפי עופות נגנבו מהלול. טרקטור אחד. אבל הכי מרגיז הוא הגנב הקטן, זה שלוקח מהשדות ביס פה, ביס שם. עובר עם הטנדר ומגלח כמה שורות של אפונה, של תפוחי אדמה, של שום, בעיקר לתצרוכת אישית-משפחתית. "זה בטל בשישים", אומר שלף, "אבל מעליב. הרגשה מחורבנת, כמו שנכנסים אליך הביתה, גם אם לא לקחו כלום". השדות מלאים תגלחות כאלה.

מי הגנבים? "יש פה אכזבה גדולה מהבדווים", אומר שלף. "מקימי הקיבוץ, שמאלנים אידיאולוגים, נלחמו כדי שלא יגרשו אותם מפה. בשנים הראשונות הייתה אחווה, אבל מהר מאוד נוצרו פערים אדירים. יש לי חברים בדווים טובים. אנשים מדהימים. האמירה שהבדווים הם גנבים היא לא נכונה. אנחנו, שגרים מול עיר של חמישים אלף בדווים, נפגשים גם בגנבים שבהם, שמוציאים שם רע לעיר שלמה". זה עניין תקופתי. "עכשיו, כשאין להם מרעה בגלל הבצורת, יותר קל להם לקצור אצלי".

גם המשטרה מאכזבת. "אנחנו חסרי אונים. אתה בא עם גנב שתפסת על חם, ועוד לפני שסיימת להגיש את התלונה הוא משתחרר. אני תופס אדם עם צינור השקיה על הכתף, השוטר אומר לי, אתה יכול להוכיח שהצינור שלך? זה לא מעניין את המשטרה, וזה לא מצטלם טוב. הפתרון היחיד הוא להגביר את הענישה על גניבות קטנות. היום זה תלונה, רישום, פשוט כלום, כלום. אם ייתנו קנס של 50 אלף שקל למי שגונב, הוא יחשוב חמש פעמים לפני".

במושבי השרון דופקים מכות לגנבים שתופסים על חם.

"כשהייתי צעיר הייתי עושה את זה, אבל הפסקתי. זו העבודה של המשטרה. פעם, כשידעו פה מי גונב חיטה, לקחו קומביין והלכו וקצרו להם שדות. היום אי-אפשר לעשות דברים כאלה. הסיפור של שי דרומי קצת הציף את הבעיה. הפתרון הוא לא לירות, אלא ענישה כואבת".

אולי הם מרגישים שהאדמות האלה היו שלהם?

"הם מרגישים. אנחנו לא מרגישים. אני נולדתי על האדמות האלה".

היו זמנים

39 שנים עיבד יושקו רייכר, רק בן 83, את השדות של שובל. ארבע פעמים בשבוע הוא עדיין עובד, אוסף גזם, מתנדב בנוי של הקיבוץ. החיים יפים. הוא גר בבית מטופח, אחד מקבוצת בתים שתכנן כאן האדריכל משה ספדי. בסלון שלו יש פלזמה חדשה, ובקצבה החודשית שהוא מקבל מהקיבוץ היו מתקנאים רוב גמלאי ישראל, וגם לא מעט צעירים.

ממגירת הנכדים - "המטמון", הוא וזוגתו קוראים לה - הוא מוציא בייגלה לאורחים. 21 נכדים יש להם, במשותף (בעלה נפל במלחמת ששת הימים, אשתו מתה ממחלה), ואיש מהם לא גר בקיבוץ. יושקו מחייך, גאה בהם מאוד: "כל אחד צריך לעשות את מה שמתאים לו. בתקופה שלנו, זה היה כל-כך ברור שקיבוץ זה הדרך הנכונה, אבל הזמנים השתנו. אצל הבדווים יש פתגם: כולשי בווקטו מליח - כל דבר טוב בזמנו".

לגבעות ביר זבאללה (היום שובל) הגיע גרעין השומר הצעיר שלו לפני קום המדינה, מצויד רק במצרכים, בכלי בית ובמזרנים. הם אפילו לא ידעו לאן מוליכים אותם. היו אלה ימי האנגלים, והכול היה חשאי. "נסענו ונסענו, ואיש קק"ל אמר, תעלו פה על הגבעה, זה כאן. ומישהו לידי אמר, מה זה כאן? אין כאן כלום!" חוץ מבית השייח' המקומי, שצאצאיו מתגוררים בו גם היום, ואדמות שנדמו לא מעובדות כי היה זה סתיו, "והבדווים תולשים את השעורה מהשורש, אז הגבעות נראו חשופות".

עם העלייה לקרקע קיבלו 2,200 דונם, שרובן נקנו מהאפנדים - משפחות עשירות כמו משפחת א-שאווה (לשעבר ראש עיריית עזה) או משפחת עלאמי מירדן - שהבדווים בסביבה עיבדו אותן כאריסים. רק חלקות ספורות היו רכושם של בדווים מקומיים, כמו שבט אל-הוזייל, פרהוד ואבו-סלאמה. גבולות האדמות סומנו באמצעות חצבים, שיטת הסימון המסורתית של הבדווים. החצבים פורחים בסתיו, כאשר מתחילים לעבד את הקרקע.

"התפקיד הכי חשוב שלנו היה לעבד את האדמות. ניסינו ללמוד, עבדנו בלילות עם מנורת נפט דולקת, כדי שנדע איפה הקיבוץ. השנה הראשונה הייתה שנת בצורת. זרענו שעורה ואפונה, ולא קצרנו דבר. שנה אחרי, באביב 1948, הצלחנו לקצור קציר ראשון. את השדה הקרוב קצרנו, ואת הרחוק לא הצלחנו כי ירו עלינו, כבר היו מאורעות".

אחרי מלחמת יום העצמאות הצטוו הבדווים, שנותרו ממערב לכביש לבאר שבע, לעבור מזרחה, ל"אזור הסייג" (בערבית - גדר), שעליו החליט בן-גוריון. אלפי דונמים הוכרזו כאדמות מדינה, רכוש מינהל מקרקעי ישראל. "קראו לזה 'הרכוש הנטוש'", אומר יושקו. "המוסדות המיישבים פנו לקיבוצים בקריאה לעבד את האדמות, מבצע אדיר ששמו 'חצי מיליון' - חצי מיליון דונם בצפון הנגב. משקים חקלאיים מכל הארץ נענו לקריאה והגיעו עם טרקטורים. אחרי כמה שנים התעייפו וחזרו הביתה. אנחנו נענינו לכל פנייה לעבד אדמה פנויה, וכך הפכנו למשק עם שטח חקלאי נרחב כל-כך. עד היום יש פה שדות שקרויים על-שם המעבדים הראשונים מאז".

שובל היה מופת ודוגמה לקיבוץ שיתופי, בדרגת "שיתוף א'", כלומר אפילו הבגדים לא היו מסומנים: כל חבר היה מקבל בסוף השבוע צרור בגדים נקיים, לפי מידתו. הירושות הלכו לקופת הקיבוץ, מאחת נבנתה הבריכה, מאחרת הספרייה. אידיאליסטים רבים הצטרפו אליו, אפילו מכינרת ומדגניה הגיעו.

היום גם הוא עמוק בתוך ההפרטה. בזמנו קיבל על עצמו יושקו את תפקיד "רכז הפלוגה". עם ההתבססות והשנים קיבל התפקיד שם חדש: "מרכז משק". היום ממלאת את התפקיד ביטון-הולי, ובהתאם לזמנים החדשים, היא נקראת "מנהלת העסקים של שובל". כל ענף במשק הוא עצמאי ואחראי לתוצאותיו העסקיות, כל חבר מקבל הכנסה בהתאם לעבודתו, כל ארוחה בחדר האוכל עולה כסף. דיונים סוערים על ההפרטה התנהלו במשך כמה שנים, עד לבתי המשפט הגיעו כמה חברים, שטענו שההצעה לתגמל חברים בהתאם לעבודתם סותרת את עקרון הקיבוץ.

אידיאליסטים?

יושקו שותק, ואז מעלה חיוך שובבי: "לא אידיאליסטים. נניח... עושי צרות".

בסוף הוחלט על הפרטה עם "רשת ביטחון": מי שלא מגיע להכנסה הדרושה לקיום משפחתו מקבל השלמה מכספי המסים, שמשלמים לקיבוץ אלה שמרוויחים יותר, ובתנאי שהוא עובד. "פעם ראו הכול דרך האידיאולוגיה", מסכם שלף, "היום רואים הכול דרך הגרוש".

שיר אהבה בדווי

אבל האידיאולוגים עדיין פה. כמו יושקו, גם זאב שטאובר, 85, הוא מהגרעין המייסד, והוא לא ממש מתרגש מהגניבות של היום. "כשבאנו לפה לא ידענו מה זה בדווים. ידענו מה שהופיע בספרות, קצת רומנטיקה". בעקבות התערבות נלהבת כמו שרק בני 20 יכולים לעשות ביניהם, הוא ניצח את חברו לגרעין בזריזות שבה למד ערבית בסיסית. כך נבחר למוכתאר של שובל, מי שייצג את היישוב מול השלטונות האנגליים ומול מוכתארי הסביבה, רובם ראשי שבטים בדוויים. עד היום מזכירים הבדווים באזור את שמו בכבוד.

"הדור שלי לא קיים כבר. הם לא מגיעים לגילים האלה. אני מכיר קצת את הבנים ואת הנכדים, ובעיקר הם מכירים סיפורים עליי", הוא מצטנע. הכוונה היא למקרים שבהם התערב לטובת הבדווים, אחרי שהוכרעה מלחמת יום העצמאות. "היו שתי תפיסות במשרד הביטחון: אחת הייתה הגינות - אם לא היו עוינים, לא עשו להם כלום. השקפה אחרת קראה לנצל כל הזדמנות כדי לסלק אותם. אנחנו, אנשי השומר הצעיר, חתרנו לחיות בשלום ולבסס את הקשרים על הגינות ועל כבוד הדדי".

שטאובר נותן דוגמאות שכותבי ההיסטוריה הציונית היו שמחים למחוק מהזיכרון הלאומי. "הערביסטים מטעם הסוכנות והקק"ל, הם לא היו אנשים ישרים. היה להם מעמד רשמי, ולפעמים הם ניצלו אותו לטובתם הפרטית. הבדווים באו אליי עם תלונות; למשל, נעלם עדר צאן. רמזתי ליהודי מסוים שאני יודע איפה העדר נמצא, והוא הוחזר". קשה שלא לראות בסיפור תמונת מראה לדברים שקורים היום.

גם ל"חיות הנגב" של הפלמ"ח היו מנהגים שמזכירים סיפורים עכשוויים יותר. "כשהם חיפשו עושי צרות היה נוהג נבזי: היו הופכים את האוהלים, עושים שמות, או לוקחים ילד לפינת המאהל וירו באוויר, אבל מי שלא ראה חשב שירו בילד. הכול כדי שילשינו. כשהשמועה פשטה, דיברתי עם המפקדים והפסקתי את זה. הם לא היו אנשים רעים, זה היה הנוהג".

זיכרון אחר נוגע לחיבור לצינורות מים, בעיה שנדונה עד היום בבג"ץ: "כשהניחו את קו המים הראשון הצינורות היו על-פני השטח. הבדווים לא ידעו חוכמות, לקחו מכוש, וחוררו. על מנת לשתות, לא לשם החבלה. הלכתי לשייח' וניסיתי להשפיע. אבל איך למנוע את הצורך שלהם במים? הם היו במצב איום, סוחבים ג'ריקנים כבדים מבורות מרוחקים. אז הקיבוץ עשה בכניסה ברז מים, פתוח לשימוש כל מי שרוצה".

והוויכוח על האדמות?

"זה עסק מסובך. יש רק משפחות בודדות שמחזיקות קושאן - רישום בטאבו. העניין הוא שאחרי 1948, כשהיה ספק, הממשל היהודי - גם אם הייתה תעודה - פסל אותה ולקח את האדמות. בסביבה שלנו היו שלוש חלקות של רכוש פרטי בדווי. סירבנו לעבד אותן כיוון שידענו למי זה שייך. אמרו לנו, יהיה מי שירצה לעבד, יש קופצים. אז בסופו של דבר נכנענו, ואנחנו מעבדים אותן עד היום".

והגניבות?

"היחסים אז היו מבוססים על היכרות אישית. כשהיו גניבות קטנות, למשל גנבו מטאטא, הלכתי לברר, לדבר; זה לא מכובד, בין שכנים. בגלל שהייתי מכובד בעיני השייח' יכולתי לבוא ולתבוע ממשפחות התנהגות מסוימת. הם היו באים למרפאה אצלנו, למסגרייה לתקן פרימוסים. גם היום יש כאלה שבאים לצעוד איתנו בקיבוץ, ששולחים את ילדיהם לגן ולבית הספר פה. אצלנו לא מזלזלים בהם. האם שתי התרבויות יכולות לחיות זו לצד זו? אני משוכנע שכן".

וכמו כדי להוכיח שזה אפשרי, בעיקר כשיש אינטרס כלכלי משותף, קובע שלף בשדות עם קולגה בדווי, קאיד זיאדנה, חקלאי וסוחר גדול, מבני המזל שיש להם קושאן שמוכיח בעלות על אדמות, ובמקרה שלו 1,500 דונם. הם שכנים, שותפים עסקיים וחברים טובים. זיאדנה קונה מהקיבוץ זרעים, חיטה ותחמיץ (חיטה מוחמצת בבור, מאכל לפרות).

זיאדנה ושלף יורדים איש איש מג'יפו, מעיפים מבט אל השדות סביב, ונאנחים. "אין יבולים, וזה משפיע גם על העדרים. אנחנו רק מפסידים", אומר זיאדנה. הוא לא בונה על על פיצוי מהמדינה ועל חוק הבצורת. למורת רוחו, שלף מסביר: "מי שלא מנהל ספרים לא מקבל. הבדווים מפחדים ממס הכנסה, אז הם לא רושמים את החלקות. כשאין רישום - אין פיצוי". זיאדנה מסתכל על שדה חיטה יפה ומעריך: "יש לך פה טונה מאתיים". שלף נחרד: "אל תרשמי. זה שדה מושקה, כמעט 400 קוב".**