הנקראות ביותר

באינטרנט מצאתי לי בית לבן

הווארד דין רצה להיות נשיא ארצות-הברית. כל מי ששמע צחק. הוא עדיין רוצה, אבל איש אינו צוחק עוד. המושל לשעבר מוביל לא רק בסקרים, אלא גם בטבלת גיוס התרומות. האם הדמוקרטיה הווירטואלית שלו תוציא את ג'ורג' בוש מן הבית הלבן?

בפוליטיקה של נשיאות ארצות-הברית, חוכמת אנשים מלומדה היא שלדמוקרטים אסור למנות מועמד "ליברלי מדי" (מה שישראלים קוראים "שמאלני"); ואסור להם למנות מישהו שיהיה מניו-אינגלנד, זאת אומרת שש המדינות התקועות בין ניו-יורק ובין קנדה.

הסיבה היא שדמוקרטים במדינות האלה נוטים להיות הרבה יותר ליברלים מאשר רוב האמריקנים, ונוטים לתמוך במסים גבוהים, וקרובים מדי לאוניברסיטאות אליטיסטיות, והם אינם פטריוטים מספיק, והם שונאים בעלות פרטית על כלי נשק, והם מתנגדים לעונש המוות, והם חושבים שבדרום ארצות-הברית מתגוררים אנשים לא כל-כך מבריקים עם אנגלית מצחיקה.

במאה ה-20 ישבו רק שני אנשים מניו-אינגלנד בבית הלבן, האחרון היה ג'ון קנדי, והוא נבחר דווקא כשמרן, לא כליברל. 28 שנה אחריו, הדמוקרטים ניסו לשלוח עוד ניו-אינגלנדי לבית הלבן: מושל מסצ'וסטס ד'אז, מייקל דוקאקיס. מועמדות דוקאקיס סללה את דרכו של ג'ורג' בוש האב לבית הלבן. למרבה האירוניה, בוש עצמו נולד בניו-אינגלנד (מדינת קונטיקט), אבל עקר בצעירותו לטקסס, והשתדל מאוד להוכיח שהוא ראוי למגבעת בוקרים. מאז ג'ון קנדי, הדמוקרטים היחידים שהגיעו לבית הלבן היו דרומיים: אחד מטקסס, אחד מג'ורג'יה ואחד מארקנסו.

מה מעניין אפוא שבין הטוענים הדמוקרטים לנשיאות בעונת הבחירות הנוכחית יש לא פחות משלושה ניו-אינגלנדים, ואחד מהם הוא גם המוביל. האומנם הלווייתנים הדמוקרטים מבקשים לעצמם עוד חוף התאבדות? אולי. אבל הניו-אינגלנדי המוביל שובר את רוב המוסכמות ואת רוב הכלים. הוא אומנם מושך שמאלה במדיניות חוץ ובכמה עניינים חברתיים - אבל הוא מושך ימינה בעניינים אחרים. הוא יורה מן המותן, ומתיז רסיסים לכל עבר.

480 אלף הווירטואלים

בשבוע שעבר הוא הדהים את המערכת הפוליטית, כאשר הודיע שאין לו צורך במימון ציבורי. החוק האמריקני קובע, כי מועמדים לנשיאות יהיו זכאים למימון כזה, ובלבד שיגבילו את הוצאותיהם ל-45 מיליון דולר. ג'ורג' בוש ויתר על המימון בשנת 2000, מה שאיפשר לו לגייס כמעט כפליים מן הסכום הזה, ולהציף את השוק. הוא מתכנן לחזור ולהציף גם השנה. הוא מתכוון לאסוף לפחות 200 מיליון דולר, בלי סיוע ציבורי, ולבזבז אותם ללא הגבלה.

הווארד דין, מושל לשעבר של ורמונט, מן המדינות הזעירות של ארצות-הברית, רופא על-פי מקצועו, החליט שהוא לא יניח לבוש לשחק לבדו בזירת הבזבוזים. בשבוע שעבר הוא הודיע, שאינו זקוק לסיוע ציבורי. זה קרה מפני שהוא הצליח לגייס 25 מיליון דולר, הכול מתרומות של יחידים, ממוצע של שמונים דולר לתרומה. זה נתון מדהים. תקרת התרומה האינדיבידואלית היא אלפיים דולר, וג'ורג' בוש מוכר שפע צלחות של אלפיים בנשפי ההתרמה שלו.

מדהימה אפילו יותר היא העובדה, שאת הכסף הזה אסף הווארד דין באמצעות האינטרנט. 480 אלף אמריקנים נרשמו באתר הרשת שלו (http://www.deanforamerica.com), ונעשו בזה יעדים של גיוס תרומות ושל סיוע לוגיסטי. חציים אומנם תרמו. אם הם יוסיפו לתרום באותו הקצב, או אפילו יגדילו את הקצב, דין יוכל אומנם לאיים על עליונותו הכספית של בוש.

הבחירות של 2004 כבר רשמו ציון דרך אחד: הן הראשונות, שהאינטרנט שינה את מהלכן. עד הבחירות האלה, מועמדים היו צריכים לטוות רשת של פעילים ושל משרדים. אחרי הבחירות האלה הם יצטרכו לטוות רשת של אתרי אינטרנט.

בבחירות לנשיאות בארצות-הברית, מועמדים אינם מנצחים "במפתיע". הם תלויים לחלוטין בכמות הכסף הנערמת מבעוד מועד בקופותיהם. ג'ורג' בוש היה המנצח הבלתי נמנע בבחירות המוקדמות של הרפובליקנים, מפני שאסף 50 מיליון דולר עוד לפני הפתק הראשון. ביל קלינטון היה המנצח הבלתי נמנע ב-1992, מפני שמכונה משומנת אספה בשבילו כסף עוד לפני שהתחיל המירוץ.

תופעת הווארד דין היא מיוחדת במינה, מפני שלצדו לא עמדה שום מכונה משומנת, ואיש לא היה מעלה על דעתו לפני שנה שהוא יהיה פקטור מרכזי בכל התהליך הזה. הוא אינו סתם פקטור: כמעט כל סקרי דעת הקהל מראים עכשיו, שהוא מוביל במירוץ דמוקרטי צפוף מאוד - מוביל בהתמדה, שבוע אחר שבוע.

האימפולס הפופוליסטי

הופעותיו הפומביות מעוררות התלהבות היאה לכוכב רוק. בתחילת החודש הוא הופיע בעיר בדרום מדינת ניו-המפשר, ואנשים נאלצו להחנות את מכוניותיהם הרחק ממקום הפגישה, ולצעוד ברגל שני קילומטרים. במשרדיו במדינות קטנות ונידחות של ארצות-הברית, האור דולק באישון לילה, ומתנדבים נוהרים בהמוניהם.

קצת קשה להגיד עליו, על הדוקטור קטן הקומה והמחוספס, שהוא כריזמטי. הופעותיו בטלוויזיה אינן מהוקצעות, הוא מהיר-חימה, אגרסיביות ודפנסיביות משמשות בו בערבוביה, הוא מועד פעם אחר פעם. מדוע אם כן נקשרה בו הילה כזאת? התשובה היא, שבכל עונת בחירות יש משהו מעין זה: אנטי-פוליטיקאי, המדבר מבלי להשגיח, ומסכם באישיותו את מה שמספר ניכר של אמריקנים, מימין ומשמאל, מוכנים תמיד להגיד - שהגיע הזמן להשליך את המנוולים החוצה.

האימפולס הפופוליסטי הזה מתפעם בתרבות הפוליטית האמריקנית לפחות מאז שנות ה-90 של המאה ה-19. אבל רק לעתים רחוקות הוא הניב תוצאות דרמטיות. הפופוליסטים נטו ליפול בצד הדרך. ב-110 השנה האחרונות הגיעו לבית הלבן אולי שניים, אולי שלושה אנשים כאלה. רק אחד מהם היה בלתי צפוי לחלוטין (ג'ימי קרטר, 1976).

עלייתו של דין היא בראש ובראשונה תוצאת הנסיבות של בחירת ג'ורג' בוש. דמוקרטים בכל אמריקה מוסיפים לראות בו נשיא לא-לגיטימי. הם מתעבים אותו, אולי במידה שבה רפובליקנים תיעבו את קלינטון.

בעיניהם, דין קנה את עולמו כאשר הרים את קולו נגד הפלישה לעיראק. בשעתו זה נחשב לאקט של התאבדות פוליטית. ההערכה הזו השתנתה בחודשים האחרונים, ככל שהתחוורו ממדי הקשיים בעיראק, והתעורר הרושם של "הסתבכות".

מושל מדינת פנסילבניה, אד רנדל (שהוא במקרה יהודי), מבעלי האינסטינקטים הפוליטיים המשובחים ביותר במפלגה הדמוקרטית, אומר על דין, "הוא הדמוקרט היחיד המסוגל להתמודד עם ג'ורג' בוש על המישור הכספי... יש לו הפוטנציאל להיות המועמד החזק ביותר שלנו".

החבר'ה עם הדגל

בתחילת החודש הראה דין עד כמה אין הוא מהוקצע. בוויכוח טלוויזיה עם מתחריו הוא הכריז כי היה רוצה להיות "המועמד של החבר'ה עם דגלי הקונפדרציה". זה אפיון הרה-סכנות בפוליטיקה הדמוקרטית.

החבר'ה האמורים הם לבנים ממדינות הדרום של ארצות-הברית, בדרך-כלל מן המעמד הבינוני הנמוך. דגל הקונפדרציה הונף מעל מדינות הדרום לפני 140 שנה ויותר, בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית. הקונפדרציה הובסה, אבל הדגל לא נשכח. בארבעים השנה האחרונות היתה לו עדנה, תחילה כביטוי של התנגדות לשיווי זכויות השחורים, אחר-כך כביטוי כללי של געגועים אל תור הזהב הדרומי. בעיני שחורים וליברלים לבנים, דגל הקונפדרציה שקול כמעט כנגד צלב הקרס.

בבחירות של 2000, המועמד הדמוקרטי לנשיאות הפסיד בכל מדינות הדרום. אילו ניצח רק במדינה דרומית אחת, אפילו הקטנה ביותר, אל גור היה עכשיו נשיא ארצות-הברית. הווארד דין הראה, שהוא זוכר את האריתמטיקה הזו - אם כי הוא לא יצא טוב מכל העסק: הוא לא היטיב להסביר את עצמו, ונאלץ להתנצל, אף כי בעצם לא היה לו כל צורך להתנצל. אבל למחרת הוא קם מן הקרקע, ניער את הבוץ, וקיבל בעונג הודעת תמיכה מצד אחד האיגודים המקצועיים הגדולים ביותר בארצות-הברית.

דין אינו המועמד הטבעי של עידן האינטרנט. ידידיו הטובים ביותר אינם נמצאים בעמק הסיליקון. בניגוד לאל גור ("אני המצאתי את האינטרנט") ולביל קלינטון, טכנולוגיה עלית מעולם לא עניינה אותו במיוחד, עד כמה שידוע לי. אבל הוא הראשון שיוכל להגיד, אם יושבע לנשיא ב-20 בינואר 2005 (אני עדיין מוכן להמר שלא, אבל מה מאוד אשמח להתבדות), "באינטרנט מצאתי לי בית לבן".

הנה רשימה חלקית של אתרי אינטרנט, הפועלים לטובת מועמדותו של הווארד דין:

dean2004.blogspot.com

blog.deanforamerica.com

www.howarddean.tv

www.rklau.com/dean2004

www.generationdean.com

http://howarddean.blogspot.com

www.deanvolunteers.org/DeanVolunteers

www.deanfortexas.com

www.wa4dean.com

www.freeverse.com/dean/index

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות