הנקראות ביותר

המלחמה התעשייתית

לגנרל שרמן לא הייתה שום מטרה אלא ניצחון, בכל מחיר. מה למדה אמריקה מהאיש שהמציא את המלחמה המודרנית, בפברואר 1865

חידה מענייני היום: איזו עיר-בירה מחוזית ציינה החודש יום שנה עגול להתקפה צבאית מסיבית, שהעלתה אותה באש?

הנה כמה רמזים: בהתקפה השתתפו כוחות של צבא ארצות-הברית; היא באה בשבועות האחרונים של מלחמה איומה ונוראה, אשר התחילה ארבע שנים קודם; בזמן ההתקפה לא היה עוד ספק בניצחון האמריקנים, וגם חלק מתומכי ארצות-הברית חשבו שהיא הייתה מיותרת; כל-כך איום היה הנזק, שעקבותיו עדיין ניכרים, הרבה מאוד שנים לאחר מעשה. חלק מן המקומיים לא סלחו עד עצם היום הזה, אם כי הם נוטים לשכוח, או להשכיח, מה הייתה הסיבה למלחמה ההיא ומה היו מטרותיה.

לא קשה להשיב: דרזדן. אבל אם הקורא השיב "קולומביה, דרום קרוליינה", חבר-השופטים ייאלץ לקבל את התשובה הזו במלואה.

צירוף נסיבות משונה, כמעט מדהים, זימן לאותו השבוע עצמו - הפרש של שלושה ימים בסך-הכול - את יום השנה השישים להפצצת דרזדן ואת יום השנה המאה וארבעים לשריפת קולומביה. התייחדותה של דרזדן הייתה מאורע בין-לאומי. התייחדותה של קולומביה הייתה מאורע מקומי. אילמלא היה אינטרנט, ואילמלא יכולתי להציץ בעמוד הראשון של The State, עיתונה היומי של קולומביה, גם אני לא הייתי יודע.

אבל אי-הידיעה אינה פוטרת מן הצורך להבין. פברואר 1865 בקולומביה היה ציון-דרך. גנרל ויליאם טקומסה שרמן, המצביא המהולל של צבא הצפון, שהורה (כנראה) לשרוף את קולומביה, צריך להיחשב למייסד המלחמה המודרנית, הטוטלית, זו שאינה מפרידה בין חזית לעורף.

כמו הוריקן, אבל לאט

שרמן היה איש לא-סנטימנטלי. "מלחמה", הוא אמר, "היא גיהינום". אין צורך להסתיר את כיעורה, אלא אדרבא, יש להטעים אותו. ככל שמלחמה תהיה מכוערת יותר, כך יגדל הסיכוי שהיא תתקצר. לא היה לשרמן שום עניין בניצחון אבירי. הוא רצה להרוס לא רק את כוחו הצבאי של האויב, אלא גם את רוחו, כדי שלא יהיה לו חשק לחזור ולנסות.

בסתיו 1864, בשנה הרביעית של מלחמת האזרחים, שרמן התחיל את "המצעד" המפורסם שלו מן העיר אטלנטה, בירת ג'ורג'יה, אל חוף האוקיאנוס האטלנטי. הוא חצה 200 ק"מ של שטח אויב באותו אופן שסופת הוריקן חוצה שטחים, רק הרבה יותר לאט. היה לו יעד עיקרי אחד: להרוס כל מה שייקרה בדרכו. את ג'ורג'יה, לב הקונפדרציה המורדת של מדינות הדרום, הוא רצה להוריד מנכסיה, להרעיב, לייסר, להשפיל. נקל לשער מה הוא היה עושה אילו היו לו מטוסים, או טילים, או, מי יודע, נשק השמדה המונית.

אבל בעוד שמצעד-העונשין שלו אל האוקיאנוס היה בעל היגיון צבאי - הדרום עדיין היה מסוגל לנהל מלחמה, וממשלתו עדיין שלטה על שטח גדול - הנה בבוא פברואר 1865, בשערי קולומביה, דרום קרוליינה, לא הייתה למלחמה הטוטלית שום מטרה צבאית. היא נועדה להעניש, רק להעניש.

דרום קרוליינה הייתה ה-מדינה המורדת בה"א הידיעה. היא הייתה הראשונה שפרשה מארצות-הברית, בדצמבר 1860, והציתה בזה את מלחמת האזרחים. המלחמה ההיא, אף על פי שלימים הצטיירה כמלחמת שחרור העבדים, הייתה בראש ובראשונה מלחמה לשימור הברית (או "האיחוד", בתרגום הולם יותר מאנגלית). היד הראשונה שהורמה על הברית הייתה צריכה להיגדע לנצח.

מלחמת האזרחים האמריקנית הקדימה להראות איך ארצות-הברית עומדת לנהל את מלחמותיה. לדרום היו גנרלים טובים יותר, לוחמים אמיצים יותר, דמיון והעזה רבים יותר. אבל הדרום היה חקלאי ולא מפותח. לצפון, לעומת זאת, היו עוצמה תעשייתית ויתרון מספרי. פעמים אחדות במהלך המלחמה, הדרום התקרב לניצחון עד כדי נגיעה. אבל הגנרלים שלו קיוו לנצח באמצעות נוק-אאוט, מפני שלא היה להם אורך-נשימה. לצפון לא היה צורך בג'סטות מסחררות של עורמה ושל גבורה. הוא ניצח מפני שהיה לו אורך-נשימה.

מאז ואילך, ניצחונותיה הצבאיים הגדולים של ארצות-הברית היו תוצאה של עוצמתה התעשייתית. מקובל לטעון שהגרמנים בשתי מלחמות עולם, והיפנים באחת, היו חיילים טובים יותר. ניצחונותיהם היו בדרך-כלל תוצאה של העזה ושל דמיון. האמריקנים - מקולומביה ועד דרזדן, ועד וייטנאם, ועד עיראק - יצאו למלחמות תעשייתיות (האפיון הוא של ההיסטוריון ראסל וויילי, 1973).

הגנרלים האמריקנים הגדולים ביותר היו בני-דמותם של גרנט ושרמן ושרידן ובראדלי: הם לא יצאו להרפתקאות, הם לא קיבלו עליהם סיכונים, הם לא חיפשו את קרבות המגע. פאטון היה היוצא מן הכלל שאישר את הכלל.

במלחמת עיראק הראשונה, האמריקנים ריככו את האויב מן האוויר במשך שישה שבועות במידה כזאת שמלחמת היבשה נמשכה רק שלושה ימים, והסתיימה ללא הרוג אמריקני אחד. מעניין שדווקא מלחמת עיראק השנייה חרגה מן הדפוסים המסורתיים, והצטיינה בדמיון ובהעזה. אבל זו אולי הסיבה שהניצחון היה חלקי, והרוב הגדול של האבדות במלחמה הזו נרשמו לאחר שהנשיא הכריז ניצחון. שיטות שרמן וגרנט, אילו הופעלו, היו שמות קץ לקיומן הפיזי של שורת ערים עיראקיות עוד במרס-אפריל 2003.

דרום קרוליינה עדיין מורדת

אשר לעיר קולומביה, היא מעולם לא התאוששה ממאכולת-האש של פברואר 1865, הן במובן האדריכלי והן במובן הפוליטי והתרבותי. דרום קרוליינה מתוארת מדי פעם כמדינה הימנית ביותר בארצות-הברית. לפני חצי מאה היא הייתה רדיקלית בהתנגדותה לשיווי זכויות האזרח של השחורים.

כשהעניין הזה הורד מסדר-היום, היא מצאה דרכים אחרות לבטא את העדפותיה. היא הרימה את רונלד רייגן ואת ג'ורג' בוש הבן מן הקרשים, הצילה את הקריירה הפוליטית שלהם במהלך מערכת הבחירות המוקדמות של מפלגתם, ואיפשרה להם להמשיך לבית הלבן.

מאה ארבעים שנה לאחר נפילת מדינות הדרום, הדרום נהנה כיום מהשפעה פוליטית כמעט דומיננטית בארצות-הברית. הוא התחיל לפנות עורף למפלגה הדמוקרטית - שיזמה את שיווי זכויות האזרח - עוד לפני 37 שנה. מאז, רק שני דמוקרטים הצליחו להיבחר לבית הלבן, בקושי ניכר, וגם זה מפני שהיו בעצמם דרומיים. הפילוסופיה השלטת בדרום - "ממשלה קטנה", מסים נמוכים, יראת-שמים, ניציות בענייני חוץ וביטחון - היא הפילוסופיה של ממשלת ארצות-הברית.

יש עדיין אנשים בדרום שהיו מעדיפים להיות אזרחי "ארצות הקונפדרציה" במקום אזרחי "ארצות-הברית". יש הרבה מאוד אנשים בדרום שאינם מתעניינים בפירוק הברית - אבל חושבים את הקונפדרציה המובסת למופת של גבורה ושל הקרבה. הם היו רוצים לתלות את דגליה על בנייני ציבור, הם היו רוצים להציב את פסלי מצביאיה. שנה-שנה הם משחזרים את קרבותיה הגדולים, בחגור מלא. האם זו רק נוסטלגיה לא-מזיקה? הייתכן שיום אחד, בנסיבות לא ידועות, אמריקנים כלשהם יחזרו וינסו לפרוש מן הברית?

כך או כך, מלחמת האזרחים אינה הערת-שוליים מן העבר. ההתעסקות הנמשכת בה היא מסיבית. היא הייתה החוויה הלאומית החשובה ביותר בתולדות ארצות-הברית. כל-כך חשובה, שרק ממנה ואילך לשון הכתיבה והדיבור חדלה לתאר את "ארצות-הברית" כ"הן" (מה שמתחייב מן ההיגיון הדקדוקי) ועברה ל"היא".

נקל לשער איזו שנה אינטנסיבית תהיה 2011, השנה ה-150 לפרוץ המלחמה. מוטב להקדים ולהזמין כרטיסים מראש. האמריקנים יוכלו לחזור וללמד ישראלים איך מציינים פרקים דרמטיים מן ההיסטוריה המודרנית.

מה שמזכיר לי, וחוזר ומזכיר (כי כל ביטוי של תודעה היסטורית בארץ זרה מוכרח להזכיר) איך הישראלים החמיצו מעיקרה את השנה ה-100 של העלייה השנייה, עניין שכתבתי עליו כמה פעמים במרוצת השנה האבודה. אבל אין זה מאוחר מדי לשאול פעלול היסטורי נאה מן האמריקנים: שחזור. אני מציע שחזור של כניסת בן-גוריון אל סג'רה (אילניה), ב-1907. יש זמן להתכונן, יש זמן להגביר את רמת הסקרנות. *

רשימות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות