בשבוע שעבר, כהרגלי זה 15 שנים, אספתי את עיתון "גלובס" בבוקר שישי. כשפתחתי את העמוד הראשון - פרצתי בבכי. הכתבה של דרור פויר ("כך נראית שרשרת ההדבקה הכלכלית של הקורונה", 16.7) תיארה את הכרוניקה של העסק שלי, שלנו, רשת אברהם הוסטל. אף שידעתי על קיומה של הכתבה מראש ואף שאני מכיר מקרוב את המציאות, את הפרטים, את העסקים שקשורים אלינו ואת עומק הפגיעה, לראות את הכול פרוס ככה לנגד עיניי היה דבר מטלטל: פתאום ניתנה לי ההזדמנות לחזות בכל שעבר עלינו ועל שותפינו העסקיים בארבעת החודשים האחרונים בצורה צלולה וברורה, משורטטת על דף.
פויר כתב מסף התהום, אותה התהום שאליה אנחנו צוללים כבר ארבעה חודשים. במהלך התקופה הזאת צעקתי, זעקתי וחזיתי בדיוק מזעזע את מעגלי הקריסה שמתוארים בכתבה - כשעסק אחד נפגע, עשרות אחרים נדבקים. איתרע מזלנו שזכינו לחשיפה כזאת, דווקא בעיצומה של מלחמת הישרדות. אנחנו לא נלחמים בקורונה, אנחנו נלחמים בחוסר האמון והוודאות שיצרה ממשלת ישראל, שנוקטת מדיניות אדמה חרוכה, הורסת את החולמים, היוזמים והיוצרים. וזה, אגב, אחד האסונות הגדולים ביותר של הקריסה: מעבר ההון מהעסקים הריאליים - המייצרים מקומות עבודה, משלמים מסים, לוקחים סיכונים ויוזמים - לבעלי ההון.
הדוגמה הבאה ממחישה את המצב, אף כי אינה מוזכרת בכתבה: ההוצאה המשמעותית ביותר, המביאה עסקים לפשיטת רגל גם כשהם סגורים, היא שכר הדירה. המדינה אומנם משלמת לעובדים בחל"ת (וכך מקלה באופן זמני על כל עסק), אבל השאירה את ההוצאה השנייה בגודלה של מרבית העסקים - שכר הדירה - לכוחות השוק.
רשת אברהם הוסטל מפעילה שלושה סניפים קיימים ונמצאת בתהליכי הקמה של סניף נוסף באילת. בשלושה מן המקומות האלה - ירושלים, נצרת ואילת - אנחנו שוכרים את הנכסים מאנשים פרטיים. כולם הסכימו לבוא לקראתנו: בירושלים, בעל הבית נתן לנו הנחה ודחייה של חלק משכר הדירה בתקופת הקורונה ובשנה הבאה; בנצרת, המשפחה בעלת הנכס ויתרה על שכר הדירה עד שנחזור לאיזון; ובאילת, איש העסקים הפרטי, שגם הוא עצמו נקלע לקשיים בעסקיו האחרים, נתן לנו הנחה בשכר הדירה עד סוף שנה הבאה.
רק בנכס אחד סירבו בעלי הבית לבוא לקראתנו באופן משמעותי: הבעלים העיקרי של הסניף בתל אביב הוא חברת התקשורת בזק והבעלים המשני הוא דואר ישראל, חברה בבעלות ממשלתית. בתחילת המשבר קיבלנו מבזק דחייה חלקית של שכר הדירה בתנאי שנשלים אותו עוד ב-2020, אך החברה סירבה לדחות את העלאת שכר הדירה הצפויה בעקבות סיום עבודות הרכבת הקלה (אחרי שקיבלנו מהם הנחה משמעותית לפני חמש שנים). מהדואר קיבלנו דחייה קלה של חודש בשכר הדירה. האטימות של הגופים האלה הדהימה אותנו.
מצד אחד, יש משהו מאוד מחמם לב ואופטימי בדוגמה הזאת: יש כאן סולידריות וערבות הדדית באמת לא מובנת מאליה בין בעלי העסקים הקטנים שנפגעו. מצד שני, זו דוגמה לניתוק בין מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים והפקידים, לבין הציבור: החלטות פופוליסטיות, זגזוג בלתי פוסק והבטחות סרק הביאו לאובדן אמון מוחלט לא רק שלנו אלא של חלקים רבים במגזר העסקי.
אני כותב בשם עצמי, אך שותפיי ואני, יזמי אברהם הוסטל, ידענו לפרוח במצבי אי ודאות, לקחנו לאורך השנים סיכונים אישיים, חתמנו על ערבויות שהיו מביאות אדם מן היישוב לא לישון בלילה וידענו שלא כמו פישמן, אנחנו נחזיר אותן בבוא היום. הסיסמה שלנו הייתה לאורך כל השנים "אנחנו לא צריכים כלום מהממשלה, רק שלא יפריעו". אך כאשר ממשלה מנותקת סוגרת את הפעילות העסקית שלנו לחלוטין, וגוררת את המדינה כולה אל תהום ללא כוחות חילוץ כקטר ללא נהג, וכאשר מחדליה גורמים לאי ודאות קיצונית - הדבר מוביל לאובדן הרצון להמשיך להשקיע בארץ, לקחת סיכונים, לחלום וליזום.
בכאב לב אנחנו נאלצים כעת לתכנן כיצד להפנות את משאבי הפיתוח והיזמות שלנו למקומות בטוחים יותר. מה שלא עשו המלחמות והמבצעים הצבאיים ב-15 השנים האחרונות שבהן אנחנו בענף התיירות - עושה ממשלת ישראל. רשת אברהם הוסטל מקדימה כעת את התוכנית האסטרטגית שלה, וכבר בחודשים הקרובים נפעל כדי לפתח את המותג שלנו בחו"ל - בראותנו איך במדינות שונות בעולם, הממשלות נוהגות באחריות כלכלית, מייצרות ודאות ואמון.
אבל אנחנו לא מתכוונים להתייאש ולא מתכוונים לוותר. נמשיך לדרוש הנחה וסיוע גם מבעלי הבית הגדולים ולא רק מהקטנים, נפגין, נמחה וננסה לתקן את העוולות הנגרמות לאחרים ולנו. בימים האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר נשים וצעירים, עצמאים ושכירים, מצטרפים למאבק. עוד לא אבדה תקוותנו: יחד ננצח ולבד ניפול.
מבזק ומדואר ישראל לא נתקבלה תגובה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
