המעצבת שלוקחת בגדים וזיכרונות והופכת אותם לבובות: "בחופשת הלידה הבנתי שעצמאיות הן פשוט לבד בעולם"

ננה ורשבסקי סיימה את לימודיה בבצלאל בשנת 2015, והתחילה למכור בובות שתפרה. לאט-לאט זה הפך לעסק קטן, אך גם היא עצמה לא הייתה בטוחה לאן זה הולך. אלא שאז, לקוחה אחת הגיעה אליה וביקשה משהו קצת אחר - בובה שתוכל לעזור לה לזכור את אמא שלה. כך נוצר הסטודיו הירושלמי "בובות געגוע".

הבובות שננה מכינה משלבות בתוכן פרטי ביגוד בעלי משמעות לבעליהן: בגד של אדם שנפטר, בגד שמזכיר אירוע, בגדים ראשונים של תינוקות. מעבר לדגמים הקבועים שניתן להזמין באתר החברה, הלקוחות יכולים לפרט את הסיפורים שלהם, להתאים את הבובה לזיכרון, ולקבל גם מקום לפרוק.

"לכל לקוח יש את הטקסטיל שנושא את זיכרונותיו היקרים ביותר", ננה מסבירה. "אלו יכולים להיות בגדים של אדם אהוב שאיננו, אבל גם שמלת כלה ישנה, חולצת מזל מהתיכון ועוד. וככה, במקום שיעלו אבק באיזה ארון הם מקבלים את קידמת הבמה בתור בובה חמודה, לילדים ולמבוגרים".

הסטודיו גדל משנה לשנה, ומספר הבובות שיוצרו בו כבר עומד על 1,327. למרות זאת, ההתחלה לא הייתה פשוטה. "יש קושי אמיתי בתמחור אומנות - בתחילת דרכי תמחרתי בובות בחמישית ממחירן כיום, ולקח לי פי חמישה זמן להכין כל אחת. היום טווח המחירים לבובה הוא 360־650 שקל".

אך מעבר לקשיי התמחור, ננה משתפת בקושי נוסף שהגיע בזמן חופשת הלידה הראשונה שלה. "שם נפל לי האסימון - עוסקת עצמאית היא לבד בעולם. את דמי הלידה שתבעתי מביטוח לאומי הייתי צריכה להחזיר, כי כשחישבו את ההכנסות שלי שנה אחרי הלידה - שנה שבה לא עבדתי כי הייתי עם התינוק - הגיעו למסקנה שהרווחים שלי לא מצדיקים את הסכום שקיבלתי. בלידה השנייה כבר הגעתי מוכנה, ולא ביקשתי כלום, וכך גם בכל הבידודים והסגרים של הקורונה. אנחנו לעצמנו, לטוב ולרע".

בכלל, היא מסבירה, יש שני יקומים מקבילים - של עצמאים ושל שכירים. "כשאני לא עונה לטלפון של לקוחה בלילה והיא מתלוננת על שירות הלקוחות, ברור לי שהיא לא מבינה שיש אדם אחד בקצה השני. ליוצרת עצמאית יש המון כובעים - יוצרת, מנהלת חשבונות, שירות לקוחות, ניהול המדיה ומנקה. הכל יחד. בין עוסקים קטנים יש הבנה לגבי הערך של זמן העבודה והאיזון הלא הפשוט בין הבית לעבודה".

בנתון אחד ננה מתגאה במיוחד - קצת יותר משנתיים הסטודיו שלה לא מייצר פסולת טקסטיל כלל. "הכל משומש כאן בסטודיו עד פיסת החוט האחרונה. אנחנו משתמשות בשאריות הבדים כדי למלא את הבובות עצמן, שום דבר לא הולך לפח".

לסיום, ננה משתפת בחלום שלה. "אנחנו חיים בעולם שבו מקובל להוציא סכומים גדולים על אירועים חד פעמיים או חפצים ארעיים, ואני פוגשת בלקוחות שמוכנות להשקיע ביציקת ערך וסיפור אישי לתוך חפץ. אני רוצה להיות חלק משינוי השיח התרבותי לגבי החפצים שנכנסים לנו לבית וללב. בעיני זה השלב הבא, אנחנו בדרך לשם".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל atzmaim@globes.co.il