היועץ הפיננסי ישלם מאות אלפים בגלל שלא מנע מבעל עסק להקים אותו

התובעת והנתבעת הן אחיות, שתיים מבין שבעת ילדיהם של זוג הורים, שהיו בעלי זכויות במשק במושב. האם המנוחה נפטרה בשנת 2009, ומלוא הזכויות במשק נרשמו על שם האב המנוח. בפברואר 2014 מונתה האחות הנתבעת כ"בן ממשיך" במשק, ורישומה הושלם במוסדות המיישבים.

במושג "בן ממשיך" הכוונה לבן או לבת שבחרו ההורים להמשיך לנהל את המשק החקלאי ולרשת אותו. נדרשים אישור והסכמים משפטיים להעברת הזכויות עם האגודה השיתופית, רשות מקרקעי ישראל ולעתים עם הסוכנות היהודית.

במאי 2019 ערך האב צוואה ובה הורה כי הנחלה תפוצל - את המשק ואת מכסת הביצים ציווה לנתבעת; לתובעת ציווה את בית ההורים שבנחלה, בשטח של עד 500 מ"ר; ולאחד האחים ציווה את הזכויות בשטחים ובמבנים החקלאיים. כן הורה האב כי המשק יישאר בידי בני המשפחה ולא יועבר או יימכר לאדם זר.

באפריל 2020 נפטר האב, ומלוא הזכויות בנחלה נרשמו על שם הנתבעת.

בינואר 2024, על בסיס הצוואה, הגישה התובעת תביעה ל"פירוק השיתוף" בנחלה, בדרך של פיצול השטח שעליו בנוי בית ההורים, שבו היא מתגוררת. מנגד, הנתבעת הגישה תביעה לסילוק ידה של התובעת מהנחלה.

השופטת אביבית נחמיאס דחתה את התביעה לפירוק השיתוף בנחלה או פיצולה, וקבעה כי "ככל שאין סתירה בין ההוראות הקבועות בצוואת אדם שהוא בעל זכויות של בר־רשות במשק חקלאי בנוגע לזכויות אלה ובין ההגבלות הקיימות בהסכם המשולש (בין רמ"י, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית במושב, א' ל"ו), בנהלי רמ"י או בחוק הירושה - יש לקיים את רצונו כפי שהוא משתקף בצוואתו"; ואולם "במקרים שבהם יש סתירה - הוראות ההסכם המשולש גוברות, שכן הרי כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ואין להכפיף את רמ"י להוראות צוואה (שלעתים, יש להודות, יצירתיות במיוחד)".

נקבע כי הנתבעת מונתה כ"בן ממשיך", וכי מלוא הזכויות הועברו לה כדין, כך שהאב לא יכול היה לגרוע מזכויותיה במשק בצוואתו. מנגד, נקבע כי יש לפרש את רצון האב בצוואה ככזה המעניק לתובעת זכות מגורים בבית בנחלה לכל חייה, ולכן נדחתה גם התביעה לסילוק ידה מהנכס.

משמעות הפסיקה: אדם אינו יכול להוריש בצוואתו זכויות במשק שכבר הועברו כדין ל"בן ממשיך", שכן הן אינן בבעלותו עוד. 

מספר תיק: תמ"ש 44273-01-24  

התובע, בעל ניסיון קודם בניהול מכבסה, ביקש להקים מכבסה חדשה. לאחר שנחשף לפרסומי יועץ כלכלי־פיננסי בפייסבוק, נפגש עימו. בפגישה העריך התובע כי שיפוץ המבנה שישכור יעלה כ־150 אלף שקל. הנתבע הסכים ואף ציין כי קיים צורך במכבסה נוספת באילת. כעבור יומיים חתמו על הסכם ליווי, שבו התחייב התובע לשלם לנתבע 20 אלף שקל תמורת שירותים הכוללים בדיקת היתכנות להקמת העסק.

הנתבע הכין תוכנית עסקית שבה הוערכה ההשקעה הנדרשת בכ־300 אלף שקל, בתוספת הוצאות שוטפות של כ־17 אלף שקל. כאשר אמון התובע ביועץ גבר, השניים חתמו על הסכם נוסף, ולפיו היועץ יקבל תשלום חד־פעמי של 25 אלף שקל, עוד 2,000 שקל לחודש וכן עמלה בשיעור של 7% מהמחזור (מהכנסות מעל 100 אלף שקל בחודש).

בהמשך, בעקבות המלצות היועץ ודרישות כספיות, נאלץ התובע ליטול הלוואות של מאות אלפי שקלים מהבנקים ומהורי אשתו. גם לאחר שהמכבסה החלה לפעול נאלץ, ליטול הלוואות לתשלום משכורות ולכיסוי חובות. לטענתו, חלק ניכר מהכסף הועבר לנתבע, תוך שהוא נותר עם חובות כבדים. לבסוף העסק קרס ונסגר. 

בתביעה שהגיש התובע נגד היועץ בהיקף של כ־2 מיליון שקל, הוא טען לתרמית, חוסר תום־לב, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. מנגד, הנתבע טען כי פעל כמוסכם בין הצדדים, וכי כישלון העסק נובע מהחלטות התובע וכתוצאה מניהולו הכושל.

השופטת ליאורה אדלשטיין קבעה כי "הקמת עסק, שעלות הקמתו הריאלית (כפי שהתברר) עולה על חצי מיליון שקל, כאשר היזם (התובע) מסוגל להביא מהונו הפרטי כ־10% בלבד ואף למטה מכך - כמתברר, וכל היתר מבוסס על חובות או הלוואות נושאי ריבית… דינה כמעט ודאי לכישלון. לו היה הנתבע פועל כיועץ סביר, זהיר והגון, היה עליו להציב בפני התובע תמרור 'עצור' כבר בשלב הראשוני. לו היה עושה כן, התובע לא היה משקיע כל סכום".

עוד הוסיפה השופטת כי משהנתבע הציג מצג שווא לא זהיר של עלויות נמוכות והיתכנות עסקית, האחריות לקריסה הכלכלית רובצת בעיקר לפתחו. זאת, חרף הטעויות של בעל העסק, שנעשו בעיקרן לאחר שהעסק כבר נפתח.

משמעות הפסיקה: יועץ פיננסי אמור לזהות היעדר היתכנות כלכלית של עסק עתידי, ולהמליץ ללקוח שלא להקים את העסק במקרים המתאימים. 

מספר תיק: ת"א 5267-10-19

מדובר בשני ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את בקשותיהם של שני עורכי דין, וכן של חברת חוצבים במרחבי ישראל בע"מ, לשחרור כספי חילוט שנתפסו במסגרת הליך פלילי נגד חברת ביבי כבישים עפר ופיתוח.

המערערים בערעור הראשון הם עורכי דין שייצגו את החברה בהליך אזרחי נגד רכבת ישראל, אשר בסופו נפסק לטובתה סכום של כ־8 מיליון שקל.

בין לבין, הוגש נגד ביבי כבישים ובעליה כתב אישום המייחס להם עבירות שוחד, מס, רישום כוזב במסמכי תאגיד, הלבנת הון והחזקה על־פי הנטען ברכוש אסור בסך כ־230 מיליון שקל. בהליך הפלילי נתפס רכוש החברה לטובת חילוט עתידי, לרבות הכספים שנפסקו לזכותה בתביעה נגד רכבת ישראל.

עורכי הדין המערערים הגישו למחוזי בקשה לשחרור כ־2.46 מיליון שקל מהכספים לתשלום שכר־טרחה, ובקשתם נדחתה. בערעור לעליון נקבע כי הגם שעורכי הדין לא מחזיקים בזכות קניינית, בזכות מעין־קניינית או ב"זכות מוכרעת" המצדיקה שחרור כספים תפוסים - הם בעלי זיקה בכספים, ויש לשחרר לטובתם חלק מהסכום.

בינתיים, על־פי הודאתם, הורשעו הנאשמים בתיק בכתב אישום מתוקן והסכימו לעתור עם המדינה לחילוט הכספים שנתפסו. משכך, עורכי הדין פנו שוב למחוזי בבקשה לשחרור 2.46 מיליון שקל מהכספים בגין שכר־טרחה. בהמשך, גם חברת חוצבים ביקשה לשחרר כ־2 מיליון שקל מקרן החילוט, בגין חוב כספי של ביבי כבישים כלפיה. בית המשפט דחה את שתי הבקשות.

השופט דוד מינץ, בהסכמת השופט (בדימוס) יוסף אלרון וכנגד דעת השופט יחיאל כשר, דחה את הערעורים וקבע כי עורכי הדין וחברת חוצבים לא הציגו "נימוקים מיוחדים" המצדיקים החרגה של הכספים המבוקשים מהחילוט. צוין כי עורכי הדין וחוצבים אינם נפגעי עבירות שביצעו הנאשמים, וייחוד הרכוש התפוס לטובת פירעון החובות כלפיהם לא יקטין את הפגיעה החברתית שנגרמה מהפעילות העבריינית שבגינה התבקש החילוט.

משמעות הפסיקה: עצם הפגיעה הנגרמת לנושה מחילוט רכושו של מורשע בפלילים, אינה עולה כשלעצמה כדי נימוק מיוחד לשחרור כספי חילוט. 

מספר תיק: ע"א 4338/22 , ע"א 4350/22