התפיסה הניהולית של הוורטהיימרים: דבקות בנישה אחת

כשתוהים על התפיסה הניהולית של איתן ורטהיימר, שמאפשרת את הצמיחה המרשימה של ישקר, מסבירים מקורביו כי חלק מרכזי בה הוא הדבקות בנישה אחת. ורטהיימר מאמין, כי "אין דבר מסוכן יותר מאשר לרצות לעשות הכול, כל הזמן, בכל המקומות. לכן נעשה רק את מה שאנחנו יודעים - אבל נעשה את זה הכי טוב".

הוא מכיר את תורות ניהול העסקים המערביות, משתמש בשיטות לייצור חסכני ואחרות, אבל חי לא מעט לפי תורת המלחמה הסינית-טאואיסטית העתיקה של סאן טסו: "המון שנים הייתי קצת סינולוג", אמר בראיון ל"גלובס" בשנת 1999. "תורת המלחמה הסינית מדברת על איך לנצח במאבק בסיטואציית קונפליקט, על מלאות של אנשים לעומת ריקנות, על כך שצריך להתקיף כך שאי אפשר להגן מפניך, ולהגן על עצמך כך שאי אפשר יהיה להתקיף אותך. ובעיקר, על איך להצליח במלחמה תוך הימנעות מקונפליקט, שהוא בזבוז משאבים".

לורטהיימר עצמו יש ניסיון עשיר בעימותים לוחמניים. מקורביו מתארים אותו כאדם חריף, ידען, שלא מוטרד כלל מ"להיות בסדר" עם אנשים. נועז, שמסוגל להיות כוחני ותוקפן, חסר פשרות ואף מניפולטיבי.

באמצע שנות ה-90, כשרשות ניירות ערך איימה לאלץ את חברת דיסקונט השקעות לחשוף את תוצאותיה העסקיות של ישקר לציבור (מאז תחילת שנות ה-60 החזיקה דסק"ש 26.7% ממניות ישקר), הפך איתן ליריב לוחמני של שותפו דאז, מנכ"ל דסק"ש, דב תדמור.

התנגדותו של איתן ורטהיימר לחשיפת הנתונים הפיננסיים של החברה בפני המתחרים, הובילה למאבק שבו הפגין כוחנות אך גם עורמה. במהלכו, אספה משפחת ורטהיימר כמות גדולה של מניות אי.די.בי (החברה האם של דסק"ש) כדי להפעיל על לחץ על משפחת רקנאטי, אז בעלת השליטה באי.די.בי, על מנת שזו תמכור לה חזרה את מניות ישקר שהחזיקה.

בסופו של אותו סכסוך מתוקשר, הרקנאטים נכנעו ומשפחת ורטהיימר שילמה כ-245 מיליון דולר תמורת החזרת המניות הביתה. שווי ישקר באותה עסקה הוערך ב-750 מיליון דולר, ואילו שווי טכנולוגיית להבים (בה החזיקה דסק"ש 25% שנמכרו אף הם באותה עסקה) הוערך ב-200 מיליון דולר. הקונים עשו עסקה מצוינת. שווי האימפריה התעשייתית של משפחת ורטהיימר מוערך כיום ב-3-4 מיליארד דולר.

במהלך בורסאי אחר, ניסיון לרכוש את השליטה בחברת ההשקעות אפריקה ישראל, יצא איתן מאוכזב (לב לבייב הוא שזכה בחברה) אך ברווח הון גדול של עשרות מיליוני דולרים שאותו חילק עם שותפו למהלך, מוטי זיסר. לעומת זאת, בסיבוב הבורסאי השלישי שלו, שבו ניסה לאסוף מניות אורמת כדי ללחוץ על משפחת ברוניצקי למכור לו את השליטה במנועי בית שמש, לא נחל הצלחה. "תורת המלחמה אומרת", אמר בעבר, "שאתה לא יכול לייצר איום אם אין לך כוח לממש אותו, אבל צריך לעשות את המקסימום כדי לא להגיע לשם".

ארכיטקטורה ככלי ניהולי

ורטהיימר מתייחס בבוז מסוים לבורסה: "בורסה זה מקום שאתה לוקח בו הלוואה, וכמה שאתה לוקח יותר, אתה משלם יותר", אמר בעבר. "זה מקום שלגיטימי לגייס בו הון, רק לחברות שאין להן עודפי מזומנים. חברות שצריכות את ההון כדי לייצר צמיחה ולא יכולות לקחת הלוואות רגילות בבנקים. אבל זהו מחיר כבד לשלם כדי לזכות בעצמאות תזרימית".

בכלל, הוא סבור, כך אמר, ש"אם לא לוקחים את הניהול בתור מקצוע מאוד מסודר, גם הנפקה לא תעזור ליצירת ניהול טוב יותר". לעומת זאת, במקרה של ישקר, הניהול הפך למקצוע המתייחס לכל תחומי החיים.

משתנים מרכזיים נוספים במשוואת סוד ההצלחה של החברה, לדידו של ורטהיימר, הם השליטה באינפורמציה ("עד כמה חכם הארגון בהגעתו לאינפורמציה, כתהליך נמשך שלעולם אינו מגיע למיצוי מלא") ומרכיב שלישי הוא יצירתיות ויזמות, מה שנשמע כחלק ממשנתו של אביו.

יצירתיות ויזמות נבחנות, לפי איתן ורטהיימר, "במידה שבה מערכת מסוגלת להפנות את ראשה לזוויות אחרות". אפילו בארכיטקטורה משתמשים בישקר ככלי ניהולי-חברתי - המפעלים התעשייתיים בתפן צומחים כארמונות מתוך גנים מטופחים - כמו גם במגורי רבים מהעובדים והמנהלים ביישוב המטופח כפר ורדים שהוקם בסמוך למפעל, במוזיאונים, בפסלים סביבתיים ועוד.