רבותיי, עורכי אתרי האינטרנט: גולם הטוקבקים קם עליכם ועל כולנו. זוהי מזבלת העיר - לא הכיכר שלה

תופעה היא דבר ערטילאי, משהו שחוקרים אותו, עושים סקרים, מנתחים, הכול ברמה התיאורטית-אקדמית. מתי זה מתחיל להיות אמיתי? כאשר אדם מתחיל לחוש את התופעה על בשרו.

ראיינתי את ארקדי גאידמק, יחד עם דנה וייס, בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2. לפני השידור קיבלתי טלפון מאדם המצוי אצל הגאידמקיזם, שאמר: "קח בחשבון שגדודי טוקבקיסטים כבר עומדים מוכנים להגיב על הראיון". למה הם מוכנים, שאלתי, להתקפה? הוא השיב: תלוי איזו הוראה יקבלו.

הראיון היה סוער. עוד לא נאמרה בו המילה האחרונה, והאות ניתן: עשרות, מאות, ולבסוף אלפים של טוקבקים. רובם ככולם התנבאו באותה הרוח: קללות, חרפות, איומים - הכול בסגנון גס ואלים. אם נגיד היו 200 טוקבקים, 180 היו מהסוג האלים והמקלל. כל המחרפים היו מתומכי "המלך ארקדי". כן, היו גם תגובות של תמיכה, שכולן, ללא יוצא מן הכלל, היו כתובות בלשון נקייה ותרבותית.

האם אפשר ללמוד מכך על איכותם ועל רמתם של תומכי גאידמק? בהחלט לא. אין ספק שיש בתוכם כאלה הרואים בגאידמק באמת אדם שתורם לחברה, ולא משנה, מבחינתם, מאיפה בא הכסף ומה אופיו של האיש. מצער, אבל לגיטימי. יש גם כאלה שאהבת גאידמק נולדה אצלם משנאת הממסד. גם זה לגיטימי, מובן אפילו. הרמה הירודה של טוקבקי גאידמק אינה מייצגת את כל תומכיו, אלא רק מספר קטן של אנשים.

נכתב לא מעט על תופעת הטוקבקים המאורגנים.אדם שחשוב לו להשפיע באינטרנט שוכר משרד יחסי ציבור, שעושה בשבילו את העבודה. זה הפך למקצוע: באיזה אתר להגיב, איך לא להשאיר טביעת אצבעות, אי-חזרה על אותם "שמות", אמירת אותה קללה והכפשה במילים קצת שונות.

אבל כאשר זה נעשה בכמויות, קשה לעשות את זה בצורה מושלמת. וכך מצאתי עשרות שמות שחזרו על עצמם, טוקבקים רבים שנכתבו באותן מילים ממש, או במילים מאוד דומות. אותן חמולות של טוקבקיסטים עוברות מאתר לאתר, מכתבה לכתבה, כמו נחילי ארבה הבאים לחרוך כל אדמה שעליה צמחה ביקורת נגד גאידמק.

מי עומד מאחורי הטוקבקים הללו? ובכן, זה לא חייב להיות גאידמק עצמו. זה יכול להיות מישהו שבאמת מעריץ אותו ומוכן לבזבז את כספו למענו. זה יכול להיות חבר מאוד מסור. זה יכול להיות הרבה דברים, גם הדבר שאתם חושבים עליו.

אנונימיות זו פחדנות

עכשיו לשאלה העקרונית: למי זה טוב, הטוקבקים? תומכי התופעה אומרים: דמוקרטיה, חופש הביטוי, כיכר העיר. העניין הוא שהטוקבקים כבר לא מתאימים לאף אחת מהקטגוריות הללו. הדמוקרטיה בנויה על מאבקים - אבל גלויים; חופש הביטוי? בוודאי, אבל של בני אדם עם שם וכתובת (רצוי נכונים). כיכר העיר? ממש לא, מכיוון שבכיכר העיר רואים את האדם שמדבר, יודעים מי הוא. ה"כיכר" האינטרנטית ריקה מאדם ומלאה בדמויות המוסתרות מאחורי מסכות, כמו שודדים או מחבלים. שם המשחק הוא לגרום נזק, לזרות אש מילולית, מבלי להזדהות.

כאשר אדם מסתתר מאחורי אנונימיות, זו אינה הבעת דעה אלא פחדנות. האנונימיות מאפשרת למי שרוצה בכך להיפרע משונא, לסגור חשבונות, להכפיש מבלי שיסתכן במתן דין על מעשיו. בשנים הראשונות אפשר היה להתייחס אל התופעה הזו בסלחנות - משום שממדיה עוד לא היו גדולים. מרגע שהטוקבקיזם הפך למאורגן, התופעה הפכה למפלצתית. מה שהטוקבקיזם המאורגן מבקש לעשות הוא לא לשקף את דעת הציבור, אלא ליצור אותה. זו היפוכה של הדמוקרטיה, כי חופש הביטוי נעשה לדיקטטורה של הביטוי, כשהדיקטטור הוא איש יחסי הציבור, ו/או מי שמנחה אותו ומשלם את שכרו.

האם עורכי האתרים לא יודעים את זה? ועוד איך יודעים. אז למה הם מאפשרים את זה? מאותה סיבה שאמצעי תקשורת רבים מטהרים שרצים כאלה. כסף. רווחים. רייטינג שמביא פרסומות. אלא שהפרסומאים מתחילים להבין את הבלוף. הם מתחילים לתפוס שבמקרים רבים 200 טוקבקים, ואפילו אלף, זה לפעמים לא יותר מאדם אחד או שניים ליד המחשב.

מה שצריך להטריד אותנו זו התופעה. סילוף דעתו של הציבור; האלימות; יצירת דעת קהל חיובית לאנשים שלא מגיע להם; ניסיונות להשפיע על כל דבר: החלטות ממשלה, פסקי דין, אישור חוקים; עידודן של הפחדנות המוסרית ושל הדעתנות האנונימית.

רבותיי עורכי האתרים: אתם נותנים יד ליצירתו של גולם שכבר היום קם עליכם, ועל כולנו. מה שאולי קיוויתם שיהיה כיכר העיר הפך למזבלת העיר.

matigolan@gmail.com