חברי געש לא מיליונרים, אבל קומבינת הנדל"ן שלהם יצרה סחף תכנוני שסופו שכונת יוקרה סגורה לאלפיון העליון על רצועת החוף הכי יקרה בישראל

עד מתי תחשבו שאנחנו מיליונרים? שואלת בהתרסה מירב ולטר פולק מקיבוץ געש בהתייחסה לעסקת הקרקעות שביצע הקיבוץ ושהביאה לצמיחתה של שכונת מיליונרים סגורה על צוקי ארסוף שבשרון.

טור זה, הגם שנראה כי נכתב בכאב אמיתי, מסיט את הדיון מהשאלה האמיתית: הכיצד קורה שערכיי נוף ייחודיים השייכים לציבור הרחב, נרמסים ונחמסים שוב ושוב על ידי אינטרסים כלכליים?

מידת מסכנותו של קיבוץ געש, ובעיות התדמית שהוא סובל מהן, כפי שבוטאו בטור של ולטר פולק, הם אולי סוגיות כואבות, אך הרשו לי לטעון שברמה הלאומית חשיבותן פחותה. ה"מסכנו-מטר", שבא לתבוע פרספקטיבה סלחנית כלפי "קומבינת התכנון" של הקיבוץ, נכנס לדיון הזה בצורה בעייתית, תוך כדי שהוא מזיז הצידה נימוקים ענייניים.

אדרבא, אם כבר מבקשים להכניס לשיח על שימור ערכי הנוף, השטחים הפתוחים והחופים גם שאלות של מצוקה כלכלית, הרי שיש לעשות זאת לא בפריזמה הצרה הנוגעת למצוקתו של קיבוץ געש, אלא מול כלל הצרכים והבעיות בחברה הישראלית. ומכאן לשאול אילו הטבות, או עיגולי פינות תכנוניים, ראוי להעניק למי שמצוי בקשיים כלכליים, אם בכלל?

וכאן, בעצם, עיקר העניין. נחזור קצת אחורה: לפי אמצעי התקשורת, אישרה ב-99' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכנית להרחבת קיבוץ געש בשל טענותיו על מצוקת דיור. על בסיס ההיגיון הזה הוסכם להסב קרקע חקלאית שבבעלות הקיבוץ לקרקע המיועדת לבנייה. בתוכנית המאושרת היו כ-120 יחידות דיור במתכונת בנייה קיבוצית.

אבל, נראה שהקיבוץ הנתון בחובות לא באמת התכוון להשקיע בפתרון מצוקת הדיור של חבריו ומכר את הקרקע המאושרת לבנייה (בנייה במתכונת קיבוצית, להזכירכם), לחברות פרטיות. במהלך מפוצל ומדורג נמכרו תחילה 50% מהקרקע ולאחר מכן ה-50% הנותרים.

בינתיים, התגלגלה הבעלות על הקרקע לידי חברת "צוקי ארסוף" והפכה לשכונת מיליונרים סגורה בהתהוות. יש לדעת שקיים הבדל עצום בין קרקע לבנייה במתכונות קיבוצית מצומצמת יחסית, לבין התוכנית לבנות כ-100 יחידות דיור יוקרתיות על מגרשים נרחבים, חלקן במבנים מדורגים, בשכונה סגורה לציבור הרחב שפוגעת גם בגישה לרצועת החוף, שאמורה להיות שייכת תמיד לכולנו ושאסורה בעיקרון לבנייה.

רמת הניצול של הקרקע, ההטבות התכנוניות והחריגות שנוספו כעת לתוכנית, והסחף התכנוני הכללי שנוצר - ושכבר איננו קשור לגעש - הפכו 30 דונם של בנייה קיבוצית למפלצת נדל"ן. כל זאת, תוך כדי ניצול הרצון הטוב של מוסדות התכנון לסייע לפתרון מצוקת הדיור לה טען קיבוץ געש.

אילו ידעה הוועדה מלכתחילה את מהות התוכנית, ודאי שלא הייתה מאושרת ועוברת תוכנית אגרסיבית כל כך לבנייה ברצועת חוף ייחודית ויפה זו. והאבסורד הוא שממש בקרוב יטענו בגעש שוב למצוקת דיור, ועוד שטחים פתוחים באזור ייחודי זה יופשרו לבנייה.

ולטר פולק צריכה לשאול את עצמה: האם ייתכן שגם בהתנהלות קיבוץ געש היה פגם? האם התמורה, שסייעה כך נטען במחיקת חובות הקיבוץ, לא הגיעה גם משיתוף הפעולה של הקיבוץ עם תוכנית חלקלקה להגמיש עד כדי כיפוף מוחלט את הסדרי התכנון?

והאם כל אלו לא סייעו למעטים וחזקים בחברה הישראלית לקבל הטבה תכנונית המנוגדת לעקרונות הצדק החלוקתי, וכך לחלוש על רצועת חוף יפיפייה, לסגור אותה ולנדל"ן בהיתרים בעייתיים את יופייה הטבעי?

האגודה לצדק חלוקתי היא מלכ"ר הפועל לקידום ניהול והקצאה שוויוניים ושקופים של משאבי קרקע וסביבה