בלי מועצה אזורית חדשה ונפרדת

ספק רב אם היה טעם ליישב יהודים ברצועת עזה, אבל אין ספק שהיתה הצדקה להקים שם מועצה אזורית נפרדת. רצועת עזה היתה מנותקת מישראל, לפחות ניתוק פיזי, ולכן המועצה האזורית חוף עזה לא היתה יישות מלאכותית - בניגוד להרבה מועצות אזוריות אחרות, שהיה להן אולי צידוק בשנות ה-50, אבל הטעם לקיומן הנפרד נעלם עוד לפני שנים רבות.

כשהחלו הדיבורים הרציניים על ההתנתקות, סבל גם נושא המועצה האזורית מכפל הלשון האופייני למהלכי החודשים האחרונים: מצד אחד, סירוב להשלים עם הפינוי וממילא גם סירוב להשלים עם ביטול המועצה האזורית חוף עזה. אבל תוך כדי כך, שליחי המצווה של המתנחלים, שדנו בתנאי הפינוי ובאתרי האכלוס החדש, תבעו לקיים גם להבא מועצה אזורית נפרדת למפוני הרצועה, למרות שיאכלסו שטחים המכוסים כבר במועצות אזוריות ותיקות. לפני זמן-מה אפילו הפגינו עובדי המועצה מול משרד הפנים בירושלים. הם טענו שיפוטרו בלי שמישהו ידאג לעתידם.

אין ספק שהעתיד הזה מחייב דאגה וגם פתרון, ובלבד שהפתרון לא יהיה הקמת יצור מלאכותי, שייקרא אולי המועצה האזורית דיונות ניצנים, או משהו דומה. הקמת מועצה מלאכותית כדי לפתור בעיות תעסוקה חסרה טעם לא רק כשהיא לעצמה, אלא גם ובעיקר בגלל ההשפעה השלילית שתהיה לה על תהליך, שכבר החל בעצלתיים ובזיגזג אופייני, שיש להמשיך בו במרץ. המדובר בצמצום מספרן של המועצות האזוריות והמקומיות, והתאמתן לשינויים שחלו בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

בשנות ה-50 הקימו המון מועצות אזוריות, בשטחים הכפריים של הארץ, מתוך הפרדה בין קבוצות שונות: קיבוצים לחוד ומושבים לחוד, ולפעמים מושבים ותיקים לחוד ומושבי עולים לחוד. במקרים רבים היתה גם הפרדה בין יישובים דתיים לחילוניים. היום יש מאבק אידיאולוגי בין תומכי ארץ-ישראל השלמה והדו-לאומית לבין תומכי החלוקה, אבל פגה חריפותם של הבדלים אידיאולוגיים אחרים: יד חנה, קיבוץ קומוניסטי לשעבר, שמח לקלוט את מתנחלי חומש, וגם קיבוץ כרמיה של השומר הצעיר שמח לקלוט את עוזבי גוש קטיף.

ברור שיהיה מגוחך לפצל את קיבוץ כרמיה בין שתי מועצות אזוריות, כשם שטיפשי יהיה להפריד מבחינה מוניציפלית את צפון-אשקלון מאשקלון. אבל מגוחך יהיה להקים מועצה אזורית נפרדת אפילו למפוני עזה שיתרכזו ביישובים מיוחדים להם, תוך שמירה מסוימת על הדבקות הקהילתית שהיתה להם בחבל עזה הסגור. הגיחוך רב במיוחד בתקופה שבה ההתיישבות החקלאית הופכת והולכת להתיישבות פרברית, ובתקופה שבה מבינים כבר את הצורך בשילוב מוניציפלי בין יישובים כפריים לשעבר ויישובים עירוניים מלכתחילה. לפחות כשמדובר בשטחי התעסוקה - גני תעשייה וקניונים - הגובלים ביישוב העירוני מצד אחד וביישוב החקלאי לשעבר מהצד האחר.

יש להניח, שאפשר יהיה לקלוט חלק ממפוטרי המועצה האזורית חוף עזה בעבודות זהות לאלו שעשו באותה מועצה, בתחומי האזור החדש שאליו יעברו. וכמובן, צריך יהיה להתאמץ ולמצוא סידור לאותם עובדי מועצה שלא יוכלו להיקלט מחדש בשירות המוניציפלי. השירות הזה בזבזני ביותר, ואסור לבלום את תהליך ייעולו של השירות הזה במהלך הפוך, כלומר, שימור הגוף המוניציפלי שהיה לו טעם בחוף עזה ואין לו עוד טעם אחרי ההינתקות.

המתבונן בלוח העוסק במעמד המוניציפלי של יישובי ישראל בשנתון הסטטיסטי מגלה אבסורדים מעצבנים ביותר. כך, למשל, סביב רצועת עזה מוצאים את ארבע המועצות האזוריות הבאות: חוף אשקלון, שער הנגב, מרחבים ואשכול. נתעלם מכמה מועצות אזוריות סמוכות לארבע המועצות הללו, ונציין רק שארבעתן כוללות יחד כ-30 אלף נפש. נשאלת השאלה הבאה: למה צריך ארבע מועצות לטיפול ב-30 אלף נפש, כאשר מועצה אחת - מטה יהודה - משתלטת ללא קושי על 32 אלף נפש, וזאת על שטח המשתרע בין ירושלים לקרית גת והכולל 63 יישובים שונים ומשונים, מכל הסוגים ההתיישבותיים והאתניים.

הפיזור הגיאוגרפי אינו מהווה בעיה עם השיפור - האיטי, אמנם - ברשת הכבישים ועם השיפור המהיר באינטרנט ובסלולרי. לכן, מותר לשאול היום למה צריך השרון שלוש מועצות: לב השרון, דרום השרון וחוף השרון? כשם שאפשר לשאול מי צריך גם את המועצה האזורית לכיש וגם את המועצה האזורית יואב? שלא לדבר על המרחק המתקצר - למרות הקילומטרז' הקבוע - בין הערבה התיכונה, שיש בה 2,200 נפש, לבין חבל אילות, המאכלס 2,900 נפש.

במשרד הפנים מבינים יותר ויותר את הצורך בהתארגנות מוניציפלית חדשה בישראל - גם באיחוד רשויות מקומיות ואזוריות וגם בהידוק הקשר הארגוני בין יישובים שונים, בלי קשר לאופיים ההיסטורי שהשתנה. אמנם, הרבה כוח ביצוע אין עדיין, אבל דווקא משום כך יש להיזהר ולא לתקוע מקל בגלגלים בצורת תחליף מוניציפלי עצמאי למועצת חוף עזה שסיימה את תפקידה.